ההצעות השונות לקיום "שמיטה ישראלית" נראות מלאכותיות ומרוקנות מכל תוכן דתי, אך ייתכן שטמונה בהן בשורה גדולה לשיח התורני
שנת השמיטה עומדת בפתח, ואף אם תתמהמה בוא תבוא. הביטוי העיקרי של שנת השמיטה בחיינו יופיע לצערי ולדאבוני בעיקר בשני מקומות: בדילמה ובמאבק על שאלת היתר המכירה והיקף השימוש בו, ובהלכות הנוגעות למטבח הפרטי של כל אחד בנוגע לפירות שביעית. עוד מחסום בין יהודי שומר מצוות ליהודי שומר מצוות אחר מלבד ענייני הכשרות השונים שבשש השנים, עוד פח שמיטה ואולי מימוש החלומות בדבר שדרוג הגינה הביתית עד לט"ו באב. בזה תסתיים ההשפעה של שנת השמיטה.
לעומת זאת, בשעה שאנו קוראים בתורה על השמיטה וכמובן במסכת שביעית ובירושלמי עליה אנו מוצאים היקף דרמטי של השפעה על מערכת החיים כולה בשנת השמיטה. הסיבה לפער הזה ברורה מאליה: החברה שלנו אינה עוד חברה חקלאית, וממילא השביעית אינה נוכחת בחיינו. יש הטוענים כי אכן החזון היהודי המלא הוא חברה חקלאית, ואנו עוד נשוב וניפטר מהתעשייה הגבוהה ומתחומי כלכלה אחרים ונזכה לשוב להיות חברה חקלאית שהשמיטה נוכחת בה. גם בלי דיון על מופרכות טענה זו, בין מבחינה מעשית ובין מבחינה רוחנית, עמדה זו אינה רלוונטית לשמיטה המתקרבת. כבכל שמיטה בשנים האחרונות עולות אפוא השאלות מהו הדבר הנכון לעשות במצב זה – האם נגזר עלינו להיעקר מעולמה של שמיטה ולהביא אותו לידי ביטוי רק במגדרים המצומצמים שלה? אם אין לשמיטה דבר מה לומר לחברה לא חקלאית? מהי הדרך להנכיח את השמיטה בעולמנו ולקיים בכך את מצוות התורה?
אלו הן שאלות פנים־תורניות ופנים־דתיות עמוקות מאוד, ולו זכינו היינו עוסקים בהן בהיקף הראוי. החשיבות העליונה של סוגיה זו נוגעת בשני תחומים שהם יסודות קיומנו. ראשון בהם הוא המישור התורני. הדיון בשאלת הנוכחות של מצוות השמיטה בחיינו נוגע למעשה למשמעות העמוקה ביותר של נצחיות התורה, ושל הרלוונטיות שלה לחברה משתנה. "דיבר הכתוב בהווה" בשעה שתיאר את משמעות השמיטה בחיי האומה, אולם אנו איננו נמצאים בהווה של התורה, כי אם בעתיד מבחינתה. כיצד מעתיקים מצווה שנאמרה בהווה של חברה חקלאית ונוטעים את חיי העולם שלה בתוך המציאות שבה אנו חיים היום?
שני בהם הוא המישור הנוגע לגוף האומה – ארץ ישראל ומצוותיה, ומשמעות קיומן בחברה לא חקלאית. באופן פרדוקסלי, דווקא בשל מגע סוגיה זו בנקודות המהותיות ביותר של הקיום התורני אנו לא דנים בה, שכן כל עיסוק בגרעין הקיומי הוא עיסוק שיש בו מורא מפני שינוי, ואיבוד הזהות העמוקה של משמעות נצחיות התורה והופעתה במציאות חיינו.
על השמיטה להיות נוכחת בחברה הישראלית כולה. חקלאות ביישוב משכיות
צילום: מרים צחי
קליפתו אכל
כיוון שזכינו אך מעט לאזור אומץ ולדון בנושאים אלה בשמיטות הקודמות נותר חלל פנוי. טיבו של חלל פנוי להתמלא, ואפשר שסוגיה זו לא תישאר בתחומם של נאמני התורה והמצוות, אלא תיכנס בדלתה של השמיטה מכיוון אחר. עוד ועוד גופים מדברים בשמה של "שמיטה ישראלית", המעבירה את הדיון בדבר קריאת פרקי תלמוד מעל במת הכנסת למקום מהותי הרבה יותר. השמיטה הישראלית שאנו ניצבים בפניה משמעה שמיטה תרבותית, לא הלכתית, ופעמים שהיא אף מנוגדת לחלוטין להלכה, ואולי אף לרעיון של השמיטה. כדי להדגים למה הכוונה באמירה שמיטה ישראלית בחרתי כמה דוגמאות המרחפות בחלל תרבות "השמיטה הישראלית", שבכל אחת מהן משמשים אור וצל בערבוביה, וכל אחת מהן יונקת מהשמיטה ובד בבד מנוגדת להלכה בכלל ולעתים אף לשמיטה בפרט. המעיין בהן יבחין מיד כי הן יונקות יניקה רבה מתרבות זמננו, מהערכים החברתיים הנוכחים בקיום הישראלי של היום ומיסודות התרבות האוניברסלית.
ואלה חלק מההצעות הקיימות כיום לשמיטה ישראלית: בקק"ל לא יהיו נטיעות בשנה זו, והיא תוקדש לשיפור היערות, לגיזום העצים ולפעולות תחזוקה (שכידוע אסורות מדאורייתא); שנת אחוות כל העמים הגרים על אותה קרקע. פעולות שידגישו את החיים המשותפים שלנו בארץ האחת שהיא של כולנו, ואת שיתופי הפעולה בשמירתה ובטיובה; שיתוף אזרחים מדתות אחרות בכל הפעילויות של השמיטה; שנת ההשתלמויות המקצועיות, שהן למעשה הפסקה מעבודה שוטפת וטיוב האיכות המקצועית, כבבואה לחזונו של הרב קוק בדבר שנת השמיטה, אך ללא כל קשר למהות חזון זו, שהיא חידוש הברית עם הקב"ה.
ועוד: קיום כנס "הקהל" אך בט"ו בשבט של שנת השמיטה, באחד היערות הגדולים של קק"ל, בראשות נשיא המדינה, כינוס שיעסוק בקשר שבין אדם, טבע וחקלאות בארץ ישראל, בשאלות אקולוגיות ובנושאי סביבה שונים; הקדשת שנה זו, יחד עם ארגוני "פעמונים", "מקימי" ודומיהם, לדרכים שיחלצו משפחות ממעגל החובות הבלתי פוסק, במקום לחלום על שמיטת כספים; הגנים הלאומיים ושמורות הטבע יהיו פתוחים חינם יותר ימים מאשר המקובל, לפחות בשבתות ובחגים; כנ"ל לגבי מוסדות תרבות ומוזיאונים – כפיתוח רעיון ההפסקה מעבודה ועיסוק בתיאטרון, בספרות, בתרבות וכדומה; הוצאת עלון שבועי שיופץ לכל אזרחי המדינה, ויעסוק באקולוגיה, בשמירת הסביבה, באיכות החיים, במניעת רעש וזיהום; צמצום העבודה הוא גם הזדמנות לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה, ולכן יתקיימו הדרכות הורים, סדנאות זוגיות וכדומה בסבסוד המוסדות הלאומיים.
לאחר ההתרשמות החיובית הראשונה מכל הנושאים האלה צפות ועולות, בקריאה שנייה, המשמעויות הרוחניות המהפכניות של קריאה זו: בראש ובראשונה – הקב“ה כלל לא נמצא ב“שמיטה הישראלית“, ואין היא קשורה למצוות השמיטה; דרך “השמיטה הישראלית“ מוחדרים רעיונות שהם במקרה הטוב לא קשורים כלל לשמיטה, כגון אחוות עמים בקשר לארץ או ענייני השתלמות מקצועית; ההצעות השונות לשמיטה ישראלית כוללות בתוכן באופן מובנה עברות חמורות, כמו חילול שבת, ועוד ועוד.
מבחינות רבות, “השמיטה הישראלית“ דומה למה שעשתה הציונות למערכת החגים: ט“ו בשבט הפך לחג הנטיעות, ואין בו קשר לערלה ולתרומה שהן יסודות החג; פורים היה לחג הקרנבל הישראלי; פסח לחג החירות – “שלח את עמי“ בהשמטה מתריסה של המילה “ויעבדוני“; שבועות לחג תנובה וטרה, עם הבאת ביכורים למוסדות הקרן הקיימת לישראל.
תחושת השמחה הראשונית מפנה את מקומה לביטוי המוכר כל כך: “תוכו זרק – קליפתו אכל“, ויש במהלך זה חילול עמוק של מושג השמיטה. הסנוור שחוללה ההתייחסות לשמיטה מפנה את מקומו לתחושת זרות עמוקה, ולפקיחת עיניים המבארת את טיבה האפשרי של “השמיטה הישראלית“. אפשר שהרפורמה התחפשה בתחפושת מוצלחת, אך אנו מנוסים במאבק נגדה ויודעים לזהות את מהותן האמיתי של הצעות אלה.
בכל זאת הזדמנות
ומתוך סערה זו צומחת גם אפשרות הסתכלות אחרת על כל המהלך. מתחתיות השמחה על עצם העובדה שהמילה שמיטה מוזכרת בהקשר לוח השנה; מהמקום שבו חלק גדול מהערכים המוזכרים לעיל הם יסודות הקיימים גם בתורת ישראל; מפתיחת המהלך שיש בו פוטנציאל ל"כבוד הדת", ואפשרות שהמסע הארוך יוביל למחוזות מרוחקים וטובים; מהיכולת לכנס את האומה הישראלית סביב תרבות ישראלית, שהיא טובה לאין ערוך מכל אלטרנטיבה. כל אלה הן נקודות המבט הראשוניות שיש בהן עדיין הרבה מן הפטרונות ומ"ישחקו הנערים לפנינו".
ואפשר שיש כאן בשורה הרבה יותר גדולה. בדי הארון, שנועדו להעביר את התורה מדור לדור, ניצבים בפנינו במלוא משמעותם. השערים שנפתחו מאפשרים לנו לדון בשאלה מתי מדובר בהתחדשות דתית ומתי ברפורמה; כיצד נדרוש את התורה בכל דור מחדש וזאת בלי לנתק את שלשלת מסירתה; איך פוסעים על הגשר הצר מאוד של אי הכפפת המצווה ל"טעמא דקרא" והתייחסות לעומק הציווי התורתי ומשמעותו גם יחד; האם השמיטה תיהפך להיות אחת מהבשורות הגדולות לעולם כולו שנושאת בחובה תורת ישראל, או שהיא דווקא מחייבת הקפדה על ראייתה כ"שבת הארץ" המיוחדת, ארצו של ריבונו של עולם; האם החברה הישראלית תחובר עוד יותר לשלשלת מסירת התורה בישראל; האם ייפתחו בפנינו שערים נוספים לכוונון ההלכה לאור רוחה המקורית והמשמעותית, ולהגדלת המרחב שבו אנו נפגשים עם מצוות התורה שלכאורה אינן רלוונטיות עוד?
הדיון בכל השאלות האלה נוגע בשורשי הזהות שלנו; בעומק ההבנה של מושג דרשת התורה ונצחיותה; בתפיסות שונות של יחסי מסורת ומציאות; וכל זה לא מתוך פחד וחרדה כי אם מתוך הודאה לריבונו של עולם שזיכה אותנו בדור המיוחד הזה לדון לכתחילה במקומה של השמיטה בחיינו האמוניים והלאומיים.
חזוני הוא שלא נמתין למחלוקות השוליות יחסית שתופענה לקראת שנת השמיטה, ולא נבוש מעצם העובדה שאנו מניחים מלאכה זו לאחרים. חזוני הוא שהתורה תתברך מהדיון הזה; שהשמיטה תהיה נוכחת בחברה הישראלית כולה, ותגרום להתרחשות רוחנית גדולה; שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, כפי שעשינו זאת ביחס ליום השבת; שהדיון על השמיטה יפתח פתח לעיסוק אינטנסיבי בכל אותן מצוות שהן "מת מצווה" וחסרות משמעות בימינו, ואין אנו פוגשים אותן כלל וכלל; ששנת השמיטה תחולל בעולמנו סערה רוחנית עזה שתפיח רוח נאמנה בכל עולמנו הקיומי ובכל מרחב עולם תלמוד התורה שלנו. האם נתבדה?
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014
