המאהב הגדול של ארץ ישראל |ניר מן

עזריה אלון שהלך השבוע לעולמו בגיל 96 היה מוסד של איש אחד. "החברה להגנת הטבע" שהקים והמאבקים שהוביל לשמירת הטבע הטביעו את חותמם על מדינת ישראל לדורות

שלושה ימים לאחר ט“ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הלך לעולמו עזריה אלון ז“ל, מי שהיה ראש וראשון לשוחרי הטבע הישראלי וממכונני המאבק האקולוגי בארץ בעולם. בעלון קיבוצו בית השיטה כתב אלון לפני שנים אחדות בביקורתיות מפוכחת:

במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת לישראל ואת מועצת המורים בכך שט"ו בשבט הפך לחג הנטיעות, ולא חג האילנות. בכל הפרסומים והשירים אין מילה אחת על מה שיקרה לשתיל אחרי נטיעתו ועל המחויבות לגורלו לאחר עזיבת חלקת הנטיעה. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול בטקסי הנטיעה, כאשר לא פעם במקום היער בא בעקבותיהם טקס נטיעה חדש.

בנוף ארצנו היה עזריה אלון תופעת טבע יחידאית באישיותו ובדרכו הציבורית. את תהילתו הוא קנה בהעלאת נושא שמירת הטבע על המדוֹכה הלאומית, בהקמת "החברה להגנת הטבע" ובהנחת היסודות למאבקים האקולוגיים. בראיון ל"מקור ראשון" הוא סיפר לפני שנה וחצי כיצד נטמן ונבט זרע זה:

בשנת 1950 נשלחתי ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים. הקמת החברה להגנת הטבע החלה בשיחות שניהלתי עם אמוץ זהבי במהלך הלימודים. הוא היה אסיסטנט בלימודי זואולוגיה וחקר את הציפורים בימת החוּלה. באותו הזמן אורגנה משלחת מדעית לאיתור תוואי לכביש במרכז הנגב, שיהיה מרוחק מהגבולות עם מצרים וממלכת ירדן. המבצע התחיל מהחלטה להוציא למשימה זו שני אנשים – מהנדס ועוזר. לרעיון דרך המלך בנגב נוספה המחשבה לצרף שני גאולוגים כי חשבו שהנגב רווי בנפט, אורניוּם, זהב ומחצבים דמיוניים… בעקבות זאת הוחלט לצרף קצין צנחנים לאבטחת המשלחת וקצין מחיל האוויר להצנחת האוכל ולקשר אלחוטי, וכך תפחה המשלחת והגיעה לכ־60 משתתפים. הסתפחנו למשלחת על תקן שני סבלים, ומפקד המשלחת, סרן מאיר פעיל, קיבל אותנו בפנים זעופות. בדצמבר 1950 יצאנו למשימה שנמשכה שלושה שבועות, ובמהלכה דיברנו בינינו מה יהיה על הטבע בארץ כאשר כולם יפריחו את השממה עם "שלמת בטון ומלט". בכנס בוטניקאים וזואולוגים שנערך אז כולם דיברו שצריך, וצריך וצריך – וכלום לא קרה. התגייסנו להקים גוף שיטפל בנושאים אלה, ורתמנו לרעיון את המורה שלנו, פרופ' אריך מנדלסון, וכעשרה חברים שאיתם הקמנו ב־1951 את הגרעין שהפך בתוך שנתיים לחברה להגנת הטבע.

המאבקים הראשונים היו על ימת החוּלה, נחל כזיב, הר הכרמל, חבל עדולם ועוד. בפגישות עם המתכנן אליעזר ברוצקוס, שלא היה לו צל מושג בנושא שימור טבע ונוף, נולד רעיון שמורות הטבע (שמורת מירון). בתום לימודיי חזרתי לבית השיטה והתחלתי ללמד, ואמוץ החזיק את החברה עד שנת 1965. התחלתי לכתוב בעיתונים (למרחב, דבר), מ־1959 הגשתי פינת שידור בנושא טבע ב"קול ישראל", ובעיקר "היו לי" שני שרים בממשלה – יצחק בן־אהרון וישראל בר־יהודה, נציגי אחדות העבודה, שפעלו רבות לקידום שימור הטבע והנוף.

דגל ברעיון שלמות ארץ ישראל. עזריה אלון
צילום: יוסי זליגר

ולס להגנת הצומח

במשך עשרות שנים עמד אלון בראש החברה להגנת הטבע והפך עולמות במאבקים למען הגנת הטבע. בשנות המדינה הראשונות הוא וחבריו נחשבו לקומץ משוגעים המחבלים בתנופת הפיתוח והתיעוש. המערכת השלטונית לא הבינה אז את חשיבותם הקריטית של ערכי התכנון הסביבתי של יישובי העולים, עיירות הפיתוח, אזורי התעשייה ושפכי הביוב, ואת סיכוני זיהום האוויר ומקורות המים.

אפשר שבזכות ההברקה הווירטואוזית במסע ההסברה הראשון קנתה החברה להגנת הטבע את עולמה ואת אהדת הציבור. עזריה גייס את מערכת החינוך ובאמצעותה הפכו הכלנית, הרקפת והנרקיס לאמל"ח מכריע במערכה להגנת פרחי הבר. מסע ההסברה לא התחיל בממשלה ובהכרזות בומבסטיות אלא בחריש עמוק מלמטה – הילדים בבתי הספר היהודיים והערביים, הסיורים בבתי ספר שדה, הכנסת מדורי טיולים לתקשורת, הקמת רשות הגנים הלאומיים והפארקים העירוניים כאתרי תרבות פנאי עממית.

לצד עבודת השטח הממוסדת בהגנה על החמציץ, השממית ויעלי עין־גדי, התרחב המאבק נגד מפגעים סביבתיים. צבא מתנדבים ענקי יצא למחות נגד זיהום נחל חדרה, שבירת קו הרקיע של ירושלים, הפקעת חופי הים ודורסנותם של טייקוני הנדל"ן, ועד לגולת הכותרת – תוכניות המתאר הארציות המעוגנות בחקיקת הכנסת. לא פעם תהיתי איך הוא מצליח לנהל כל כך הרבה מאבקים מרים נגד כל ראשי ממשלות ישראל, נגד ענקי המשק וראשי הרשויות המקומיות מבלי להקים נגדו סוללות יריבים תאבי נקם. גם כשתקף בשצף קצף את תהליך ההפרטה בקיבוצו על גילויי השררה החמדנית והרכושנות הנובו־רישית הוא לא נרתע מהטחת ביקורת נוקבת. עימותיו החברתיים והפוליטיים מעולם לא גלשו לפסים אישיים, וחרף חריפוּת דבריו והסתערותו החזיתית מלחמותיו הענייניות היו חפות מאינטרסנטיות אישית.

תקצר היריעה מלפרוס את עשייתו של עזריה אלון ומפעלותיו ולמנות את שלל פרסיו והישגיו. מי שנבצר ממנו מחמת המחסור במזומנים בקיבוצו לחבוש את ספסלי האוניברסיטה זכה לתוארי דוקטור כבוד ממכון ויצמן ומאוניברסיטת בן־גוריון, לימד בעשרים השנים האחרונות בפקולטה לאדריכלות בטכניון, היה ממתי המעט שקיבלו שני פרסי ישראל – בתש"ם יחד עם אמוץ זהבי ויואב שגיא על הקמת החברה להגנת הטבע, ובתשע"ב לבדו, על מפעל חיים ותרומה מיוחדת למדינה – ועוטר בפרסי האקולוגיה היוקרתיים ביותר מטעם מוסדות האו"ם, כמי שנחשב לאוטוריטה בין־לאומית.

אלון כתב עשרות ספרים ועמד בראש מפעל הוצאת 12 כרכי האנציקלופדיה לטבע כשניצח על מלאכתם של 150 חוקרים. נדמה כי משלל הפרסים והכיבודים נגע במיוחד ללבו התואר שהעניק לו המשורר יהודה עמיחי – "המאהב הגדול של ארץ ישראל". את עיקר ספריו הקדיש לילדים ונוער – יהודים וערבים – לשם הנחלת ערכי שימור הטבע והנוף. בהשקעה בהם ראה את הנטיעה האמיתית לדורות.

פצעי אוהב

משחר נעוריו דגל עזריה אלון ברעיון שלמות ארץ ישראל, והשמיע את דעתו בראש חוצות. בדבריו למקור ראשון שטח את משנתו:

בעקבות תוכנית החלוקה של "ועדת פיל" ב־1937, התגבשה ב"מחנות העולים" התנגדות לחלוקת הארץ. הכרנו בכך שהיהודים הם רק מיעוט בארץ ואף אחד לא דִמיין שהבריטים יעזבו את הארץ, אבל דבקנו בתפיסה שהארץ כולה תהיה בית לאומי לעם היהודי באמצעות עוד דונם ועוד עז. ב־1947 התברר שאין ברֵרה אלא להשלים עם התוכנית המפלצתית של האו"ם מכ"ט בנובמבר שחילקה את מפת ארץ ישראל לשלושה חלקים. אינני יודע מה היה עולה בגורלנו אם הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה. לאחר מלחמת העצמאות חייתי עם גבולות הקו הירוק עד מלחמת ששת הימים. לא אני, ואף לא אדם שפוי אחר, חשב שנכבוש את יתר הארץ.

אחרי ששת הימים היינו שיכורים לגמרי. רצנו מהגולן לשומרון ולסיני. גילינו אז שהכפרים הערביים במדינת ישראל – טירה, טייבה, אום אל־פחם – גדלו והתפתחו, ואילו הכפרים בגדה המערבית קפאו. החלום שלי היה שהמוני יהודים יזרמו ארצה ויישבו את יהודה ושומרון. חלום זה החזיק מעמד כמה שנים, עד שהתברר שהוא לא עובד – היהודים אינם מתפרצים לעלות ארצה, הערבים מתרבים ומתפתחים מאוד, וצריך להשלים עם רעיון שתי המדינות. רעיון זה התבשל בתוכי במשך זמן, וב־1990 קוממתי עליי רבים כשפִרסמתי את עמדתי.

מאז אני חושב שמדיניות ההתנחלות גורמת אסון כבד למדינת ישראל. ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מסכלת את האפשרות להקים מדינה פלשתינית. מצב זה יגרום למדינה דו־לאומית בפועל, וכאשר ערביי ישראל יסתפחו לפלשתינים מדינת ישראל תהיה בעלת רוב ערבי. חברינו המתנחלים מתייחסים אל הערבים כאל אוויר שקוף, וההרס הסביבתי שנגרם לנוף הוא בלתי הפיך.

במדיניות ההתיישבות אין התחשבות בערכי שימור הנוף, וכיום נשארו בַּשומרון שטחי טבע בודדים בלבד. בחברה להגנת הטבע הקפדנו תמיד לנתק את עמדותינו הפוליטיות מהמאבק האקולוגי, עם זאת לא היססנו להתנגד להרס הטבע שנגרם עם הקמת לבונה על פסגת ההר. בשעתו הצלחנו למנוע את התוכנית הזוועתית של אריק שרון להקים יישוב ביער אום־צפא. חברינו פנו אל גאולה כהן והיא הורידה אותו מרעיון העִוועים. רק בזכותה ניצל היער.

מסתננים למדבר יהודה

עזריה אלון נולד ב־1918 באוקראינה, וכשנאסר אביו בכלא הסובייטי בהיותו בן שש שנים עלתה אמו ארצה מטופלת בשלושה פעוטות והתיישבה בכפר־יחזקאל בעמק יזרעאל. מששוחרר האב ב־1932 עקרה המשפחה לקריית־חיים. עזריה השלים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה ודרך תנועת "המחנות העולים" הגיע ב־1938 לקיבוץ בית השיטה. שם בנה עם רות את משפחתו וחי כל ימיו. לרות ועזריה שלושה בנים ובת, נכדים ונינים רבים. בשנתו ה־96 הלך השבוע לעולמו בביתו הקיבוצי, ימים ספורים לאחר שהקליט את פינת "נוף ארצנו" האחרונה לקול ישראל. לספר שיאי גינס נכנס אלון כשדר הרדיו הוותיק בעולם (54 שנים), אבל לפולקלור בקיבוצו נכנסה הפינה הרדיופונית דרך אסֵפת החברים שנערכה בכל מוצאי שבת בחדר האוכל. עזריה היה מגיע חמש דקות לפני התחלת האסֵפה לשולחנו הקבוע, מוציא דף נייר ומתחיל לכתוב את "פינתו" בלי אף מחיקה וללא שום טיוטה. משסיים את כתיבתו היה עולה לדבר תוך התייחסות מנומקת לטיעוני הדוברים שלפניו.

בנעוריו הצטרף לארגון "ההגנה" ובמלחמת העצמאות השתתף בכוח החי"ש שתפס את רכס הגלבוע. לא פעם סיפר בגאווה לא מוסתרת על חלקו בהטמעת המסעות הרגליים במסלול ההכשרה של לוחמי הפלמ"ח. עזריה אלון ושמריה גוטמן מנען הובילו את המסעות המחתרתיים למדבר יהודה, שנערכו בניגוד לצווי ממשלת המנדט בשטחים הסגורים בפני יהודים בארץ ישראל. המסעות המפרכים האלה, במשמעת מים קיצונית, היו כור היתוך ובית יוצר לדבקות במטרה, לביצוע המשימה, לחישול הסיבולת הגופנית ולהטמעת ידיעת הארץ ביחידות הפלמ"ח.

בַּמשק קראנו לו עזריה (במלעיל). אם ברחבי הארץ שמו נודע כאגדה מהלכת, מבחינתנו הוא היה (כמעט) חבר קיבוץ מן המניין. אמנם הוא עסק בעניינים שברומו של עולם ונפגש עם גדולי תבל, אבל את חובותיו הקיבוציים הוא הקפיד למלא במסירות נאמנה – מהעבודה בפלחה בבחרותו, הקמת בית הספר המקומי וחטיבת בני הקיבוץ המאוחד, כתיבת פזמונים לחגי המשק ועד ללישת בשר הקציצות בתורנות שבת.

עזריה היה דמות רנסנסית בעל ידע פנומינלי, חדות מחשבה ותחומי עיסוק חובקי תרבות. נזכור את אהבתו הגדולה לארץ, את פרשנותו המקורית לספר איוב, את תרומתו למכון החגים הבין־קיבוצי ואת אוסף התצלומים היפהפיים שהותיר בעיזבונו. נזכור את עזריה אלון פורץ הדרך שבפרקי חייו הארוכים גלום סיפור הגשמתה של הציונות הסוציאליסטית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014