להפוך מר למתוק |חנה גודינגר (דרייפוס)

תיאור מפגשם הראשון של בני ישראל עם הקב"ה במרה מהדהד את מכת דם, 
ומלמד כי הכוח הא־לוהי שעד כה הרס וחיבל יכול גם לרפא ולהחיות

השקט שאחרי הסערה. הים שב אל מסלולו, העם המצרי, זה שכבר מאתיים שנה רודה בנו בפרך, שוקע לו אט אט בתחתית ים סוף, וסוף סוף אפשר לנשום לרווחה. האמנם? סביר להניח שהרגעים המיוחדים הללו היו מלאי הוד ושמחה אבל גם מלאי פחדים וחששות: מה מכאן והלאה? ובעצם מי אנחנו ומהי הזהות שלנו כאומה עצמאית לאחר שהעבדות והגרות הארוכה נמוגו? ואולי עמוק מכך: כיצד ינהג בנו הקב"ה, אותו א־ל שיודע ויכול להרוס ולהחריב את הממלכה המצרית, עכשיו כשנותרנו רק אנחנו והוא?

זיכרון היסטורי

התורה, כדרכה, לא מכבירה בתיאור ההרגשות הללו, אלא מתארת את שהתרחש באותה עת. "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר" – עם ישראל צועד במדבר הצחיח והשקט והנופים החדשים נותנים מרחב לשלל ההרגשות והמחשבות לצוף ולהיות. ואז: "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" – הקושי מתחיל. אין מים, והצמא, חוויה שמן הסתם הייתה מוכרת לעם העבדים, מתחיל להציק. "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" – מגיעים למקום חדש, והנה יש בו שפע של מים. טועמים, אך המים מרים ולא ראויים לשתייה.

ננסה לחשוב מה עובר בראש העם שזה עתה יצא ממצרים. נדמה לי שהאסוציאציה הראשונית שאליה נזרק העם היא לא אחרת מאשר מכת דם שפתחה את עשר המכות שנתן הקב"ה לעם המצרי. גם שם מתואר מקום ובו שפע של מים, אך גם שם המים הם כאלו שאי אפשר לשתות אותם. אסוציאציה זו רמוזה גם בפסוקים המשתמשים בביטוי זהה. במכת הדם: "וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר"; אצלנו: "וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה".

הדמיון בין אופי המפגש הראשוני של הקב"ה עם המצרים למפגש עִם עם ישראל נותן ממשות וקרקע פורייה לכל הפחדים של העם. אולי הקב"ה, זה שהציל אותנו מיד המצרים, הוא א־ל קנוא ונוקם, בעל כוחות ועוצמות שיודעים רק להרוס ולהחריב? כשהיינו במצרים ניחתה זרועו הקשה על המצרים המעבידים אותנו. עכשיו, כשנותרנו רק אנחנו והוא, מתחילה סדרת מכות חדשה, אלא שהפעם הכתובת שלה היא אנחנו.

את הבהלה הגדולה הזו בוחר הקב"ה להרגיע בדרך יצירתית. לא מים חדשים נובעים מהסלע אלא המים המרים ממותקים בעצמם. דבר ה' מורה למשה לקחת עץ ולזרוק אותו אל המים המרים, והנה: "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם". מיד אחר כך נותן הקב"ה לעם ישראל "חוק ומשפט", ולאחר נתינת המצוות מציגים הפסוקים באופן מפורש את הקשר שהצעתי קודם לכן: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ". לעם ניתנת הבטחה שהמחלה והמכה שפגעו במצרים לא יפגעו בישראל, הזוכים לשמירה ולרפואה מאת הקב"ה.

איור: מנחם הלברשטט

קולות מן ההר

נדמה לי שסיפור זה, שנותן ביטוי ויזואלי לפחד העם מפני כוחו של הקב"ה והמעמת את עם ישראל בכל העוצמה עם שאלת הקשר של הקב"ה אליהם, מבקש ללמד את עם ישראל נקודה עמוקה. ממש אותו כוח ואותה עוצמה שבמצרים היו להרס ולענישה יכולים להפוך למתוקים ונעימים. אותו כוח א־לוהי שהיה נדמה להם עד כה ככוח בעל עוצמות אדירות היכולות לזרוע הרס, חורבן והפיכה בממלכה הגדולה של מצרים יכול להיות בעצמו כוח א־לוהי מתוק המביא שפע ברכה ומפגש אינטימי וקרוב מולם.

נדמה שגם בפרשת השבוע הבאה מתרחש מהלך זהה. גם שם עוברים על עם ישראל שלושה ימים של ציפייה שקטה. ובדומה לשקט שאחרי קריעת ים סוף, גם הרגעים הללו שלפני ההתגלות הא־לוהית מלווים בערבוב של הוד ושמחה לצד חשש ופחד. ואז, "בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", הקב"ה מתגלה על ההר. "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים", ובהמשך "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ". גם כאן נדמה שהמציאות זורקת את עם ישראל לזיכרון ההיסטורי של מכות מצרים. מתי שמע העם קולות מדברים מהשמים ואש בוערת המהלכת על הארץ? סיטואציה זו מזכירה את אחת המכות המשמעותיות שהביא הקב"ה על מצרים: "וה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה".

תיאור מתן תורה בספר דברים חושף את ההרגשות של עם ישראל ברגע זה: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ־לֹהינוּ עוֹד וָמָתְנוּ כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ־לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי". מתוך כל התפאורה הוויזואלית של מתן תורה בוחר עם ישראל לציין את הקולות והאש כמעוררים את הפחד הגדול שלהם מפני המוות כתוצאה ממפגש זה. קשה שלא לקשר חוויה זו למכת הברד שניחתה על מצרים. רגע לפני מתן תורה נדמה לעם ישראל שגם הוא הופך לכתובת למכה דומה.

בנוסף, במכת ברד מתואר שהקולות מהשמים אמורים להפוך את השומעים אותם ליראי ה': "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ  יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה'". גם הקולות של מתן תורה הופכים את העם ליראי ה', וכך מגיב הקב"ה לפחד עם ישראל מפני הקולות והאש: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ; מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים".

ביד האדם

נדמה לי שאותו לימוד של מרה מתרחש גם במתן תורה בממד נוסף. אם במרה למדנו שהכוחות הא־לוהיים הם כאלה המופיעים במציאות ככוח הורס או ככוח בונה בהתאם להתנהגות האנושית – אצל המצרים העוצמה הא־לוהית מחריבה ומפרקת ולמול עם ישראל הכוח עצמו ממתיק ומרפא – הרי שכאן אנחנו למדים שהכוח והעוצמה הא־לוהית הם כוחות שהבחירה כיצד להתייחס אליהם, כיצד להיענות אליהם, נתונה ביד האדם. יש כמו פרעה ועבדיו שהפחד מהקולות הא־לוהיים גורמים להם להמשיך ולהסתגר בתוך עצמם, לנעול עוד את לבבם הערל והכבד, ויש כמו עם ישראל במתן תורה, שהפחד מהקולות הא־לוהיים גורם להם לעדן את לבבם ולהכפיף אותו לדבר ה'.

ייתכן שדווקא ברגעים שלפני שתי הסיטואציות הראשונות שבהן מקבל עם ישראל חוק ומשפט – מרה וסיני – נצרך הלימוד על הדואליות שבכוח הא־לוהי ועל היכולת לבחור כיצד לנהוג בו וכיצד להתייחס אליו. כדי ללמד את העם שגם בתוכם הם יכולים להפוך מר למתוק; את אותה מידת עבדות שנאלצו לפתח בתוכם בכל מאות השנים של עבדות מצרים ניתן עכשיו להמתיק גם כן, ולהפוך כוח זה לברכה בעזרת היכולת להפוך להיות עבדי ה' הסרים למשמעתו ולמצוותיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014