חירות קשה |חנה גודינגר (דרייפוס)

רמזים בתיאור מעמד הר סיני ומדרשים על פרשיית העבד הנרצע יוצרים מסגרת 
כפולה לפרשת השבוע, מסגרת הנעה בין כניעה לדבר ה' ובין חיבור אליו

"ויַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר", "מֵרָחֹק", "עֹלֹת", "נַעֲרֵי", "לֹא שָׁלַח יָדוֹ", "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם" – נסו לחשוב מה הייתם עונים לוּ הייתם קוראים את רצף המילים הללו והייתם נשאלים מאיזה פרק מהתנ"ך הן לקוחות. אני מניחה שרובכם הייתם עונים את אותה התשובה: פרק כ"ב בספר בראשית (עקדת יצחק). ובכן, תשובה לא נכונה.

רצף המילים הללו לקוח מתוך פרק כ"ד שבספר שמות, הפרק החותם את פרשת השבוע שלנו. לאחר רצף הדינים והמשפטים המסועפים המופיעים בפרשה, מתואר מעמד הקרוי "ברית האגנות" ובו נכרתת ברית בין הקב"ה לעם ישראל בהר סיני (התנאים במכילתא והראשונים על אתר חלוקים בשאלה האם הפסוקים בפרשת השבוע שלנו מתארים התרחשות נוספת או היבט נוסף להתרחשות המתוארת בפרק י"ט). כאשר קראתי את הפרק הדהדו באוזניי כל העת הפסוקים מעקדת יצחק, ומסתבר שלא רק לי הזכירו שני המעמדות זה את זה. הנה, כך מופיע במדרש שוחר טוב:

סיני מהיכן בא? אמר רבי יוסי מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו.

רבי יוסי סובר שלא רק המילים שבין שני הפרקים מחברות את המעמדות, אלא כביכול פיזית – מעמד הר סיני נעשה באותה חלקת אדמה שבה נעקד יצחק. מדוע זה כך? מדוע התורה מעוניינת לגרום לקורא המצוי להרהר על עקדת יצחק במהלך הקריאה של סיפור מתן תורה?

מסגרת של כניעה

כדי לנסות ולהבין את שורש החיבור הנ"ל, כדאי אולי להיזכר במדרש ידוע מהגמרא במסכת קידושין דף כב: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע". דרשה זו נאמרה על פרשיית העבד העברי שבתחילת פרשת משפטים. רבי יוחנן מבקש להסביר שעבד עברי המבקש להישאר אצל אדונו ולא לצאת לחופשי נרצע דווקא באוזנו כיוון שבבחירה להישאר עבד יש החטאה. כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה הוא הפך אותנו לעבדיו שלו, "כי לי בני ישראל עבדים", ועל כן המוכנות של האדם להיות עבד לאדם פוגעת ביכולת שלו להיות עבד מוחלט לקב"ה.

הציור של רבי יוחנן ליחסיו של האדם עם הקב"ה לקוח אפוא מעולם העבד והאדון. מתן תורה הפך כל אחד מאיתנו להיות עבד של הקב"ה; עבד במובן של היכולת להתמסרות טוטאלית לרצונו של אדוננו, עבד במובן של המוכנות לוותר על עולמך, כוחותיך, רצונותיך ושאיפותיך בשביל להיות נקי ומזוכך, מלא ברצונו של האדון.

קריאתו של רבי יוחנן את תחילת הפרשייה והדמיון של סוף הפרשה לפרשת העקדה – יוצרים מעין מסגרת לפרשת השבוע שלנו. מסגרת המבקשת לומר: ברית סיני הפכה את עם ישראל להיות עבדי ה'. הפרשה נפתחת בקביעה שאנחנו עבדי ה' ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאדון אחר כדי שנוכל להתמסר באופן מלא לרצון ה', ונחתמת ברמיזות לאברהם אבינו במעשה העקדה שהינו הדוגמה הטובה ביותר לעבד ה', ירא א־לוהים, המוכן לעשות כל מה שהקב"ה יצווה אותו.

אך נדמה לי שהתמונה מורכבת יותר. שכן בעוד הרמזים שבפרק שולחים אותנו למעשה העקדה התובע התמסרות לקב"ה וביטול הרצונות הטבעיים של האדם, הרי שהאופן שבו מתוארת הברית הנכרתת בין הקב"ה לעם ישראל בפרק זה מעלה תמונה אחרת לגמרי. בלי להיכנס לשאלת היחס הכרונולוגי שבין תיאור ההתגלות בפרק י"ט לזו שבסופה של פרשת השבוע שלנו (שכאמור נתונה במחלוקת תנאים וראשונים), השוואה בין התיאורים מעלה מנגינה, קול וצבע שונים לתיאור ההתגלות והמפגש של הקב"ה עם האדם.

אחת הנקודות המפתיעות שמבחינות בין שני המעמדים היא תגובת עם ישראל להתגלות ולדבר ה'. בפרשת השבוע הקודמת קראנו שלאחר – ועל פי חז"ל עוד תוך כדי – המעמד וההתגלות מפחד העם: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ, יד). יראה זו, המוזכרת יותר מפעם אחת בפרשת יתרו, באה כתוצאה מהקולות, הברקים והעשן הכבד הגורמים לעם לסגת מההר ולבקש את תיווכו של משה. בפרשת השבוע שלנו, בתיאור החלק השני של המעמד, מתארת התורה כך: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ־לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (כד, יא). גם אם נתאמץ מאוד, נתקשה להכניס לפסוק זה את ההרגשות הקשות והגדולות שליוו את פרשת יתרו. כאן נראה כי ראיית הא־לוהים מהווה סיבה לשמחה וסעודה כיד המלך, לא לפחד.

איור: מנחם הלברשטט

חיבור אל החיים

הבחנה נוספת בין שני תיאורי ההתגלות, הקשורה גם היא לתגובת העם למעמד, נמצאת בהיענות העם לדבר ה'. בפרק י"ט, לאחר שמשה מוסר לעם ישראל את בשורת היות עם ישראל עם הסגולה של הקב"ה, מגיב העם באמירה הדרמטית: "וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (יט, ח). לעומת זאת, בפרק כ"ד החותם את פרשת משפטים, בתגובה לדברי משה המתוארים בפסוק כך: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם", אומר העם: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (כד, ז). כאן העם מוסיף את המילה "נשמע" להתחייבות שלו. מה פשר הבדל זה?

מקובל להסביר את המילים "נעשה ונשמע" כביטוי לנאמנות ללא גבולות המתחייבת לעשות הכול גם לפני שאנו שומעים מה מצווה עלינו ה'. הסבר זה, הגם שהוא מבטא חן ועומק, איננו מתיישב עם פשט הפסוקים, שהרי דברים אלו נאמרו על ידי העם בתגובה לספר הברית שקרא להם משה בסוף פרשת משפטים, ובו מן הסתם נכללו המשפטים והחוקים שניתנו במהלך פרשת משפטים, העומדים בתשתית רוב ההלכות בסדר נזיקין וסדר נשים שבש"ס. אם כך, השמיעה הטכנית כבר התרחשה ועל גביה אומר העם: "נעשה ונשמע". מה אם כן אומר העם כשהוא מתחייב לעשות ולשמוע?

אם נבחן את משמעותו של הפועל "לשמוע" במקרא, נגלה שבדרך כלל כוונתו הינה שמיעה כהבנה והקשבה פנימית ולא רק שמיעה טכנית חיצונית. אם כך, ייתכן להסביר שבעוד בפרשת יתרו העם מתחייב כעבד נכנע לעשות את כל דברי ה', תגובת העם בתיאור ההתגלות שבסוף הפרשה שלנו איננה כוללת רק התחייבות לעשות את המצוות, אלא גם תביעה ודרישה להבין, להעמיק ולהפנים את המשמעות של המצוות.

נמצא אפוא שוב כי אופי ההתגלות בפרשת השבוע שלנו הוא כזה המזמין את האדם להיות שותף מלא חיים, רצונות והבנות במפגשו עם הקב"ה, ולא חרד ומבוהל, כעבד נכנע המתחייב לעשות את רצונות אדוניו באשר הם. מעתה, ניתן להבין בדרך זו גם את ראשית הפרשה.

על דברי רבי יוחנן בגמרא במסכת קידושין שהובאו לעיל מצטטים בעלי התוספות מדרש (שלא מצאתי מקורו), המבקש להסביר באופן אחר מדוע הרציעה של אדם המבקש להישאר עבד נעשית דווקא במרצע: "יש במדרש דמרצ"ע בגימטריא ד' מאות (שנה) ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב"ה והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולה כך". ממדרש זה עולה שנקודת ההחטאה של עבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו איננה בהיותו עבד לה' אלא קשורה לכך שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ובכך ביקש ותבע ממנו להיות אנשי חירות וחופש. המוכנות של האדם לוותר על עולמו ולהיות עבד, לא ממש משנה למי, עומדת בסתירה לתביעה הא־לוהית ממנו, זו שנוצרה אף היא במעמד הר סיני, תביעה שאומרת לאדם: האמן בעצמך ובחייך שהרי לשם כך הוצאתי אותך מבית עבדים.

המדרש שמביאים בעלי התוספות על דברי רבי יוחנן וההשוואה בין תיאור ההתגלות בפרשת יתרו לתיאור ההתגלות בפרק החותם את הפרשה – יוצרים מסגרת אחרת לפרשת השבוע שלנו. מסגרת זו מבקשת לומר כי יציאת מצרים הפכה את בני ישראל לבני חורין, כאלו הפועלים מתוך חירות, חופש, בחירה והבנה. הפרשה נפתחת בקביעה שאנחנו בני חורין ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאף אחד, והיא אף נחתמת בתיאור התגלות ההופך את האדם להיות פעיל, חי, תובע הבנה ושותפות בקשר שלו עם הקב"ה.

אמירה כפולה

העולה מהדברים הוא שתיאור ההתגלות בסוף הפרשה שלנו מכיל אמירה כפולה, כזו שבדרך הרמז שולחת אותנו לסיפור העקדה וכזו שבהשוואה לתיאור ההתגלות בפרשת יתרו מתארת מפגש מלא חיים בין האדם לקב"ה. גם ראשית הפרשה הרוצעת את אוזנו של האדם המבקש להישאר עבד לאדם מכילה משמעות כפולה: כזו שרואה בעיה בעבדות כפולה לאדם ולקב"ה וכזו הרואה בעיה בעצם היותו של אדם בן חורין חי עבד כנוע.

כפילות זו מעוררת שאלה לא קלה על החיים הדתיים – האם המפגש של האדם עם הקב"ה תובע ממנו להיות עבד המבטל את רצונותיו וכוחותיו או שמא הוא תובע מהאדם דווקא להיות קשוב ומאמין בחייו ובעצמו? נראה שפרשת השבוע מציבה את שני הקצוות בתמונה אחת וכמו אומרת ששניהם צריכים להיות נוכחים בחיים הדתיים שלנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014