איני מציעה לבטל את בחינות הבגרות, אלא להפקיד אותן בידי צוות המורים הבית ספרי ולעודד כתיבת עבודות
בקיץ 2010 ביקש ממני ד"ר צבי צמרת לשמש יו"ר ועדת המקצוע בספרות. בשיתוף עם המפמ"ר ד"ר שלמה הרציג שלחנו שאלון לכל המורים במערכת, במטרה לברר מה הם הקשיים שהמורה לספרות נתקל בהם.
השאלה הראשונה בשאלון המדובר נגעה ל"יכולתו של המורה להפוך את הוראת הספרות לגורם מחזק בעיצוב האישיות של התלמיד". הכוונה הייתה לברר עד כמה התנאים שבהם המורה מלמד ספרות מאפשרים לו לחזק את חוט השדרה הפנימי של התלמיד; לחזק את הרגשת הזהות הישראלית־יהודית שלו; לחזק את היכולת שלו להבחין בין טוב לרע; לחזק את כוח הרצון שלו לבחור בטוב (גם אם זה קשה יותר ולא משתלם); לחזק את יכולת העמידה שלו בפני פיתויים. או במילים קצרות יותר: להעניק לו הדרכה רוחנית־מוסרית.
האם המורים המלמדים ספרות רואים בכלל את חיזוק האישיות של התלמיד כחלק מתפקידם? האם הנהלת בית הספר ומשרד החינוך מאפשרים להם לעשות זאת? האם המורים רוצים והאם הם יכולים להציע לתלמיד לא רק השכלה וכישורי חשיבה אלא גם עקרונות, אמונות, כלים להתעלות רוחנית, שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים קשים בחייו? התעלות רוחנית והתנהגות מוסרית זה לא רק דיבורים, זה גם ובייחוד מעשים, התנהגות, אורח חיים, יכולת גבוהה של שליטה עצמית, כוח לחימה.
אמונות, מחשבות ומילים מניעות את גלגלי ההיסטוריה לא פחות מיכולת כלכלית וידע טכנולוגי. את זה העולם המערבי כולו ומערכת החינוך שלנו שכחו לאחרונה, וזה עלול לעלות לכולנו ביוקר.
הדוניזם וכוחניות
היכולת לשמש מנהיג קשורה בתכונות אישיות – בכוחות נפש גדולים, בנדיבות גדולה, ברגש אחריות מפותח, ביכולת חשיבה יצירתית, ביכולת להעניק ביטחון והרגשת שיתוף, בדחף להגן על אחרים ולשמור עליהם מסכנות. מנהיגות מחייבת התמסרות והיא צורכת המון אנרגיה. מי שיש לו יכולת כזאת והוא מפעיל אותה זוכה לכבוד וראוי לו, גם אם קוראים לו בשמו הפרטי ולא קמים כשהוא נכנס לכיתה. האם המורים רוצים, והאם הם יכולים, למלא את התפקיד הזה? האם הם מקבלים הכשרה והשתלמויות שעוזרות להם למלא תפקיד של מנהיג?
לא רק לבני נוער, שהם מבולבלים במיוחד, אלא לכל אדם, בכל חברה, יש צורך בהדרכה רוחנית־מוסרית ובחיזוק הזהות הקבוצתית. זה אחד מהתפקידים שהדת מילאה וממלאת בתרבויות דתיות. בחברה החילונית האירופית פילוסופים, הוגי דעות וסופרים מילאו את התפקיד הזה. במחצית הראשונה של המאה העשרים מנהיגים פוליטיים – גם מנהיגי הפוליטיקה הציונית – שידרו יותר מנהיגות רוחנית מאשר בזמננו. תנועות הנוער והאקלים התרבותי האידיאולוגי הכללי, כולל הבית־ספרי, יצרו מסגרת ברורה של ערכים ודמויות מעוררי כבוד.
בחברה הישראלית העכשווית, במיוחד בזו החילונית, יש יותר מנהיגות פוליטית מאשר מנהיגות רוחנית מוסרית. בשטח, ההדרכה הערכית מתבצעת ברובה על ידי הטלוויזיה והאינטרנט. זה לא שנוצר ואקום ערכי – נוצרה מציאות שהנחות היסוד הערכיות שלה, ערכי היסוד שלה, הם תחרות, הדוניזם, כוחניות, הישרדות, מינימום השקעה לשם מקסימום רווח. זה מה שמעורר כבוד. מאבקי הישרדות פוליטית ותרבות הפרסומת יצרו אקלים של שוק, של צבירת כוח באמצעות פיתוי ומציאת חן. המורים חיים במציאות הזאת. מערכת החינוך פועלת במציאות הזאת ומסתגלת אליה.
התאמה ללחצים הפוליטיים
קל לראות זאת מהתשובות שנתנו המורים לספרות בעניין יכולתו של המורה לחזק את אישיותו של התלמיד. הם כתבו, למשל: "זה רצוי אך קשה מאוד, בגלל העומס, לחץ הזמן וחרדת בחינות הבגרות"; "יכולתו של המורה להפוך את הוראת הספרות לגורם מעצב ויכולתו לחבב עליהם את המקצוע תלויות באופן מוחלט בהשפעת בחינת הבגרות על איכות ההוראה והלמידה"; "חייבים ללמד מהר, לסכם ולהכתיב, והעיקר – להספיק את כל החומר לפני פסח"; "כשמתמודדים עם מסגרת זמן המחייבת ספרינטים להספק חומר אין זמן לנשמה", או "למורה אין אפשרות לחבב את המקצוע על תלמידים כי הם לומדים רק במרוץ לבחינות הבגרות".
ועוד על השפעתן של בחינות הבגרות על איכות ההוראה: "כיום התלמיד לומד למבחן ולא לומד ספרות"; "התלמידים אומרים שלא לומדים מכיוון שיש צורך להספיק את החומר"; "ההשפעה היא הרסנית (…) לא מלמדים ספרות, מלמדים איך להצליח בבחינת הבגרות"; "בחינת הבגרות מעודדת ומתגמלת למידה על ידי הכתבה ושינון קטעים מהאינטרנט"; "הלימודים הופכים למרתון. (…) לכן מרבית התלמידים לא רוכשים כלים לקריאה עצמית וביקורתית של ספרות, כי מרבית המורים לא מכשירים אותם לכך"; "כשאני מנסה ללמד ספרות שלא על ידי שינון אני נתקלת בהתנגדות מצד התלמידים לאופן למידה זה מכיוון שהם כבר התרגלו ללמוד כך לבגרות בהיסטוריה, בלשון, באזרחות".
המצב הנורא הזה, מצב של למידה לכאורה ובחינות בגרות על ידע לכאורה, נוצר משום שמערכת החינוך והאנשים המנהלים אותה ויתרו על תפקידו של איש החינוך כמנהיג רוחני ומוסרי, והתאימו את עצמם ללחצי המערכת הפוליטית וללחצים של החברה בעלת הערכים שתיארתי קודם. המורה הפך ממנהיג למשרת, לעבד, לשורד. הלחץ של מנהלי בתי הספר על המורים להשיג ממוצע גבוה בבחינות הבגרות, שאינן מודדות ידע אמיתי אלא שינון של תקצירים והכתבות, מחבל בשלוש שנים של הוראה שיכלה להיות יותר טובה. הוא מעליב את המורה, כובל את ידיו, מנמיך את קומתו.
אינני מזלזלת בידע ואינני מציעה לבטל את בחינות הבגרות, לא חלק מהן ולא את כולן. אני מציעה להפקיד אותן בידי צוות המורים הבית ספרי, ובמיוחד המורים שלימדו את המקצוע במשך שלוש שנים. שאלון הבחינה יוגש לאישור הפיקוח, כשם שמוגשת כיום התוכנית הבית־ספרית. הבחינה תיבדק בידי המורה שלימד בכיתה ומורה נוסף המלמד בבית הספר. הכנת הבחינה והבדיקה יזכו את המורים בגמול כספי.
אני מציעה גם לעודד ככל האפשר עבודות אישיות כחלופה לבחינה, עבודות שייעשו בהדרכת צוות המורים בבית הספר. מי שמפקיד בידי המורה את ההוראה צריך לאפשר לו להשתתף בחיבור שאלון בחינת הבגרות ובהערכת ההישגים של התלמיד – מה שממילא כבר נעשה באמצעות ציון המגן.
אני מבינה היטב את החשש מלחצים שיופעלו על בית הספר ועל המורים מצד ההורים. אני מבינה גם את החשש מחוסר יושר במתן ציונים. חוסר יושר ולחצים קיימים גם כיום. יש לטפל בהם באומץ ובנחישות. אבל להפעיל את מערכת החינוך לפי שיקולים של "מחשש שמא" ולשלם בהרס שלוש שנים של הוראת המקצועות ההומניסטיים בבית הספר התיכון – זה יותר טוב?
פרספקטיבה חדשה
וכמה מילים על החשיבות המיוחדת של המורה לספרות כמנהיג ומדריך לחיים. ספרות היא תקשורת רגשית וערכית עקיפה, ולכן מאוד יעילה. כושר תקשורת מילולית הוא מפתח להצלחה בחיים לא פחות מכושר טכנולוגי או חשיבה מתמטית. מורה לספרות יכול לפתח את הכושר הזה, אבל זה דורש אימון והשקעת זמן שאיננה עומדת לרשותו – יש לו שעתיים שבועיות, שבהן הוא צריך "להספיק את החומר".
כל יצירת ספרות היא בעקיפין הצעה לקורא לפתוח פרספקטיבה חדשה על המציאות, הצעה להתייחסות רגשית וערכית חדשה, רעננה, אל מצבים במציאות. הצעה שלא חייבים לקבל אותה, אבל רצוי מאוד להיות ערים לה, להבין אותה, לפענח אותה. אחר כך אפשר גם להתפעל ממנה או להתווכח איתה או לדחות אותה. ביצירות גדולות ההצעה הזאת מוגשת מאוד בעקיפין, היא מאוד סמויה, וכדי להבין אותה נחוץ תרגול בהבנת תקשורת מילולית עקיפה, ספרותית. תרגול כזה מעניק לתלמידים לא רק שליטה סגנונית, שהיא אחד מסימניה של איכות חיים תרבותית, אלא גם רגישות גבוהה יותר לאנושיותו של האחר. אי אפשר לעשות זאת מתוך קריאה ושינון של תקצירים.
במאה העשרים מחשבת הספרות והאקדמיה עשתה הכול כדי לטשטש את התפקיד של הספרות בעיצוב האישיות של הקורא. תחילה היא עודדה קריאה מדעית־פורמליסטית של טקסטים ספרותיים, ועליה מבוססות עדיין במידת מה השאלות לבחינות הבגרות. כיום האקדמיה מציעה גם קריאה פסיכואנליטית, ביוגרפיות, פוליטית, פמיניסטית, אתנית, בין־טקסטואלית ועוד. בחינות הבגרות והשתלמויות המורים מושפעות מאוד ממה שקורה באקדמיה.
מורה שמביא לכיתה גישות שהוא למד באוניברסיטה – אם הן לא מתחברות למציאות הרגשית והערכית של התלמידים שלו – מרחיב אולי את השכלתם, אבל לא מאפשר ליצירה הספרותית לעשות את מה שהיא נועדה לו: להשפיע עליהם, לטלטל את התגובות האוטומטיות שלהם למציאות, לגרות אותם ליצור תגובות יותר בוגרות, לפתח את היכולת שלהם להביע בצורה בהירה מחשבות ועמדות. מורה לספרות שהוא גם מנהיג יבחן יחד עם תלמידיו את השקפת העולם שלהם מול זו המוצעת ביצירה, הוא יעודד אותם להתמודד עם השקפות שאינן מקובלות עליהם, גם אם הן מכוסות במעטה אסתטי מפתה, להקשיב להשקפות זרות אבל לא להיבהל מהן ולא לאמץ אותן באופן אוטומטי.
תלמידים בגיל ההתבגרות זקוקים מאוד להוראה כזאת, לא פחות מאשר לידע סמי־אקדמי. יש מורים שרוצים ויכולים ללמד כך. האם יש להם סיכוי ללמד כך כל עוד מונפת עליהם חרב בחינות הבגרות?
פרופ' חמוטל בר יוסף היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות. היא פרופסור אמריטה באוניברסיטת בן־גוריון, עבדה כמורה בבתי ספר תיכוניים ובאגף לתוכניות לימודים של משרד החינוך
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014
