הלאמת אדמות מצרים בידי יוסף מלמדת עד כמה הרחיק ממורשת האבות רועי הצאן. בספר שמות נלמד על כישלון הניסוי
מה הביא על אבותינו את גלות מצרים? באופן כללי, נראה שמדובר בגזרת גורל. כבר מימי אברהם נגזר כי "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", ואף שהדבר היה "במחזה" מעורפל, ולא בטוח שהועבר הלאה ליצחק וליעקב (בניגוד להבטחת הארץ והזרע), הנה משהו מזה שב בדברי ה' ליעקב בפרשתנו: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם", וזכורים לכולנו דברי חז"ל בהגדה של פסח, שלפיהם "וירד מצרימה" – "אנוס על פי הדיבור". כלומר, מדובר כאן בתוכנית א־לוהית שצריכה להתקיים, לא כדי להציל את בית יעקב מרעב (כדברי יוסף) אלא כדי ליצור את עם ישראל מתוך כור הברזל של גלות מצרים.
אך כל זאת ביחס ל"תמונה הגדולה", המטא־היסטורית, של המטרה שאליה הקב"ה מגלגל את המאורעות עצמם. אך באשר להשתלשלות ההיסטורית עצמה אנו רגילים לראות את גלות מצרים כמעין תאונה שנולדה ממכירת יוסף. איש לא רצה בכך – לא יעקב, לא האחים ולא יוסף – ורק צירוף הנסיבות של מכירת יוסף למצרים, והרעב שהכריח את בני ישראל לחבור אל אחיהם, הוא שהביא לירידת אבותינו מצרימה. לפי דרך זו, קשה להבין מדוע נשארו ישראל ובניו במצרים לאחר שחלפו חמש שנות הרעב הנוספות (אם אכן היו כאלה; דבר שהכתוב חומק מלומר), ומדוע נושא החזרה ארצה אינו עולה כלל על הפרק עד לצוואת יעקב. נראה שאין הסבר טוב יותר מאשר להניח כי הישארותם של יעקב ובניו במצרים והשתקעותם בה הייתה תולדה של תובנה כלשהי, שלפיה לעת עתה זה מה שעליהם לעשות, עד שיהיו לגוי גדול.
ד"ר יורם חזוני, בספרו "הפילוסופיה של המקרא" שראה אור באנגלית בהוצאת קיימברידג' – ושאני עמל כיום על תרגומו לעברית – לימד אותי לקרוא את הסיפור מחדש, ולהבחין בחלקו של יוסף בעלילה הזו. האיש שלכאורה היה הקרבן והנפעל מתגלה לפתע גם כמי שמניע את העלילה במודע ושלא במודע. אני מבקש לשתף אתכם במה שאני הבנתי מתוך הקריאה החדשה הזו.
איור: מנחם הלברשטט
מאלומות לפקידים
אחד המרכיבים הבסיסיים של חיי האבות הוא היותם רועי צאן (אמנם יצחק נראה כיוצא מכלל זה, אך גם הוא זורע רק "בשנה ההיא" והיבול שלו הוא זוכה הוא "מציאה", ואף הוא נודד; ואכמ"ל). בחלוקה הגסה, היונקת עוד מקין והבל, בין רועי הצאן לעובדי האדמה, ניכרים הראשונים בעצמאותם: בניגוד לעובד האדמה, רועה הצאן הוא נווד, ורעיית הצאן מתקיימת על פי רוב באזורים שאין בהם שלטון מסודר. לעומת זאת, החקלאות מוליכה לפיתוחה של ציוויליזציה מסודרת והיררכית: יש להגדיר היטב את גבולות החלקות, לקיים מערכת משפט ולאגם משאבים לצורך פרויקטים גדולים כמו השקיה. התרבות החקלאית היא אמה מולידתה של העיר (עוד מימי קין) ושל האימפריה. כאשר משפחת תרח יוצאת מאור כשדים, היא עוזבת את הציוויליזציה הגדולה והחקלאית של מסופוטמיה לעבר עולמות המרעה של חרן ושל כנען, שבהם כל בעל עדר מתנהל כיחידה פוליטית עצמאית. מצרים היא, כמובן, בת דמותה של מסופוטמיה: עולם חקלאי, עירוני והיררכי – שסופו להביא גם לסוגים שונים של שעבוד.
והנה, יוסף נולד אל תוך עולם המרעה – אך חלומותיו הם אחרים. הוא חולם על אלומות, ועל היררכיה. מי שגדל בעולם שבו איש אינו משתחווה לאיש חולם על רבים המשתחווים לאחד, ומי שגדל בין עקודים נקודים וברודים מוצא את כל משפחתו בחלום כשהיא "מאלמת אלומים בתוך השדה". בבית פוטיפר הוא משתלב בצורה מופלאה במערכת ההיררכית – מטפס בה במהירות, אך גם מפנים את ערכיה וחרד מאוד לשמירה עליהם ("איננו גדול בבית הזה ממני… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"), וכך גם בבית הכלא. אפילו כאשר הוא מובהל אל פרעה, ואנו מצפים שהשליחים המכינים אותו לפגישה ידאגו להופעה הולמת שלו, מסתבר שהוא זה שעושה זאת: "ויגלח ויחלף שמלותיו". אפשר שעשה זאת כדי להיראות טוב, אבל אולי חז"ל חשו בדבר מה כאשר קבעו כי עשה זאת "מפני כבוד המלכות" (רש"י). אך אולי הביטוי הבולט ביותר לתפיסת עולמו של יוסף הוא ההצעה שהוא מזדרז להציע עם פתרון החלום. כאשר מבין יוסף את החלום כנבואה על בואן של שבע שנות רעב, הוא מזדרז לתרגם זאת לפתרון מסוים מאוד: "יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ… וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ". לא רק שאיש לא ביקש מיוסף להציע פתרון, אלא שהפתרון הזה אינו רמוז בחלום כלל – ואין הוא הפתרון היחיד האפשרי. הוא משקף את תפיסת עולמו של יוסף (האזכור הבא של פקידים במקרא, אגב, הוא באימפריה הפרסית – במגילת אסתר ובספרי שיבת ציון).
לשיא מגיעים הדברים בפרשתנו, כאשר התורה מתארת בהרחבה את "הרפורמה האגררית" שמחולל יוסף באדמת מצרים, שבמהלכה הוא מנצל את הרעב על מנת לקנות את כל אדמת מצרים לפרעה – ולהפוך את החוואים העצמאים לסוג של אריסים. אמנם עשרים אחוזי היבול שהוא קובע לפרעה הם מס נסבל למדי, הן ביחס למערכת פיאודלית ואפילו ביחס למסי ההכנסה המקובלים בעולמנו כיום, אבל אי אפשר להמעיט בדרמטיות ובהשלכות ארוכות הטווח של הלאמת אמצעי־הייצור. הלאמה זו כרוכה הייתה גם בעקירת המונים, המזכירה את שהיה נעשה ברוסיה הסובייטית ובסין של ימינו – והמחזירה אותנו אל שני האזכורים הקודמים של עיר בבראשית – אצל קין ואצל מגדל בבל: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ". על כל אלה חתום יוסף הצדיק.
כלוב של זהב
הכתוב טורח ללמד אותנו שהיו מי שנשארו עם אדמותיהם – כוהני מצרים. הסיבה לכך פשוטה אך מלמדת רבות: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה, כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה – עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם". הכהנים לא נקלעו למצוקה בשל הרעב, כי הקצבה הממלכתית שניתנה להם הייתה בלתי תלויה בתנאי השוק: בחוץ יש רעב, פרעה עצמו מגויס למצוא דרכים להאכיל את כל העם, אך מי שנהנה מ"פנסיה תקציבית" אינו תלוי בכל אלה. מסתבר שבמשטר היררכי אפילו פרעה עצמו אינו חופשי – הוא כבול ל"חוק", המחייב אותו להעביר לכהנים את שלהם. יותר משיש לנו כאן עניין עם מונארך עריץ, יש לנו עסק עם מערכת חוקים וכללים שאיש אינו חופשי מהם. פקידים כבר אמרנו?
גם יוסף עצמו כבול למערכת הזאת. בפרשה הבאה נראה שיוסף אינו יכול לעלות ולקבור את אביו בלי אישור מפורש וליווי צבאי מפרעה, וגם את זאת מבקש יוסף רק תחת אימת השבועה שנשבע לאביו; וגם בפרשתנו יש להרים גבה לנוכח העובדה שאת הבשורה על יוסף החי צריך יעקב לשמוע מבניו השבים ממצרים, במקום לזכות לביקור קצר של יוסף עצמו. יש יסוד סביר להניח, סבור חזוני, שכל בית ישראל אינו רשאי לצאת ממצרים גם בדורות שלפני השעבוד, וגם לפני שקם מלך "אשר לא ידע את יוסף". אפילו ההזמנה האדיבה של פרעה לבית יעקב לרדת מצרימה מנוסחת בלשון תקיפה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ [...] וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ [...]", והתגובה היא "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – מטבע לשון המוכר לנו ממצוות שה' מצווה את ישראל (שמות טז, יז; במדבר ה, ד). השעבוד מעמיק, כך נראה, כתוצאה מתלות כלכלית. כאשר בני ישראל משתכנים במצרים הם מצטרפים למעמד של המוטבים בידי השלטון: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף." הסדרים כאלה חתומים מראש לא רק בחותם של שעבוד אלא גם בפוטנציאל לעיוות מוסרי: במה שנראה כסמיכות אירונית, ובהנגדה של "לחם" ל"לחם", עובר מיד הכתוב לתאר את המצוקה שהובילה את המצרים למכור את אדמתם: "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד".
הכוונות הטובות
איננו מוצאים בשום שלב שיוסף מצטער על ירידת משפחתו למצרים. בעיניו, "אלוהים חשבהּ לטובה", והשפע הכלכלי שמציעה הארץ, המציל מהרעב התדיר בארץ כנען, הוא בסיס "להחיות עם רב". יוסף סבור שמה שנאמר לאביו, "כי לגוי גדול אשימך שם", אינו בהכרח כרוך במימוש הגזרה הנוראה של "ועבדום ועינו אותם"; זהו פשוט הכרח דמוגרפי־כלכלי: רק בארץ השפע המצרית יכול בית ישראל לפרות ולרבות.
אך יוסף אינו משרת רק את האינטרס של משפחתו. כמאמין אמיתי במדינה הגדולה, בשיטה המצרית, הוא מבקש ליהנות מפירותיה בלי לשלם את המחיר. הוא סבור שניתן לנהל את האוכלוסייה כולה בלי להתעמר בה (וכך הוא קובע את מכסת ה"חומש" הסבירה) ולשמור על אתיקה קפדנית ("את האלוהים אני ירא"). ביטוי סמלי לרצונו ליהנות מכל העולמות הוא הניסיון לאפשר לבית אביו קיום נפרד בארץ גושן, כדרך להכיל את רועי הצאן – תועבת מצרים – בתוך המדינה המצרית. תשעה פסוקים ארוכים מוקדשים לניסיונו של יוסף להציג את אחיו כרועי צאן לפני פרעה, ולתגובתו של השליט המצרי. הכול לכאורה מסתדר על הצד הטוב יותר, ובני ישראל אכן מתיישבים בארץ גושן; אך מכאן ואילך אין לנו כל עדות להמשך העיסוק ברעיית צאן של אבותינו. בתחילה הם מקבלים קצבה ממלכתית, ואחר כך משועבדים לפרויקטי בנייה; על חיי הרועים החופשיים אין אנו יודעים.
ההבלחה הבאה של רעיית הצאן היא כאשר קם מושיעם של ישראל. הלה, שגדל בתוך ארמון פרעה, ממיר את שייכותו להיררכיה האימפריאלית בחיים של רועה צאן, הרחק במדיין. רק אז מתגלה אליו האלוהים; רק אז אפשר להתחיל את התנועה בכיוון ההפוך – משעבוד לגאולה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013
