מעשה הקידושין נועד במקורו להבטיח את הזיקה של הבעל לילדיו, ואין לו כל קשר לבניין הזוגיות. לכן, את המוקד יש להחזיר לטקס הנישואין, ובו לבנות מערכת התחייבויות שוויונית
באופן מחזורי שבה ועולה השאלה הכאובה של מעמד האישה בטקס הנישואין. אף שאין צורך באירוע יוצא מגדר הרגיל כדי שהשאלה תשוב ותעלה, אפשר לציין את הדברים בעניין שכתב הרב בני לאו בעמוד הפייסבוק שלו ערב פרשת חיי שרה כאחראים לסערה־זוטא התורנית שחרגה מתחומי רשת האינטרנט והגיעה עד למאמרו של הרב יובל שרלו, על גבי מוסף זה ("להחיות את העציץ", גליון פרשת ויצא).
הרב שרלו פורש במאמר מניפה ובה חמש דרכי תגובה אפשריות כלפי המצוקה והתסכול שחשים בני הזוג בעומדם תחת החופה ביום המרגש והמשמעותי בחייהם, בטקס שאינו מבטא כראוי את תחושותיהם ואינו נענה לתנועת לבם. דרך התגובה הראשונה באה לידי ביטוי מזוקק בתגובתו של הרב חיים נבון לקריאתו של הרב בני לאו: "האם אני מבין למה האיש הוא המקדש והוא המגרש את אשתו? לא, ואני נאלץ לומר שהדין הזה מטריד אותי… אמנם, זה אינו הדבר היחיד בהלכה שאני לא מבין: אני גם לא מבין למה אסור לאכול חזיר וללבוש שעטנז, ולמה עליי לכרוך בבוקר רצועות מעור של פרה על היד. לוּ אני כתבתי את התורה, הייתי יוצר סימטרייה בתהליכי הקידושין בין האיש לאישה. אבל לא אני כתבתי את התורה אלא ה', והוא יודע טוב ממני". הו, תמימות קדושה!
הקצה השני של קשת התגובות האפשריות נמצא בדבריו של הרב בני לאו עצמו, שקרא "לתקן תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאישה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה". עד שתביעה זו תיענה על ידי תלמידי החכמים שבדור, השינוי כבר מתחיל מלמטה, אם בגבולות ההלכה או מעבר להם, כאשר קו הגבול עצמו נלחץ משני הצדדים ועוד מעט יתפקע. אלו דרכי התגובה הרביעית והחמישית שהרב שרלו מונה במאמרו, וריכוז של הצעות לשינויים קטנים וגדולים מעין אלה בטקס הנישואין המסורתי נמצא בספרה של עירית קורן "הרי אתה מחודש לי" (מאגנס, תשע"א).
בין לבין נמצאים דרכי הפעולה השנייה והשלישית שמונה הרב שרלו. שתיהן מכירות בפער התודעתי בין טקס הנישואין לבין ההתכוונות של בני הזוג, ושתיהן מעוניינות לשמר את הטקס בצורתו המסורתית, אמנם התנועות שלהן הפוכות בכיוונן. בעוד הדרך השנייה מבקשת לקרב את הטקס אל בני הזוג באמצעות פרשנות חדשה שלו הקשובה אל עולמם וערכיהם, הדרך השלישית מעוניינת לקרב את בני הזוג אל הטקס על ידי הסברה של העקרונות הקדומים המונחים בתשתיתו, מתוך תקווה להמתיק במקצת את כאב קבלת הדין. הרב שרלו מעיד על עצמו כי הוא מעדיף את דרך הפעולה השנייה, אף שהוא מודה שהיא כרוכה בעבודה נפשית גדולה שאינה מתאימה לכל זוג.
האתגר הגדול הוא עיצובם מחדש של הנישואין דווקא, ולא של הקידושין
צילום אילוסטרציה: פלאש 90
חיקוי לא רע
בדברים הבאים אני מבקש להציע דרך פעולה אחרת, שלמיטב הבנתי אינה נופלת תחת אחת הקטגוריות שמנה הרב שרלו. היא מתחילה לכאורה בדרך השלישית, אמנם על פי אופיו של השיח הציבורי בעניין אני חושש שהדברים שאציע כאן יהיו חדשים גם עבור תלמידי החכמים. מאידך, דברים אלה יציבו תביעה של ממש גם בפני בני זוג הבאים בברית הנישואין וגם בפני הרבנים וההנהגה התורנית האחראים לפרש את ההלכה על פי אמיתה של תורה ולעצבה מחדש על פי תנאי החיים וערכיהם המשתנים בכל דור.
אפתח במה שהרבנים נבון ושרלו זיהו ככשל משמעותי בהצעתו של הרב בני לאו, היינו הפיכת הקידושין ההלכתיים "לחיקוי של סקרמנט הנישואין הנוצרי, שבו החתן והכלה מחליפים טבעות". אי אפשר להתעלם מהעובדה שטקס הנישואין הנוצרי יותר שוויוני: שני בני הזוג מתבקשים להביע את הסכמתם לנישואים באופן זהה. שניהם מחליפים נדרי נישואין וטבעות, והכומר מברך אותם יחד. למרות שצורתו הנוכחית של הטקס כפי שמכיר אותה כל צופה בקולנוע עוצבה בתקופה מאוחרת יחסית, המרכיב השוויוני שבו משקף נאמנה את הנישואים הנוצריים לפחות מאז אוגוסטינוס, ואף לפני כן.
אוגוסטינוס מנה שלוש "טובות" של הנישואים הנוצריים שלמעשה מגדירים אותם ככאלה: נאמנות הדדית של בני הזוג, העמדת צאצאים והסקרמנט, היינו הכנסת ממד הקדושה אל הזיווג באופן שמציל אותו מהחטא של קיום יחסי מין. הנאמנות ההדדית שללה כמובן אפשרות של פוליגמיה (ריבוי נשים), והסקרמנט מנע אפשרות של נישואין לבן זוג אחר אף לאחר שבני הזוג נפרדו. מאוחר יותר הכנסייה הקתולית פירשה את הנאמנות כנצחית ואסרה את הגירושין כלל.
לעומת זאת, מעשה הקידושין היהודי אינו דורש נאמנות מהגבר ואף מאפשר פוליגמיה. החרם שתיקן רבנו גרשום נגד ריבוי נשים משקף את הצורה הנורמטיבית של התא המשפחתי כפי שראו אותה הקהילות שקיבלו עליהן את החרם, כל אחת בזמנה ובמקומה, אולם הוא אינו משנה מהותית את מעשה הקידושין ומשמעותו. היינו, אם גבר נשוי יקדש אישה שנייה בפני עדים היא עדיין תיחשב לאשת איש למרות החרם, ולא תוכל להשתחרר מהקידושין ללא גט.
ובכן, האם ישנה אפשרות לתקן את הנישואים כך שיהיו שוויוניים בדומה לדוגמה הנוצרית? עצם החיקוי אינו צריך להטריד אם הדבר ראוי מצד עצמו, וכדרשת רבי יהושע בן לוי: "'וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם' – כמתוקנים שבהם לא עשיתם" (סנהדרין לט ע"ב). וכבר ר' יעקב עמדין תלה את חרם דרבנו גרשום בהשפעה של הסביבה הנוצרית (אמנם הוא דרש זאת לגנאי; שו"ת שאילת יעב"ץ ב, טו). האם מן הראוי להמשיך מגמה זו ברוח הצעתו של הרב בני לאו? לדעתי התשובה שלילית בהחלט. אין אפשרות לתקן את מעשה הקידושין כך שיהיה שוויוני, ואף אין בכך צורך כלל, ואבאר.
בלעדיות ביחסי המין
המפתח להבנת מעשה הקידושין נמצא בהבחנה בינם ובין הנישואין. כידוע, טקס הנישואים מורכב משני חלקים, הקידושין והנישואין, הנערכים כיום ברצף אחד ושלא כמנהג הקדום. מעשה הקידושין מוגדר היטב: נתינת הטבעת בפני שני עדים ואמירת "הרי את מקודשת לי", וקודמת לנתינה ברכת האירוסין שאינה מעכבת. לעומת הקידושין, הגדרת מעשה הנישואין עמומה מבחינה הלכתית. המינוח התלמודי הוא "כניסה לחופה", והכוונה ככל הנראה היא לבית חתנים שבו הזוג התייחד בשבעת ימי המשתה.
בימי הביניים נחלקו הראשונים מהי אותה חופה. יש שפירשו שהיא היריעה שמעמידים על גבי כלונסאות, ויש שפסקו שאין הנישואין נגמרים ללא ייחוד של בני הזוג. האשכנזים נהגו לכן בחדר ייחוד מיד לאחר החופה, ואילו הספרדים נהגו שלא להתייחד מיד אחר החופה והם סומכים על הייחוד של בני הזוג כאשר ילכו לביתם לאחר הסעודה, וכלשון הרמב"ם "שיביא אותה לביתו ויתייחד עמה". לפי זה הנישואין אינם נגמרים מבחינה הלכתית אלא רק מספר שעות לאחר סיום הטקס.
מלבד העמידה תחת החופה כולל חלק הנישואין את עניין הכתובה ושבע הברכות. ומכאן לפונקציות השונות של שני החלקים. הקידושין קובעים את מעמד האישה כאשת איש המיוחדת לבעלה ואסורה על שאר העולם, ועם הקידושין נאסר גם הבעל על קרובות אשתו. הנישואין לעומתם מבטאים את מעבר הזוג לחיי אישות משותפים. מבחינה הלכתית, תוצאות מעשה הקידושין הנם איסורי עריות המתקיימים במרחב של איסור והיתר; ואילו הנישואין מחילים את החובות המשפטיות בין בני הזוג בחייהם המשותפים, הנמצאים ברובם בתחום של דיני ממונות.
אם להשתמש במטפורה מהשפה המשפטית, תוצאות הקידושין שייכות אל הדין הפלילי, לעומת תוצאות הנישואין השייכות לדין האזרחי. כמובן, ישנם מספר פרטים היוצאים לכאורה מכלל זה, כגון אכילת תרומה לבת ישראל הנישאת לכהן שמותרת משעת נישואין דווקא, אמנם למעשה זו גזרה מדרבנן שכן "דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה", ובדומה לזה פרטים אחרים שאין כאן המקום לדון בהם.
מהו אם כן היחס המדויק בין הקידושין לנישואין? האם מדובר רק בהפעלה מקבילה של שתי מערכות שונות (איסור והיתר וממונות) על אותה מהות של נישואים? גם כאן לדעתי התשובה שלילית. אני מבקש להציע כי מעשה הקידושין אינו משתתף כלל ביצירת הזוגיות בין גבר לאישה, שהיא המהות של הנישואים. כמובן הקידושין הם תנאי הכרחי ליצירת זוגיות זו, אולם עניינם האמיתי במקום אחר. זו היא אכן הצהרה מוזרה הזוקקת הסבר.
במוקד של מעשה הקידושין נמצאת פעולת קניין שבאמצעותה הגבר זוכה בבלעדיות על יחסי המין של האישה. אם הקידושין היו פועלים במרחב הזוגי שבין גבר לאישה, היינו מצפים למצוא פעולה דומה מצד האישה, היינו שהאישה תקנה את הזכות לבלעדיות על יחסי המין של הגבר, ובדומה להגדרת הפילוסוף עמנואל קאנט את מוסד הנישואין: "איחוד בין שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית (או: משותפת) לכל החיים על אמצעי המין שלהם".
מכיוון שזה אינו המצב, יש לחפש את משמעות הקידושין במקום אחר שבו ההדדיות אינה קיימת. אם נתעלם מתיאוריות מהותניות, נישאר עם ההבדל הביולוגי היחיד הרלוונטי לענייננו: כל אם יודעת מיהם ילדיה: היא ילדה אותם! לעומת זאת, זיקת האבהות של הגבר אינה באה לידי ביטוי מוחשי כחבל הטבור הקושר את התינוק לאמו. הבחנה זו באה לידי ביטוי בניסוח התמציתי של המשפט הרומי: Mater semper certa est, pater semper incertus est ([זהות] האם תמיד בטוחה, [זהות] האב תמיד מסופקת). לכן הגבר זקוק לבלעדיות על יחסי המין של אם ילדיו על מנת להבטיח שהם אכן ילדיו, לעומת האישה שאינה זקוקה לבלעדיות על יחסי המין של האב כדי להכיר את ילדיה.
אישה נשואה השוכבת עם גבר אחר, ואין זה משנה אם הוא פנוי או לא, פוגעת בזיקת האבהות של בעלה לילדיה. אולם גבר נשוי השוכב עם אישה אחרת אינו פוגע בזיקת האִמהות של אשתו לילדיה. זה בדיוק ההגיון שמאפשר תא משפחתי של גבר אחד עם מספר נשים (פוליגמיה) אך אינו מאפשר מצב הפוך. מעתה נותר לברר את היחס בין זיקת האבהות לבין הנישואין.
שימור הזיקה
אחד המניעים החזקים ביותר להבטחת האבהות הוא העמדת יורשים. והנה בעניין זה בא לידי ביטוי הבדל של ממש בין ההלכה היהודית למשפט הרומי ולכנסייה הנוצרית, המשפיע באופן מהותי על תפיסת הנישואין. בעת העתיקה כמו גם לאורך ימי הביניים נישואין היו מעל לכול מקור ליורשים חוקיים. במשפט הרומי הקדום קשרי המשפחה שקבעו את זכות הירושה היו סטטוס משפטי שלא חפף בהכרח לקרבה הביולוגית. רק בראשית המאה השישית העמיד יוסטיניאנוס את דין הירושה על העיקרון הטבעי של קרבת דם, אולם גם הוא הגביל את זכות הירושה ליורשים חוקיים, היינו ילדים שנולדו בתוך מסגרת של נישואין. ילדים שנולדו מחוץ לנישואין, אף אם האב הכיר בהם כילדיו הביולוגיים, אינם יורשים את אביהם.
הכנסייה הנוצרית שהלכה בעקבות המשפט הרומי בעניין זה הייתה יכולה להסתמך אף על הריאליה המשתקפת במקרא. על אברהם נאמר: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו" (בראשית כה, ו), וזה הדין העומד בבסיס דרישתה של שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שם כא, י). זו גם הריאליה המשתקפת בסיפור יפתח הגלעדי שהיה "בן אשה זונה" ולכן נושל מהירושה: "ותלד אשת גלעד לו בנים ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה" (שופטים יא, ב).
אמנם, כידוע, דין תורה כפי שהעמידו אותו חז"ל שונה לגמרי. ההלכה היהודית אינה מבחינה כלל בין ילדים "חוקיים" לילדים "לא חוקיים". הירושה עוברת מאב לבנו הביולוגי, ללא שום התניה בנישואין. יתר על כן, אף בנו מאשת איש או משאר איסורי עריות יורש אותו כשאר בניו, אף שהוא ממזר: "מי שיש לו בן מכל מקום… בנו הוא לכל דבר" (משנה יבמות ב, ה). ואם בנו הממזר הוא בכור, הרי הוא נוטל בנחלה פי שניים כדין כל בכור. בכך שונה ההלכה היהודית (ובעקבותיה המשפט העברי) מכל מערכות המשפט המערביות, מהחוק הרומי ועד אלה הנוהגות כיום.
אם כן, בניגוד למשפט הרומי ולכנסייה הנוצרית שראו בזיקת האבהות אינסטיטוציה משפטית (או דתית) מלאכותית התלויה בין השאר במהות הקשר הזוגי בין הגבר לאישה, על פי ההלכה היהודית זיקת האבהות היא זיקה ביולוגית מעיקרה שאינה תלויה בזוגיות כלל, ואף הקידושין עצמם אינם יוצרים אינסטיטוציה כזאת. לכל היותר הקידושין מקיימים חזקת אבהות בהתאם לכלל "רוב בעילות אחר הבעל", אולם על פי ההלכה הפסוקה אין הם מכוננים זיקת אבהות שכן "האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן" (רמב"ם איסורי ביאה טו, טו).
הפקעת האבהות הטבעית כמקור מספיק לירושה בנצרות מסבירה גם מדוע הנישואים הנוצריים צריכים להיעשות על ידי כומר כנציג הא־ל ולהתקדש כסקרמנט, שכן יש צורך להעמיד את האינסטיטוציה שתעניק את הירושה וזו יכולה לבוא רק מכוח הא־ל או החוק. לעומת זאת, הקידושין היהודיים הם מעשה אוטונומי של בני הזוג, אינם נעשים לפני הא־ל (או נציגו) ואינם זקוקים לאישור הרב הראשי, שר הפנים או הקהילה. ההוכחה הפשוטה לכך היא העובדה שקידושין תופסים באיסורי לאווין. כלומר, אם כהן מקדש גרושה או ממזר מקדש אישה כשרה, הקידושין תקפים לכל דבר. האישה נחשבת אשת איש והיא זקוקה לגט על מנת להשתחרר מהקידושין, למרות שהקידושין נעשו במפורש כנגד רצון הא־ל והסכמת הקהל.
מעתה יש לומר כי הקידושין והנישואין פועלים בשתי מערכות שונות שאינן תלויות זו בזו בהכרח. הקידושין מבקשים להבטיח עבור האב את הזיקה לילדיו מהאישה שהוא מקדש, זיקה שהיא טבעית במהותה. האישה אינה מקדשת את הגבר כיוון שזיקת האִמהות קיימת מעצם תהליך הלידה. מנגד, כל המרכיבים המכוננים את הקשר הזוגי הלא־טבעי בין הבעל לאשה, הבחירה ההדדית, האהבה והארוס, הנאמנות ההדדית, התנאים השונים שבהם הם נכנסים לחיים המשותפים, החובות והזכויות ההדדיות, יצירת הזוגיות והאינטימיות, כל אלה ועוד אמורים להתנקז אל הנישואין דווקא, ולבוא שם לידי ביטוי בצורה שוויונית ומכבדת.
טשטוש מבהיל
אמנם סידור הקידושין בצמוד לנישואין שהונהג בקהילות שונות כבר מימי הביניים טשטש במידה רבה את הפונקציות השונות של הקידושין והנישואין, ואחת מתוצאותיו היא העברת כל המטען הרגשי של יצירת הזוגיות מהנישואין המבטאים את הכניסה לחיים משותפים אל הקידושין. תהליך זה התעצם בזמננו ממספר סיבות. העיקרית שבהם: בעוד שבקידושין יש טקס מוגדר היטב (נתינת הטבעת והאמירה "הרי את מקודשת לי"), טקס הנישואין הוא למעשה טקס ללא טקס.
כאמור, עיקרם של הנישואין הוא "כניסה לחופה" שמשמעותה המקורית הייתה הדירה שבה בני הזוג יחלו את חייהם המשותפים, ובחברה המסורתית הנישואין היו אכן נחגגים בחצר הבית או סמוך לכך. מכיוון שכיום החתונות נערכות באולמות אירועים הרחק מדירתם של בני הזוג, המשמעות של "כניסה לחופה" הופכת לריקה מתוכן אמיתי. הפתרון של חדר ייחוד הנוהג ברוב ככל החתונות של הציבור הדתי כיום הוא פתרון מלאכותי ולא משכנע, שאף אינו פשוט לחלוטין מבחינה הלכתית.
מאבקו העקשני של הרב עובדיה יוסף נגד הייחוד לאחר החופה משקף, מעבר לדיון הלכתי שאינו מעלה ומוריד הרבה, את המתח המובנה בטקס הנישואין: טקס פומבי ברוב עם שבעיקרו נמצאת פעולה אינטימית, הכי אינטימית שיכולה להיות. כנגד השאיפה המובנת להבטיח שהנישואין הפכו לעובדה קיימת וגמורה, הרב עובדיה יוסף היה מוכן לדחות את מעשה הנישואין, "הכניסה לחופה", עד לאחר שאחרוני האורחים יעזבו את האולם והזוג הצעיר יפנה לביתו החדש, וזאת על מנת לשמר את המרחב האינטימי שבו מתממשים הנישואים. בנסיבות אלו אין פלא שטקס הקידושין, היינו נתינת הטבעת, תפס את מקום הנישואין כפעולה המציינת את בניית התא הזוגי החדש.
לטשטוש ההבדל בין קידושין לנישואין אחראי גם הטשטוש המבהיל בזמננו בין המרחב האינטימי למרחב הציבורי. בדור שבו כה רבים מרגישים צורך לשתף את העולם כולו מספר פעמים ביום "על מה אתה חושב", "איך אתה מרגיש" ו"איפה אתה נמצא", וכל זה בליווי תמונות, המרחב האינטימי התרסק כמעט לחלוטין. במציאות זאת קיימת ציפייה טבעית שטקס הנישואין יביא לידי ביטוי את רגשותיהם האינטימיים של בני הזוג אחד כלפי השני, ובפרט הנאמנות המינית ההדדית. אין ספק שנאמנות הדדית היא בסיס הכרחי לחיי זוגיות, אולם אין בכך כדי להוציא אותה מדברים שבינו לבינה שמקומם במרחב האינטימי ולא הציבורי. וכפי שטענתי, מעשה הקידושין מעיקרו לא בא לבטא את נאמנותה של האישה במסגרת הזוגית אלא לקיים את זיקת האבהות בין הגבר לילדיו מהאישה המתקדשת.
האתגר הגדול המונח לפתחנו הוא אם כן עיצובם מחדש של הנישואין דווקא, ולא של הקידושין. ואכן, בעוד שמערכת דיני הקידושין ותוצאותיהם היא בעיקרה דאורייתא (דעת הרמב"ם ביחס לקידושי כסף אינה עניין לכאן), הרי מוסד הנישואין הוא בעיקרו פיתוח של חכמים וטבוע במטבע דרבנן. אף שיש דעות שונות בפרטים רבים בתלמוד ובראשונים, ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך והתקבלה בעם ישראל היא שעיקר כתובה ורוב ככל תנאי הכתובה הם דרבנן, כמו גם ירושת הבעל את אשתו, ואלה נכנסים לתוקף משעת נישואין דווקא.
התמקדות בבני הזוג
להבחנה זו כיוון הרמב"ם בראש הלכות אישות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה". הבחנה זו, כמו גם ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן, אינה טענה היסטורית. משמעותה היא שבעוד שהנישואין הם מוסד אוניברסלי שמהותו, היינו המעבר לחיים משותפים, איננו שונה בין ישראל לגויים, הרי שהקידושין שייכים למערכת הפרטיקולרית של דיני התורה. אם נעמיד את הקידושין על הגרעין המינימלי ההכרחי, זה הבנוי על ההבחנה בין זיקת האבהות לזיקת האמהות, הבחנה שאינה תלוית־תרבות ותקפה בכל מקום וזמן, אזי ייפתח בפנינו מרחב שלם שבו נהיה סוברניים כחז"ל בשעתם לעצב את הנישואין כך שישקפו את תנאי החיים הנוכחיים כמו גם את הערכים והנורמות שאנו מבקשים לחיות לפיהם.
ההפרדה המושגית בין זיקת האבהות לנישואין משחררת גם את הנישואין מהגדרתם הקלאסית כ"מקור ליורשים חוקיים", ומאפשרת למלא אותם תוכן המתמקד בבני הזוג עצמם ולא בילדיהם העתידיים. המלאכה מרובה והיא דורשת בעיקר עיצוב מחדש של הכתובה ותנאי הכתובה כחוזה הדדי בין בני הזוג המשקף נאמנה את תנאי משק הבית המשותף המודרני ואת הערכים והנורמות שאנו חיים על פיהם כיום. אולם החלפת טבעות נישואין, כמו גם ניסיון לתקן את הקידושין כפעולה הדדית המבטיחה נאמנות הדדית בין בני הזוג, תהיה משולה להרצת קוד של תוכנת חלונות על מערכת הפעלה של מחשב אפל. במקרה הטוב לא יקרה כלום, במקרה הרע המערכת תקרוס.
ומכאן גם תביעה לבני הזוג: שמרו על האוטונומיות של המרחב האינטימי שלכם! נאמנות מינית, אהבה וכבוד הדדיים הם הבסיס לזוגיות, אולם אין צורך להצהיר עליהם לפני כל העולם ואשתו, אף לא לפני הא־ל. בסופו של דבר אין בשמחת הנישואין (להבדיל מטקס הקידושין) יותר ממה שהיא: משפחותיכם ואוהביכם מברכים אתכם בשבע ברכות, שמחים בשמחתכם ומלווים אתכם אל חייכם החדשים, אולם נעצרים על סף דלתכם. אתם בלבד אחראים לקביעת אופיים וצורתם של החיים המשותפים, כך שיהיו חיים של אהבה ואחווה, שלום ורעות.
רוני שוויקה הוא ד"ר לתלמוד ומחבר הספר "שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013
