כשאר ימי החג המוזכרים במגילת תענית, גם חנוכה איבד את הרלוונטיות שלו עם חורבן בית שני. מה גרם לו להישמר לדורות?
בתארו את סופה של מלכות בית חשמונאי מסכם יוסף בן מתתיהו:
היה זה בית מלכות מפואר ומפורסם לתהילה בגלל מוצאו ומשרת הכהונה שבידו וכן בגלל המעשים שפעלו אבותיו למען העם. אולם הם קיפחו את שלטונם עקב המריבה ביניהם לבין עצמם… זה סופו של בית חשמונאי שקיבלנו מאבותינו (קדמוניות יד 491־490).
מלחמת האחים לבית חשמונאי, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שנסתיימה בכיבוש הרומאי בשנת 63 לפה"ס, מאה שנה בדיוק אחרי המרד החשמונאי, מתוארת גם בגמרא בשלושה מקומות (סוטה מט ע"ב; בבא קמא פב ע"ב; מנחות סד ע"ב): "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה…". בסיפור זה, על ההתבצרות והמצור של שני האחים במקדש, משולבת סצנה אגדית אך רבת עוצמה של חזיר העולה בחבל בחומת הר הבית ונהקתו מטלטלת את הארץ כולה ברעידת אדמה אדירה.
תמונה זו מייצגת את הכיבוש הרומאי, שהחזיר הוא סמלו, ומבקשת להנכיח במלחמת האחים החשמונאים את הטלטלה של חורבן הבית העתידי ביד הרומאים. לשון אחר, שורשיו של החורבן העתיד להתרחש מאה ושלושים שנה מאוחר יותר נעוצים במלחמה פנימית זו, שפתחה את הדלת לשלטון הרומאי בארץ ישראל, ושמה קץ לעצמאות היהודית האחרונה – עד להכרזה על מדינת ישראל אלפיים שנה מאוחר יותר.
מבט מפוכח על נס הניצחון החשמונאי מלמדנו, אם כן, שקו ישר מוליך מחנוכה אל תשעה באב. הישועה הגדולה שהאירה את המקדש מחדש והסירה את עולה של אימפריה אדירה מעל ישראל היושבים בארצם לא האריכה ימים, והתנוונה עוד קודם שגוועה. המקבים נלחמו בהתייוונות כתנועה אולם צאצאיהם אימצו אותה במהרה כתופעה. מנהיגי השושלת נשאו שמות יווניים, טבעו מטבעות דו לשוניים והשתמשו בחיל שכירים זרים. תככים פנימיים ורציחות בתוך המשפחה המלכותית התקיימו בשושלת החשמונאית בדיוק כשם שרווחו בבתי מלוכה הלניסטיים אחרים בני התקופה. ינאי המלך רדף את מתנגדיו הפנימיים באכזריות חמה ותלה אותם חיים על העץ, ולפי מסורת חז"ל היו גם חכמי ישראל בין הנרדפים. מורדים יהודים אלה נגד המלך החשמונאי לא נמנעו מלפנות לעזרה לממלכה היוונית הסלווקית, אותה ממלכה עצמה שאת עולה פרקו החשמונאים שלושה דורות קודם לכן.
שורשיו של החורבן במלחמה פנימית. חורבן ירושלים, דיוויד רוברטס, 1850
סוד הזיכרון
לאור כל זאת עולה שאלה שאין אנו מרבים לשאול את עצמנו. מהי בעצם משמעותה של החנוכה שאנו חוגגים ומה הצידוק לקיומה לדורות אם המקדש שטוהר סופו שנחרב, ואם העצמאות היהודית המפוארת והניסית הייתה למעשה ניסיון שנכשל מפני חטאינו. שאלה זו מתחזקת כשאנו נזכרים שחנוכה אינו חג יחיד שאינו נזכר בתורה. אין היא אלא מועד אחד מתוך רשימה של כשלושים וחמישה חגים־למחצה שנתקנו ביד חכמי הבית השני ונרשמו במגילת מועדים המכונה, באופן מבלבל־משהו, "מגילת תענית", מאחר שימים טובים אלה אסורים בתענית ומקצתם אף בהספד.
רבים מאותם חגים נשכחים הנציחו ניצחונות חשמונאיים. כך הניצחון המפואר של יהודה המקבי על ניקנור בי"ג באדר; כך "יום ירושלים" של אבותינו בכ"ג באייר, שחגג את כיבוש המצודה הירושלמית, החקרא, מיד הסלווקים והמתייוונים שישבו בה בידי שמעון החשמונאי בשנת 141 לפה"ס (ראו גם מקבים א יג); כך החרבת מקדשם של השומרונים השנואים בהר גריזים ביד יוחנן הורקנוס בכסלו; וכמוהו כיבוש שומרון ובית שאן ביד בניו (במרחשון ובסיון). כל אלה היו פעם חגים האסורים בתענית, וכל אלה בטלו ואינם. אם כן, במה זכתה דווקא חנוכה (ובצדה גם פורים) לשרוד מבין המועדים האלה?
אכן, מסתבר שההצלה של החג מאבדון ומשכחה איננה מובנת מאליה. בתוספתא ובברייתא בבבלי השתמר זכרה של מחלוקת חריפה בשאלת מעמדה של חנוכה:
מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד. אמרו לו לר' ליעזר וסיפר [=והסתפר] לר' יהושע ורחץ [=בבית המרחץ]. אמר להם ר' יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם [כלומר התענו כדי לכפר על כך שצמתם צום אסור בחנוכה]. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, לאחר מיתתו של רבן גמליאל בקש ר' יהושע לבטל את דבריו. עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא, בתר רישא גופא אזיל [רואה אני, אחר הראש הולך הגוף]. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו? אמר ר' יהושע: אנו שומעין לך. נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל ולא עירער אדם על דבריו (תוספתא תענית ב, ד־ה).
רבן גמליאל, הנשיא בדור יבנה, הדור שחווה את החורבן, גזר תענית בחנוכה בניגוד גמור לאיסור ההלכתי המנוסח במגילת תענית. הוא סבר שבעת של התנגשות בין שמחת העבר, שדבר לא שרד ממנה, לבין צרות ההווה – ככל הנראה בצורת שחייבה תענית גשמים – צורכי ההווה הם המנצחים, ואין להפסיק סדרה של תעניות גשמים כשאחדות מהן חלות בחנוכה.
בשאלה העדינה הזאת, בדבר היחס שבין הזיכרון ובין החיים, הייתה לר' אליעזר ולר' יהושע עמדה הפוכה בדיוק, וגם נחרצת. חכמים אלה, שלא פעם נחלקו על רבן גמליאל מחלוקות מרות, התעקשו להיאבק על כבודה של חנוכה, פעלו בהפגנתיות כדי להודיע בפומבי שהם אינם צמים (תספורת ורחיצה), ואף הורו לציבור שהמתענה בחנוכה זקוק לכפרה. אולם התוספתא אינה מספרת לנו מה ראו על ככה. מה החשיבות הגדולה שמצאו בשימורו של הנס החשמונאי בזיכרון הקולקטיבי? מהי נקודת המחלוקת בין השקפתם להשקפתו המפוכחת של רבן גמליאל?
בין הלכה להיסטוריה
על שאלה זו ניסו רק חכמים מאוחרים יותר להשיב. הסוגיה הבבלית במסכת ראש השנה (יח ע"ב־יט ע"ב) מנסה לברר האם קיומו של חג החנוכה לדורות מלמד על שאר מועדיה של מגילת תענית שאף הם לא בטלו לאחר החורבן, כדעת רב כהנא, או שמא אין דין חנוכה כדין שאר המועדים ה"קטנים" האחרים, שכן חג החנוכה מצטיין בייחוד משלו, המצדיק עמידות ונצחיות, כדעת רב יוסף. ואם כן, מהו ייחוד זה? רב יוסף טוען: "שאני חנוכה, דאיכא מצוה!". לאמור, גם אם ימי זיכרון אחרים בטלו, את חנוכה אי אפשר לבטל מפני שהיא מתייחדת במעשה המצווה של הדלקת הנר.
ביסודה של תשובה זו מונח אבסורד רב כוח, הצופן בתוכו משהו מסוד הקיום והזיכרון היהודי. רב יוסף טוען שגם אם נניח שהאירוע גופו איבד את משמעותו בנסיבות ההווה, אי אפשר לבטל מצווה שכל תכליתה לשרת את זכרו! בעולמם של חכמים, הזיכרון הקולקטיבי אינו מונחל באמצעות כתיבה היסטורית, כי אם באמצעות העשייה ההלכתית. כך פעלה מגילת תענית, שהנחילה את המאורעות החשובים של ימי הבית השני לא באמצעות תיאורם כי אם באמצעות האיסור ההלכתי על התענית, וכך גם פועלת הדלקת הנרות של חנוכה, שאכן הצליחה לטעת את זכר החשמונאים וניצחונם בזיכרון הקולקטיבי לדורות, מתודעתם של ילדי הגן ועד ליהודים הרחוקים ביותר מזהותם הדתית, כפי ששום ספר היסטוריה לא היה מצליח לעשות. חווית החג במסורת הדורות סופחת כוח אדיר משל עצמה, העולה פי כמה על עוצמת הזיכרון שביסודה. ההלכה מנצחת את ההיסטוריה.
לעומת רב יוסף, סבור אביי שהמצווה אינה תריס בפני אובדן רלוונטיות: "אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה!". לפיכך מציעה הסוגיה גרסה חדשה בדברי רב יוסף: "אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא". מעניין שגם תירוץ שני זה אינו מציע נימוק מהותי לחשיבותה של חנוכה, כי אם נימוק של דיעבד. תודעת הנס כבר השתרשה בציבור ואין לשנותה. אף כאן חבויה תובנה מעניינת. חשיבותו של מאורע היסטורי אינה עניין מוחלט ואובייקטיבי. החשיבות הזאת מוקנית לאירועים גם בכוח העריצות השרירותית של מה שאנו קוראים "בית דינה של ההיסטוריה". יש מאורעות שזכו להתקבע בתודעה הציבורית, ויש שלא, ואפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל.
הסוגיה הכריעה לבסוף, לאחר כמה שלבים של מסקנות סותרות, שמגילת תענית כולה בטלה לבד מחנוכה ופורים. אבל דומה שעדיין אין אנו פטורים מלנסות ולהציע פתרונות משלנו לסוד נצחיותה ומשמעותה לדורות של חנוכה. אעלה כאן שני היבטים.
פריחה זמנית
ההיבט הראשון הוא היצירה הרוחנית. למרד החשמונאים וייסוד מדינתם היו השלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר לנסיבות ההיסטוריות המיידיות, אשר כאמור לא האריכו ימים. למן סופה של תקופת המקרא, ימי שיבת ציון, במשך קרוב לשלוש מאות שנה, שרויה ההיסטוריה של יהודי ארץ ישראל בערפל סמיך. אין בידנו כמעט שום מסמך, שום עדות, שום יצירה ספרותית, שיאירו את נסיבות חייהם ואת עולמם של אבותינו בארץ במהלך התקופה הפרסית וההלניסטית, עד ראשית המאה השנייה לפה"ס. היה זה עידן "מנומנם" בתולדות ישראל, שלא הצמיח שום יצירה ארצישראלית שהגיעה לידנו.
מצב זה משתנה באופן חד במאה השנייה לפה"ס. לפתע מתגלה לעינינו זירה היסטורית עשירה ומפורטת של כוהנים ופשוטי עם, לוחמים, מנהיגים וחכמים. מן הזירה הזאת עולה פתאום פרץ יצירה אדיר. מאות חיבורים יהודיים, בני זרמים שונים ומשונים, מבטאים תסיסה רוחנית ודתית וסוערת, מן הספרות החיצונית ועד הספרייה העשירה של קומראן. גם עולמה של תורה שבעל פה, התרבות הדתית החדשה שיצרו חכמינו, המעצבת את דמותנו הקיבוצית עד היום הזה, הנצה והרימה ראש בדיוק ברגע ההיסטורי הזה, וראשוני חכמיה, שושלת הזוגות המנויים במסכת אבות ובמסכת חגיגה, הם בניה של התקופה הזאת.
הפריחה הרוחנית האדירה הזאת לא הייתה מתרחשת לולא הנסיבות הפוליטיות של מרד המקבים שאפשרו והניעו אותה. גם אם מדינת החשמונאים והמקדש חרבו, הרי את דמותנו ואת מהותנו לדורות אנחנו חבים במידה רבה לתהליכים שהניעו החשמונאים.
ההיבט השני הוא ההזדמנות. אבי מורי, פרופ' יהודה אליצור זכרו לברכה, שיום פטירתו חל בחנוכה, לימד שסוד בחירתה של ארץ ישראל הוא דווקא העובדה "כי אין ישראל יכול לכונן ממלכה ולהלך בה קוממיות זולת בעתות רצון, בסיטואציות היסטוריות מיוחדות, נדירות, שאין הוא מסוגל לחוללן ואף אין בידו להאריכן ולקיימן" (בספרו ארץ ישראל במחשבת המקרא, עמ' 279). ארץ ישראל שוכנת בצומת מסוכן של יבשות, של מעצמות עולמיות, של כוחות בינלאומיים מתנגשים. יכולתו של עם קטן לזכות בה לחירות היא נס־אחד־אין־שני, נס של פעם באלפיים שנה. רק תזוזה טקטונית פלאית, מתוזמנת, של לוחות היסטוריים ענקיים, רק קונסטלציה ייחודית, עשויה לייצר את סדק ההזדמנות שיאפשר את הנס השברירי והמאוים הזה.
הזדמנות כזאת היא מתנה, גם אם החמצנו אותה. ישועה שבוזבזה היא בכל זאת ישועה המחייבת הודיה. גם עצמאות לא מושלמת היא פלא יקר המציאות. אשר על כן, חובת הזכירה וההודיה על העצמאות ההיא מלמדת שני לקחים אותנו, בניה של העצמאות הבאה אחריה. האחד הוא החובה שאין לה שיעור להישמר מפני החמצה ובזבוז ולהגן בכל מאודנו על הנס השברירי והמאוים שהופקד בידנו. השני הוא ההכרה שעצמאות לא מושלמת, על כל פגמיה, מחייבת, בכל יום מחדש, להודות ולהלל.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013
