הילדות במשמר העמק, מאורעות תרפ"ט, הנסיעות לחיפה והמחנות ביער – ע. הלל מספר על ימי נעוריו בארץ ישראל המתחדשת. מתוך תוכנית הרדיו "ארץ חמדת"
שנים רבות לא ידענו על הקשר המשפחתי בינינו. הורינו – אביו, בנימין עומר (חתולי), ואבי, דב רפל – היו בני דודים מדרגה ראשונה. אביו של הלל עומר, המוכר בשמו הספרותי ע. הלל, עלה לארץ עוד בטרם החל בן דודו – הוא אבי – את לימודיו בבית הספר. כך שבעיר הולדתם ורשה כמעט לא התקיים ביניהם קשר. בארץ היו שני בני הדודים חברי קיבוץ, משמר העמק של השומר הצעיר וקבוצת יבנה של הקיבוץ הדתי, והמרחק המפריד ביניהם, בעיקר באורח החיים היהודי, היה כמעט בלתי ניתן לגישור. שני בני המשפחה החלוצים בחרו לעצמם דרך הגשמה שונה לחיים בארץ ישראל.
בשנות ה־70 של המאה הקודמת נוצר הקשר בין הלל לביני. דומני שהחוט נקשר בעת שיחה עם חיים גורי, שסיפר על חברותם הקרובה. תוך זמן קצר מצאתי עצמי מבלה כמה שעות עם הלל בביתו (אז) בגני־עם שליד הוד השרון. באותה שיחה הזמנתי את הלל להגיש את אחת מתוכניות "ארץ חמדת" שהייתה תוכנית שבועית שערכתי בקול ישראל. לזכרו של ע. הלל אני מגיש כאן את שנאמר בתוכנית "ארץ ישראל שלי" ששודרה בקיץ 1979.
יואל רפל
—–
בימי בראשית
השנה היא שנת 1931 ואולי 1932. המקום, קיבוץ משמר העמק, שזה מקרוב עלה על הקרקע, בקצהו הדרומי־מערבי של העמק, הוא עמק יזרעאל. את הזמר שרה מזמזמת קבוצת ילדים קטנה, יחפת רגליים, מלווה בצלילי הקונצרטינה, בה מושך המלחין הצעיר, מורה לזמרה, אחד מחברי הקיבוץ וממייסדיו, בנימין, המכונה חתולי, הוא אבי מולידי.
לפני שלוש שנים הלך לעולמו האיש התם והישר הזה ונקבר בבית העלמין שביער משמר העמק, שם נחים גם אמי, סבי וסבתי, ואחי שנהרג באימוני צניחה, והוא נער, טרם מלאו לו עשרים. לפני עלייתו על הקרקע חנה הקיבוץ בעיבורה של עיר העתיד, בירת העמק, הלא היא עפולה, זו העיר אשר כל בתיה מחוץ לעיר. שם מצאתי אל נכון להגיח מרחם אמי אל תוך הקיץ הלוהט של שנת תרפ"ו, היא שנת 1926.
מן העיר ההיא איני זוכר דבר זולת אותו לילה, ליל ריצה ומהומה כשאנו הילדים נחטפים ממיטותינו ומובאים בחיפזון למקום מבטחים, משמע לבניין הבטון המכונה "בניין פיינגולד". לימים הוסברה לנו אותה מהומה וגם שם קראו לה: מאורעות תרפ"ט. הייתה זו פגישת ההיכרות הראשונה שלי עם קרובינו מצד הדודה הגר.
"המחנה", כך נקרא הקיבוץ בפי החברים. המחנה אשר זה מקרוב התנחל בשיפולי גבעות אפרים (או מנשה) בין הכפרים הערביים רוביה תחתה ורוביה פוקה ממזרח ואבו שושא ממערב. והמחנה כל־כולו אינו אלא תריסר צריפי עץ קטנים למגורים וצריף עץ גדול – חדר האוכל, לפתחו עצי פלפלון אחדים אך אתמול ניטעו. לצריף גג פחים לוהט בקיץ ורועש בחורף. בעוד שמונה־עשרה שנה ייקרע הגג הזה וישוסף באחת על־ידי פצצה שתוטל בו ממטוס עיראקי (או מצרי) חולף. והנספים שלושה ילדים וצעירה בהריון.
אך אנו עדיין בימי הבראשית. בקיץ קוצרים החברים את השעורה והחיטה ודשים במורג. אני זוכר הרבה ברחש והרבה זיעה. בחורף נוטעים שתילי אורן במדרונות ההרים כשעל המלאכה מנצח יערן צעיר, עמנואל שמו – בעוד עשר עשרים שנה, מבטיח הוא, יהיה כאן יער, יער של ממש! אלא שבעוד שש שבע שנים תטרופנה שריפות ענק, מעשה ידי אדם, באילנות הצעירים, אלפים ורבבות, להותיר צלקת לאות ולעדות למאורעות תרצ"ח. אלא שעבורנו, הילדים, תהיינה שרפות אלו מחזות של הוד חגיגי ומרומם. צלצול פעמון האזעקה, מרוצת החברים להציל, לכבות, השלהבות הנישאות שמימה – אימה וחלחלה ורוב תפארת! ובלילה יריות. לילה לילה יורים ויורים. וממרום מגדל המים אלומת אור תרוץ תקיף את המחנה, להאיר את מדרונות הכפרים השכנים, לבלוש אחר כל תנועה חשודה. על המגדל, ליד הזרקור, רובה אנגלי על כתפו, ער יעמוד על משמרתו – השומר. עמנואל היערן, הוא עמנואל לין, כתב את המילים:
מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,
עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,
אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,
הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?
חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן
גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
רוּחַ מִיָּם הָמָה,
בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים
הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל
אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל
הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?
חֲלִיל רוֹעִים…
את השיר הזה הלחין אבי, בנימין, תרומה צנועה לחיזוק רוחו של היישוב במצור ובמצוק. ובאחד הימים יירצח חבר. גולדשלגר שמו, כדור יפגע בו מן המארב, והוא קרבן הדמים הראשון של הקיבוץ.
את הזמר שרה מזמזמת קבוצת ילדים קטנה, יחפת רגליים. קיבוץ משמר העמק, 1948
צילום: לע"מ
אל העולם הגדול
מה ייפלא־יישגב בעיני הילד הסקרן ההוא, אשר הייתי, זמן הדמדומים היורדים על הכרמל, עת תגבה תינשא פסגתו של ההר ובראשו מצבת המוחרקה – זה המנזר העוטה הילה של קסם, או שמא אלו קרני השמש המשחקות בעננים ומדליקות את ההר, זה הכרמל אשר לימים יהווה מוקד ויעד לטיולי שבת וחג, שמחה לא תשוער לרגלינו הקטנות העולות במשעוליו. זה ההר האוצר זיכרונות אפופי הוד, מימים עברו, עת נתרחשו כאן דברים גדולים ומסעירים, כמו מלחמות הנביא הזועם אליהו בנביאי הבעל, או פגישת נערי דוד בנבל הכרמלי, והוא איש קשה ורע מעללים, וזה סופו המר והנמהר אשר משום מה נותר בעיניי תמוה ואכזר מדי.
וזה גם ההר אשר לרגליו יתפתל הכביש הצר והנשכח, עליו יעשה דרכו יומיום האוטובוס הערבי, היחיד, בקו ג'נין־חיפו־ג'נין, כשעל ההגה מושל הנהג השמן ראג'י ומן הדלת הפתוחה תמיד כמו דגל תתבדר הכאפייה הנצחית, החומה, של עוזרו הנאמן קימל. ובאוטובוס פנימה – סלים ושקים וערביות ותרנגולות ועבאיות, ועשן סיגריות והקיבוצניקים שניים שלושה, ועִמם, לעתים איזה ילד אחד קטן לרפואה, זה אני, אולי.
לאן נוסעים? לקופת חולים, כלומר לחיפו.
חיפו – מה זה?
זאת העיר הקרויה היום חיפה. אבל אז – חיפו, זה העולם הגדול, עיר של ממש, בתי אבן עצומי מידות, תחנת רכבת אמיתית, נמל ואוניות שרוח חוץ־לארץ מרחפת עליהן. רחובות הומים ערבים ויהודים ושוטרים ואנשים מצחיקים שמוכרים משקה וצועקים: תמרהינדי, תמרהינדי! או קפה בספלוני נחושת מצלצלים. ובחנויות צנצנות ענק ובהן משקאות בצבע לימון, פטל וחציל. ויש גלידה וגזוז בכל אשר תפנה. זה חיפו עיר.
וחיפו־הדר זה קופת חולים ובמסדרונות שצבעם כעין המרק צועדים נמרצות, חמורי סבר, לובשי לבן, רופאים ייקים אשר למצחיהם הקשים מראות עגולות, מוזרות, ומכיסיהם מבצבצים מקלות עץ מרושעים להגיד: אה!
בעוד חמש שנים, כאשר נגדל מעט ונלבש חולצות כחולות, נהיה צועדים ברחובותיה של העיר הזאת במצעדי האחד במאי, להאדיר אחוות אחים וברית עמלים, כפי שיוסבר לנו, בין החלוץ העברי, עובד האדמה, לפועל העירוני העמל, משמע הפועל החיפאי, כי זו היא עיר הפועלים – חיפה האדומה! וכשנוסיף לצמוח, מי אם לא ראשונים תמיד אנחנו נרוץ להפגנות הענק של היישוב המאורגן, הפעם בחולצות לבנות, נגד הספר הלבן, כאשר בראש הצועדים רוח תזזית תשתולל, אף היא בחולצה לבנה, והכול יכנוהו בשם: בני מהרשק.
מפגש גילאים
נחזור לחיפו של הילדות, אל יערות האורן בכרמל, למחנות התנועה הגדולים, עת לראשונה נפגשנו עם בני גילנו (וכאן חשוב להוסיף בנות גילנו) שנקבצו ובאו מכל קצוות הארץ. כאן, בין העצים ואוהלי השמיכות, בין קשרי הסבתא והמוט והדייסות החרוכות, אל הדגל היינו מגיעים ובגרונות צרודים מנעורים ואושר היינו מצריחים.
מן הסתם ילד סקרן הייתי התוהה על תופעות הטבע, כמו עלות הירח הענק על כיפת התבור או על הגלבוע, לזרוח על הרים רחוקים־קרובים אלה, אשר להם נוכחות עזה ומרתקת, אולי בזכות עצמם ואולי בשל זיכרונות העבר הדבוקים בהם, שנתרחשו משכבר הימים, ככתוב בספר שמואל א': "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ".
כמו חיה ניצבת התמונה לנגד עיניי היום, כפי שחזיתיה לראשונה. ולאחר מכן הקינה ההיא – קינת דוד אשר מאז נשמעה באוזניי ועיניי ראוה חזור והשמע, חזור והקרא אין ספור פעמים, בתוך המלחמות וביניהן, שהרי זו הקינה אשר יקונן ישראל על בניו הנופלים בקרב, עד עצם היום הזה.
כרמל, תבור, גלבוע, הרים הרים שלי, ובין ההרים למרגלותיהם משתרע העמק – עמק יזרעאל, אשר לדידי כמו לרבים אחרים איננו אך ערש ילדות וארץ מכורה אלא הוא הוא ארץ ישראל עצמה, או בקיצור; הארץ. כאז כן עתה פרוסים שדותיו מאופק ועד אופק, ירוקים בחורף, חומי חריש בסתיו וצהובי שלף בקיץ (לימים תשבש הכותנה את סדר צבעי העונות). כאז כן עתה טרקטורים וקומביינים יהלכו בשדות, משאיות עמוסות פרי ומכליות חלב בכבישים. כאז כן עתה, כמו מאפסי ארץ, יעלה יזדמר השיר היפה: שדות שבעמק שכתב לוי בן־אמיתי חבר קבוצת דגניה ב.
מעמק זה ניבטות פניה של ארץ ישראל היפה, פנים חרושות עמל ומחשבה ופניהם החמודים של הטף – ופניהן של הנערות כבדות הצמה, אשר לעיניהן יופי תמים, עד כלות הנשמה. ואותם הנערים, כאז כן עתה, בחורים בלוריתניים, שזופי גו ומישירי מבט, כמו חברי לקבוצה, דן, המכונה דונקי. השנה היא שנת 1943. לאחר תום לימודנו במוסד, במשמר העמק, עושה קבוצתנו שנת שירות בקיבוץ מרחביה. כאן בשדות בשלף שלרגלי גבעת המורה רוכב לו דן־דונקי על המגוב ומגובב את הקש ואילו אני רועה את צאן הקיבוץ. רתום לסוסה חולף המגוב על פניי, אחת הנה ואחת הנה, כשדן בכל מאודו וקולו הצרוד מזמר שיר זמר לשדות השלף, לזנבה של הסוסה ולעולם כולו.
דן־דונקי הוא נער צעיר, נאה, מלא בדיחות הדעת ושמחת חיים. בעוד חמש שנים, בקרב על כפר דרום, הוא ייהרג. אחד מבין ששת אלפי נערי מגש הכסף של תש"ח.
עיר זרה
כשדיברתי נכבדות בחיפה כמו נתעלמתי, במזיד, מקיומה של עיר אחרת, עיר גדולה ותוססת, עיר על־אמת! תל־אביב שמה. כי כן בימים הרחוקים ההם היה עבורנו השם תל־אביב, שם של עיר זרה ורחוקה, אמנם בארץ, אך לא יותר מאשר פאריס בצרפת, לונדון באנגליה או ביאלסטוק בפולין. ועד שהגעתי לעיר הזאת חלפו עברו כמה משנות חיי הראשונות ביותר. ומשהגעתי, משמע הגענו, הוריי ואנוכי לביקור משפחתי, ארכה לנו הדרך, שלוש או ארבע שעות מסע מייגעות (כהיום טיסה לפאריס) ומשהגענו, א־לוהים אדירים! מה כל זה? חולות במקום אדמה! ובחולות בתים גדולים ולבנים, ביניהם אנשים נדחפים ורצים צועקים וצוחקים, קונים ומוכרים ומצטלמים וקוראים אסקימו אסקימו! ויש ים ושפת ים. ויש מין שמחה באוויר, כמו איזה חגיגה, או הכנות לחגיגה, ומי שלא בחוץ, יושב לו במרפסת, בגופייה, ומביט החוצה, ומי שלא – סתם יושב ומזיע.
והרי זו תל־אביב כמעט כמו שהכרתיה שלושים שנה לאחר מכן, כשבאתי – כדרך כל בשר – להתגורר בה, או אז גיליתיה שנית וכתבתי את שיר המרפסות שהלחין ידידי הטוב סשה ארגוב:
שחר צח שלווה וחסד נח הפיקוס במרפסת מטולל צינה ושקט פתע שמש מגהקת מרביצה קללה רוסית אדירה ועסיסית נפקחים ריבוא תריסים עיר נעורה למסים מרפסת מול מרפסת אל בוקר טוב פורצת שלום וד"ש פורשת זו עיר של מרפסות
תל־אביב. מה זאת תל־אביב? בקיץ עיר בלתי נסבלת, לא, לא למגורי אנוש, ואלמלא הלילות שקוצבים לה חיים ונשימה הייתה מזמן נעלמת ובטלה מן העולם, אך בחורף – עיר יפה לא־לוהים ולאנשים, יפה בגשם וברוח, יפה בשמש ובסערה, יפה, יפה.
ויש מסע נפלא
המסע אל העבר הוא המסע אל המסעות, אל הטיולים, עת העיניים ברגליים תיפקחנה ובעיניים יתרונן הלב. ואולי אלו הנעורים עצמם, הטיולים הללו, והנעורים – זאת ארץ ישראל. מכל צד ועבר תחדור היא אליי, אלינו, תפרוץ ברוח דרך כל החושים, בעד כל נקבוביות העור, הישר אל הדם, אל הבשר ואל העצמות. ויש טיולים למדבר יהודה, לוואדי־קלט, לעין פשחה, לעין גדי. צלליות הבדואים שבמצוקים נאות לעין אך רעות לאצטומכא, ויש טיולים לתבור, לגליל, לנחל עמוד ולמצוקי הארבל. ויש מסע נפלא אל פסגת הג'רמק – הוא הר מירון, הגבוה בהרי הארץ, 1,208 מטר מעל פני הים. שם על הסלעים, בין שיחי האלה הקיסוסית, תנוח־תשתרע קבוצתנו, קבוצת אילה, לשמוע לקח דברים והסברים מפי המדריך התוסס והנמרץ, המכונה שיגויגר. בחור צעיר ומוכשר המפליא לגלגל דברים בלשונו ומפוחית בשפתיו. בקיצור, בחור מבריק. שמו אל־נכון אפרים ריינר.
יש טיולים ומסעות ברגל, אך יש גם מסעות ברכב, משמע טרמפים, במשאיות, בטנדרים, במה לא? – העיקר לנסוע מפה לשם ומשם להתם, בכביש הסרגל או בואדי־ערה, בכביש השרון, לתל־אביב או לירושלים, ככה סתם לנסוע לנסוע, עם סיבה או בלי סיבה או עם סיבה שאין לה כל סיבה, העיקר בדרכים לנוע, הכול לחטוף בעיניים, באוזניים, לנשום את הארץ, לחיות.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014
