הכרסום במעמדו של בית הכנסת וחוסר הרלוונטיות שלו עבור חלק ניכר מהציבור עלולים למוטט את עולם ההלכה כולו. קריאה לחשיבה מחודשת וארבע הצעות בצידה
כשהייתי בן שש, התחילו הוריי לחנכני לתפילה במניין. בשבת ובחול, בימי הלימודים ובחופשה – מתפלל הייתי שחרית, מנחה ומעריב בבית הכנסת השכונתי וכך עודני משתדל לנהוג מאז ועד היום. בשנים האחרונות דומה עליי כי יסודותיו של בית הכנסת שלנו הולכים ומתערערים ועמם מיטלטל עולמנו הרוחני והדתי כאונייה על פני מים סוערים, עד כדי ש“האונייה חישבה להישבר“. סערה זו נוגעת לסוגיות רבות המסעירות את עולמנו בעת הזאת וחוששני כי אם לא ייעורו כל מלחיה, לא תגיע האונייה אל החוף…
צמצום "המעשה הדתי"
מקומו של המעשה הדתי בפרקטיקה היומיומית של חיינו הולך ומצטמצם. תרי"ג המצוות, על דקדוקיהן ופרטיהן, מקיפות כמעט כל תחום בחייו של האדם – בבית ובשדה, בשכבך ובקומך, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. למרות היקפו העצום של עולם המצוות וההלכה, רק חלק קטן ממנו נתפס בעינינו כ"מעשה דתי". חלק ניכר ממצוות התורה מתקיימות גם בידי אלו המכונים בפינו "לא דתיים". המצוות שבין אדם לחברו, כמו גם מצוות שאינן יומיומיות כדוגמת מילה, פסח, נר חנוכה או מזוזה, אינן נתפסות בעינינו כ"מעשה דתי", שכן יהודים רבים המקיימים אותן ממשיכים להיתפס בעינינו כ"חילונים". "המעשה הדתי", שהוא המאפיין המובהק של התנהגות "דתית", הינו מצוות עשה, יומיומית, בתחום שבין אדם למקום. לו יחסר אחד משלושת הקריטריונים הנ"ל, הרי שאין הוא נתפס בעינינו עוד כ"מעשה דתי".
העולם המודרני והמעבר מעיסוק בחקלאות למקצועות חדשים הביא לצמצום ניכר במקומו של המעשה הדתי בחיי האדם. הלכות יומיומיות רבות נוגעות לענייני חקלאות וגידולי שדה, ובעבר נגעו דינים אלו לכל יהודי בצאתו לעמל יומו. מצוות אלו אינן נוכחות כלל בחיי היומיום של רוב העם היושב בציון העוסק ברפואה או בפסיכולוגיה, במסחר או בנגרות, ואינו נדרש לעשייה חקלאית כלל. תקומתה של מדינת ישראל וכינונם של גופי הכשרות הממלכתיים גרמו לדחיקתו של המעשה הדתי מתחום יומיומי נוסף – תחום התזונה. עד לעשרות השנים האחרונות, יהודי המקפיד על כשרות נדרש היה בכל יום לעיסוק דתי נרחב כדי שיוכל לסעוד כהלכה. שחיטה ומליחה, הפרשת חלה או תרומות ומעשרות היו חזון נפרץ בכל בית שומר תורה. כיום, רוב מוחלט של הציבור שומר המצוות קונה במרכול תבואה מעושרת, לחם מוכן ובשר מוכשר והלכות אלו כמעט נעלמו מחיי השגרה שלנו.
תהליכים אלו הביאו לכך שרוב מרחבי חיינו חפים מכל עשייה דתית. המצוות התלויות בארץ נעשו רלוונטיות בעיקר למיעוט העוסק בחקלאות, רוב דיני הכשרות אינם רלוונטיים כלל למי שרוכש את מזונו בסופרמרקט, הלכות נידה שייכות בעיקר לחלק קטן מהאוכלוסייה (נשים נשואות, בגיל הפוריות, שאינן מעוברות או מיניקות) וגם עבורו לא מדובר במעשה הנעשה בכל יום. המצוות שבין אדם לחברו אינן נתפסות כמעשה דתי מובהק, מצוות הקשורות בשבת ובמועדים שייכות מעצם הגדרתן לזמן מצומצם מאוד בחיינו, ומצוות הקשורות בשמחות ובאבלות אף הן נדירות וחריגות.
רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת. מצוות התפילה, קריאת שמע, קריאת התורה, העיטוף בטלית והנחת התפילין מתקיימות כולן בבית הכנסת. כך הפך בית הכנסת למוקד הבלעדי כמעט של החיים הדתיים. היחס לבית הכנסת ותדירות הביקור בו נעשו להבדל העיקרי בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. מעמד זה של בית הכנסת הוא למעשה "הנחת כל הביצים בסל אחד", שהרי כפי שתואר לעיל הימנעות מהגעה לבית הכנסת גורמת ל"חילון מעשי" וגוררת מציאות שבה העולם הדתי כמעט אינו נוכח בחיי היומיום.
בצער רב ובלב דואב אני כותב כי סל זה הולך ונשמט מידינו, והביצים המונחות בו עלולות להתנפץ כולן. בתי הכנסת הנאמנים למסורת אבותינו אינם רלוונטיים עבור רוב הציבור. בתי כנסת רבים אינם פועלים כלל בימי החול וגם אלו המקיימים שלוש תפילות בכל יום, עושים זאת במיעוט משתתפים שרובו משתייך למגזר מצומצם של גברים בגיל הפנסיה. אף בימי שבת ומועד, שבהם בתי הכנסת מלאים אמנם מפה לפה, מקומו של רוב הציבור המגדיר עצמו "דתי" נפקד מבית הכנסת. נשים, ילדים, הורים לילדים, אנשים הסובלים מקשיי קשב וריכוז, בעלי מוגבלויות (חירשים, נכים וכו') ועוד מתקשים מאוד להשתייך לבתי הכנסת שלנו ולמצוא בהם את מקומם. כל המגזרים הללו מדירים רגליהם בהמוניהם מבתי הכנסת, המתאימים במתכונתם הנוכחית לכ־30% מהציבור באומדן גס. ייתכן כי יסוד העניין הוא בהגדרת המושג "ציבור". בעבר ברור היה כי מושג זה מתייחס אך ורק לגברים בגירים ובריאים. פשוט היה לכול כי נשים, ילדים או מוגבלים אינם חלק מהציבור. מציאות זו השתנתה לבלי שוב ולא ניתן עוד להתייחס ל"ציבור" בהגדרה כה מצומצמת.
רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת
צילום: מרים צח
מחויבות יומיומית: הצעות
ההלכה היהודית מושתתת מראשיתה על "תמידים כסדרם" – מחויבות סדורה ומתמדת למצוות ה'. היעלמותן של המצוות המעשיות מחיי השגרה של רוב הציבור עלולה לבשר חלילה על מותה של ההלכה היהודית במתכונתה המסורתית. איננו יכולים להשלים עם לידתה של "יהדות של שבת", שעל פיה מתרכז המעשה הדתי כולו בשבת בלבד, וגם אז רק עבור חלק קטן מהציבור. תהליך זה כבר החל ודומני ששומה עלינו להציע אפיקי פעולה בטרם תביא ירידת קרנו של בית הכנסת המסורתי לקריסת כל מחויבות הלכתית בחיי היומיום. להלן אבקש להציע ארבעה כיווני מחשבה אפשריים לפתרון בעיה זו. בכל אחד מהם כרוכים סיכון וסיכוי, יתרונות וחסרונות.
1. "הנגשת בית הכנסת" – אפשרות אחת לפתרון הבעיה היא לחולל שינויים במבנה בית הכנסת המסורתי ובמנהגיו, במטרה להנגיש אותי פיזית ומהותית לאוכלוסיות שאינן פוקדות אותו כיום, כדוגמת נשים, ילדים והוריהם או בעלי מוגבלויות. מהלך שכזה כרוך בשינוי מנהג ישראל ובמתיחת גבולותיה של ההלכה המקובלת, וכידוע "כל המשנה ידו על התחתונה". עם זאת, ההתנגדות לשינוי אף היא אינה מוכיחה את עצמה כיעילה, שהרי כאמור הציבור (בהגדרתו הרחבה) “מצביע ברגליים“ ונעדר מבית הכנסת. תהליך זה מתקיים בקהילות שונות כבר מספר שנים ומעורר מחלוקות רבות, הצלחות נאות וכישלונות צורבים.
2. “פירוק החבילה“ – קריאה חינוכית והדגשת החובה ההלכתית לקיום מצוות תפילה וקריאת שמע, טלית ותפילין במנותק מסוגיית ההגעה לבית הכנסת. דוגמה טובה לצורך בהפרדה שכזו קיימת כמדומני בנוגע למצוות תפילה בקרב נשים. הסכמת הפוסקים היא כי נשים חייבות בתפילה בכל יום, אלא שהקישור בין התפילה לבית הכנסת הביא לכך שנשים יראות שמים רבות מתפללות רק כאשר הן מגיעות לבית הכנסת, דבר הקורה כאמור לעתים רחוקות, לאור חוסר הרלוונטיות של הנעשה בבית הכנסת עבורן.
דוגמה נוספת קשורה בבני נוער המתקשים פעמים רבות “להתחבר“ לתפילת הקבע השגרתית וה“אפורה“ (שהיא בלא ספק מצווה קשה ביותר). כריכת התפילה בחבילת “בית הכנסת“ גורמת לכך שנער המתקשה להתמיד בתפילה מוותר בשל כך גם על טלית ותפילין, קריאת שמע וקריאת התורה, שהן מצוות שונות בתוכנן ובמהותן וייתכן שבהן דווקא יכול היה להתמיד אילולא הקושי המהותי שבתפילה. הקושי (האובייקטיבי) להתמיד בתפילה מנתק אותו כמעט כליל מכל מעשה דתי. עם זאת, משמעותו של פתרון זה היא השלמה עם ירידת קרנו של בית הכנסת וויתור, לפחות בטווח הקצר, על הניסיון לחולל שינוי ולהקים את סוכת בית הכנסת הנופלת.
שני הפתרונות הללו אפשריים רק במקומות שבהם שכרם גדול מהפסדם, בחישוב כולל של הציבור שיהפוך להיות חלק מבית הכנסת לעומת הציבור שלא ימצא את מקומו בו יותר, או בחישוב של הציבור שיעלה את רמת המחויבות ההלכתית שלו לעומת הציבור שיפחית אותה.
3. הדגשת הלכות ברכות והלכות צניעות – נראה כי צניעות וברכות הינן שני התחומים היחידים בעולם ההלכה המודרני הנהוגים על בסיס יומיומי בציבור כולו, ולא “נדחסו“ אל תוך בית הכנסת. הדגשה הלכתית וחינוכית של תחומים אלו עשויה להנכיח את המעשה הדתי בחיי השגרה של הציבור הרחב. לשם כך יש לחדד את מושג הצניעות כמתייחס לכלל האוכלוסייה ולא רק לנשים ולעסוק בו באופן עדין וצנוע. ייתכן שחלק מהגורמים לעליית קרנו של העיסוק ב“צניעות“ בדור האחרון קשורים בין השאר ברצון להנכיח עשייה דתית בחיי היומיום, במיוחד בקרב נשים במגזרים שבהם הרחבת מקומה של האישה בבית הכנסת אינה עולה על הדעת.
4. גמילות חסדים כמעשה דתי – כבר צוין לעיל כי רוב הציבור מקיים באופן שגרתי מצוות רבות שבין אדם לחברו – צדקה וכיבוד הורים, ביקור חולים או ניחום אבלים. ייתכן שהדגשה חינוכית יסודית כי מצוות אלו הינן מעשה דתי מובהק, והתייחסות אליהן בקטגוריות הלכתיות, בשפה הלכתית וברמת מחויבות והקפדה הלכתיות, עשויות למתן את דחיקת מקומה של ההלכה מחיי השגרה.
רבני קהילות
דומני שהיתרון שבמגוון ההצעות הללו הוא בכך שמרגע שיוסכם כי הבעיה אכן קיימת, תוכלנה קהילות שונות ויוכלו ציבורים שונים על הספקטרום הדתי לאמץ מתוך ההצעות מודל המתאים לכל קהילה וקהילה ככתבה ולכל בית כנסת ובית כנסת כלשונו.
כל אחת מן ההצעות הללו שוברה בצדה, והמחיר שעלול עולם התורה להידרש לשלם בעקבותיהן נקוב כבר בהצעות עצמן. מחיר זה, שעיקרו הכרה והשלמה עם הפיחות במעמדו של בית הכנסת בקהילה הדתית, הינו מחיר כבד מנשוא. עם זאת, התהליכים שתוארו לעיל, שבהם נותר בית הכנסת כסוכה בכרם וכמלונה דתית במקשת חיי החומר, תוך דחיסת כל המעש הדתי לבית הכנסת וצמצומה של כל עשייה דתית שמחוצה לו, מביאים את העולם התורני־הלכתי אל עבר פי פחת שאחריתו מי ישורנו.
דומני שעל המנהיגות הרבנית להכריע האם היא רואה את עצמה כאגודה לשימור בתי הכנסת במתכונתם הנוכחית או שמא כמנהיגות דתית כלל ציבורית הנושאת בגאון את דגל המחויבות להלכה. עד כמה בית הכנסת הוא תכלית בפני עצמה ובאיזו מידה אינו אלא כלי להשגת התכלית. האם אנו רבני בית הכנסת האחראים לציבור המצומצם הבוחר לפקוד את בית הכנסת או שמא רבני הקהילה אנו, המבקשים שיפרצו מעיינותינו חוצה אל כלל הציבור. האמת המרה, שלפיה רוב הקהילה המבקשת להגדיר עצמה "דתית" אינו מחובר לבית הכנסת באופן יומיומי וממילא אינו חי את "המעשה הדתי" באופן שגרתי, הינה מציאות בלתי נסבלת.
כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות ולא ראי הפתרון הראוי לאחד כראי הפתרון הראוי לרעהו. ההצעות שנפרסו לעיל אינן סותרות זו את זו אלא משלימות. אלו אפיקי מחשבה שעשויים לאפשר לציבור רחב, על שלל גווניו ומרכיביו – מנער ועד זקן, טף ונשים – למצוא את האופן שבו ניתן לקיים חיים הלכתיים שלמים, "תמידים כסדרם", בעולמנו רב התהפוכות.
כשאני לעצמי, אמשיך כנראה לפקוד את בית הכנסת המסורתי שלי השכם והערב, אך אולי אם אדע שקיימים אפיקים נוספים לחיים הלכתיים שלמים ויומיומיים אוכל להתפלל בנחת ואחדל לחוש כקברניט הנאחז בספינתו הטובעת.
הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014
