קדושה של מרחב וכלים |חנה גודינגר (דרייפוס)

מקום ארון הברית ומזבח העולה, המכונים בכתובים קודש קודשים, מלמדים 
על תנועה כפולה במפגש עם השכינה – אקטיביזם והקשבה

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות שחותמות את ספר שמות ועוסקות בעיקרן בבניין המשכן – מקום המפגש בין ארץ לשמים, בין חומר לרוח ובין אדם לא־לוהים. כבר בראשית הפרשה מכנים הפסוקים את ביתו של הקב"ה בשם "מקדש", ומגדירים אותו כבסיס ליצירת קדושה ולהשראת השכינה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח).

אחד הביטויים המעניינים המוזכרים בפרשיות המשכן הוא "קודש קודשים". ביטוי זה צד את עיני שכן הוא מכיל בתוכו קביעה שגם בתוך המקדש, בתוך המרחב המקודש כולו, יש מה שיקבל את ההגדרה הגבוהה יותר, מעין הקודש שבקודש. בדיקה קצרה של המקומות שבהם מוזכר ביטוי מיוחד זה העלתה בפניי שהצירוף "קודש קודשים" מופיע בפסוקים בשני אופיים: כתיאור של מקום פיזי־גיאוגרפי בתוך מרחב המשכן וכתיאור של חפץ ממשי בתוך כלי המשכן.

כתיאור של מרחב ומקום מופיע הביטוי בסמיכות לארון העדות: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (כו, לד); וכתיאור של חפץ וכלי מסוים מופיע הביטוי דווקא ביחס למזבח העולה: "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּש" (כט, לז) (אמנם, בתחילת פרשת כי תשא נראה כאילו שמן המשחה הופך את כל כלי המשכן לקודש קודשים: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים"; אך השוואה לסוף פרשת פקודי, כאשר הכלים למעשה נמשחים בשמן, מלמדת שכל הכלים מסתפקים בהכרזה: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ", ורק מזבח העולה זוכה לתוספת: "וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים").

הבחנה זו מעניינת, שכן אם נשרטט את מבנה המשכן נראה שאין כלי המצוי במקום מרוחק יותר מהמרחב המכונה "קודש קודשים" מאשר מזבח העולה היושב לו אי שם בחוץ בתוך החצר. כלומר, בעוד המרחב הפיזי המכונה "קודש קודשים" מצוי בחלק הפנימי ביותר של המשכן, החפץ המכונה "קודש קודשים" מצוי בחלק החיצוני ביותר של המשכן.

איור: מנחם הלברשטט

בין פעולה והקשבה

הפער בין השניים איננו קשור רק למיקום הגיאוגרפי שלהם במשכן, אלא למהות הכלי ולצורת העבודה הנעשית בו. העבודה הנעשית במזבח היא הקרבת הקרבנות, הפעולה האקטיבית ביותר שעושים הכהנים במשכן. כבר בפרשת השבוע הבא, כשתתאר לנו התורה את תהליך הקדשת הכהנים, יתפוס המזבח בפסוקים תפקיד מרכזי. בניגוד לשאר הכלים, שמשיחתם בשמן המשחה היא שמקדשת אותם, המזבח הופך לקודש קודשים על ידי עבודת הקרבנות הנעשית עליו. כמו כן, מיד לאחר תיאור הקדשת הכהנים תצווה התורה על קרבן התמיד שיוקרב על ידי הכהנים בוקר וערב על המזבח.

לעומת זאת, העבודה הנעשית בארון מתוארת בפסוקים כך: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻות" (כה, כב). מכאן נראה שהעובד בכלי זה איננו הכהן אלא דווקא הקב"ה שנועד ומדבר עם משה. מה שנדרש ממשה הוא לעמוד בשקט ובנחת ולהקשיב לדבר ה' אליו.

אז היכן נמצא קודש הקודשים במשכן והיכן מתרחש שיא המפגש המקודש ביותר בין האדם לבין הא־לוהים – על המזבח או מעל הכפורת? כדי להעשיר ולהעמיק את ההבחנה העולה מפשטי הפסוקים כדאי לעיין במחלוקת ראשונים הנוגעת בדיוק בנקודה זו. הראשונים חלוקים בשאלה מהי בדיוק המצווה העומדת בתשתית החיוב לבנות משכן או מקדש. הרמב"ם בוחר לפתוח את הלכות "בית הבחירה" באופן הבא: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש..". המצווה לדידו של הרמב"ם היא לבנות בית שתכליתו העיקרית היא הקרבת קרבנות ועלייה לרגל שלוש פעמים בשנה. הרמב"ם בהמשך הפרק ממשיך את הקו המתבקש מהגדרתו זו, כשהכלי הראשון שהוא מציג, כנראה כביטוי למרכזיותו, הוא מזבח הנחושת.

הרמב"ן, לעומתו, מגדיר בפירושו לתחילת הפרשה את תכלית המשכן באופן אחר: "ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו… והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה". לב לבו של המקדש מצוי לשיטתו של הרמב"ן בארון העדות, שם נחה השכינה ושם מתקיים הדיבור בין הא־לוהים לבין משה. הרמב"ן מוצא סייעתא לדבריו בסדר הפסוקים בתורה שמקדימים את פרטי הארון לכל שאר הכלים.

ראויים הדברים לבעליהם. מתאים שהרמב"ם הרציונליסט, הרואה באדם, בשכלו וביכולתו לפעול ולשנות את המציאות את נזר הבריאה, יסמן את המזבח כלב המשכן ואת פעולת ההקרבה ההופכת את האדם לאקטיבי ופעיל בכינון קשריו עם הקב"ה כמעשה המרכזי ביותר הנעשה במשכן. לעומתו, ראוי לו לרמב"ן, איש הסוד, האמון על "דרך האמת" והרואה בהשגחה וביד ה' כוח מרכזי בשאלת התפתחות ההיסטוריה, שיסמן את הארון כלב המשכן ואת פעולת ההקשבה כמעשה המרכזי ביותר במשכן ובכינון הקשר של האדם עם הקב"ה.

המזבח האחרון

המקדש מהווה מקום מפגש בין אדם לבין א־לוהים. מפגש זה מתרחש בשני אופנים שונים: במקום שבו האדם פעיל ואקטיבי ובמקום שבו האדם קשוב ופאסיבי. המקום הראשון מיוצג בצורה העוצמתית ביותר במזבח, שעליו מוקרבים הקרבנות שמביא האדם. המקום השני מיוצג בצורה הטובה ביותר בארון העדות, שבו לא מתרחשת עבודה של ממש, אלא הקשבה לדבר ה' המדבר מבין הכרובים. נראה לי שהגם שהראשונים חלוקים בשאלה היכן המוקד ומהו העיקר, מספרת לנו התורה ש"אלו ואלו דברי א־לוהים חיים", וקודש הקודשים מתגלה במקום שבו מדבר ה' אך גם בכלי שבו מגלה האדם את שאיפתו ורצונו לפעול ולהתקרב אל הקב"ה.

להכרעה הכפולה של התורה יש ביטוי נוסף בפסוקים, שכן לא רק מזבח העולה אלא גם מזבח הקטורת זוכה לכינוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". בסופה של פרשת תצווה, לאחר שעל פניו מסתיים הציווי על בניית המשכן כולו – הארון, השולחן, המנורה, היריעות והכיסויים, הקרשים, מזבח העולה, עמודי החצר ובגדי הכהנים ־מופיע לפתע מעין "נ"ב" ובו הציווי לבנות את מזבח הקטורת, המסתיים במילים: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ל, י). קריאת מזבח הקטורת בכינוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" מקבלת חיזוק נוסף בהמשך הפסוקים כאשר גם הקטורת המועלית על המזבח מצטרפת להגדרה: "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת… וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם" (ל, לו).

אם נדייק בפסוקים נמצא שמזבח הקטורת והקטורת אשר עליו מתייחסים לכינוי "קודש קודשים" בשני אופנים – הראשון, בדומה למזבח העולה כחפץ וכלי; והשני, בדומה לארון העדות כממוקמים גיאוגרפית אל מול המרחב המכונה קודש קודשים, "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה". הכפילות הזו מתאימה למזבח הקטורת שמחד גיסא הוא מזבח המסמל את פעולת האדם המקריב ומקטיר אך מאידך גיסא עיקר הפעולה הנעשית בו, הקטרת הקטורת, היא פעולה שהמשמעות שלה איננה כפרה כקרבן אלא הכנת האפשרות לדיבור הא־לוהי ולהשראת השכינה (כך ביום הכיפורים: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", כך בסיפור קורח ועדתו: "וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'", כך בחטא נדב ואביהוא וכך לאורך התנ"ך כולו, כאשר ההתגלות הא־לוהית תמיד מלווה בענן וערפל).

אם כך, מזבח הקטורת מהווה את החיבור העמוק בין המרחב לבין החפץ, בין ההתרחשות הא־לוהית לבין הפעולה האנושית – האדם מקטיר קטורת ויוצר מסך של עשן ובתוכו הקב"ה בוחר להופיע ולהשרות שכינתו. תפקיד פעולתו של האדם הוא לאפשר את גילוי השכינה בעולם, אך מרגע שזו הופיעה נדרש הוא לפתח בתוכו כישורים של הקשבה, עדינות ורגישות רוחנית לפגוש את ההשראה הזו.

קריאה זו יכולה אולי גם לתת פשר למיקומו המוזר של מזבח הקטורת בפרשיות הציווי על בניית המשכן. הציווי לבנות בית לה', מקום שמתיימר להצליח ולהפגיש בין האדם לבין הא־לוהים, יכול להתרחש רק דרך התנועה הזו המשלבת את המזבח והארון, את האנושי ואת הא־לוהי, את הפעולה וההקשבה. ואם כך אין מתאים מסיכום כזה לפרשיות המשכן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014