מאז ומתמיד התהלכו בינינו פסימיסטים שרואים את העולם כולו כגטו אחד גדול ואנחנו אלה שמייחלים עבורם, ועבורנו, לגאולה. מאיוב וקהלת דרך לאה גולדברג לבלש קיומי
"הוא תמיד כועס על השמים", מתאר מרטין השוטר את שותפו ראסט. השניים הם גיבורי סדרה חדשה, "בלש אמיתי" שמה, אבל ברור מי משניהם עומד להיות הדמות המרכזית, המעניינת. ראסט קול, השתקן והמאופק, חושב שהמין האנושי, התודעה האנושית, הם טעות. המעט והמכובד שבני האדם יכולים לעשות "כדי לעצור את הפארסה" הוא להתכחש לתכנות שלנו ולחדול להתרבות. "אז מה הטעם לקום מהמיטה כל בוקר?", שואל אותו שותפו. "אני אומר לעצמי שאני משמש עד. התשובה האמיתית היא שכך מן הסתם תוכנתתי".
הפגישה עם השניים נעשית בשני ערוצי זמן בפער של שבע עשרה שנה. ב־1995 הם חקרו בצוותא רצח נורא. ב־2012 הם נחקרים, כל אחד לחוד, על הרצח ההוא. למה הם נחקרים? מה קרה אז? מה קורה היום? למה ראסט של ההווה נראה כמו שהוא נראה: מגודל שֵׂער, שותה לשוכרה ואבוד באופן כללי? לאף אחד אין מושג. זו אינה סדרה בלשית רגילה, וטוב שכך.
לדמות המואסת בחיים שורשים קולנועיים עמוקים. מישל, בגילומו של ז'אן פול בלמונדו, מהסרט "עד כלות הנשימה" (1960) של גודאר, אחת היא אם יחיה או ימות. הוא ובת זוגו פטרישה חיים את הרגע מתוך ייאוש סמוי ופחד מסתמיות. "בין יגון לכלום אני בוחר ביגון", מצטטת פטרישה את פוקנר ומסגירה את מישל למשטרה, כדי שבסופו של דבר יברח, יירה וימות.
ג'וני מהסרט "עירום" (1993) של הבמאי הבריטי מייק לי הוא טיפוס מר וסרקסטי, הנושא נאומים על אחרית העולם המתקרבת. הייאוש שבסרט הוא תוצר של נסיבות חברתיות וכלכליות, צעירים חסרי אופק באנגליה של תחילת שנות התשעים. כתגובה לעולם מנוכר מגיב ג'וני באדישות ובסתמיות, מעמיד חומות בפני מי שמבקש להתקרב אליו. עוד בז'אנר הזה: קולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו", מלווין יודול ב"הכי טוב שיש" – גיבורים שונאי־אנושות הפוגעים בעצמם ובזולתם בדרכים שונות ומגוונות.
אחד המוכרים בחבורת האנטיפתים הוא גרג האוס, רופא שונא אדם ופותר תעלומות להנאתו האינטלקטואלית. כולם משקרים, טוען האוס בסדרת המופת הקרויה על שמו. בני האדם הם זבל ואם לרגע קט מגלה המציאות את ההפך, יעשה האוס כל שבכוחו כדי להוכיח שהצדק עמו. הוא מכור לכדורי ויקודין, לכאורה כדי לטשטש את הכאב הבלתי נסבל שברגלו ובעצם כמו כל שאר המכורים – כדי לטשטש את הכאב הבלתי נסבל של הקיום. על עורך הדין קליבר גרין מהסדרה "רייק" כתבתי לפני כמה חודשים במדור זה. גרין, אלכוהוליסט שחי על הקצה, הוא פרקליטם של הגרועים ביותר. כמו האוס גם הוא שונא זיוף והתחזות, לכן הוא מעדיף את הקליינטים שלו – פדופילים, זונות, אנסים, גנבים ורוצחים, כי אלה לפחות אינם משקרים באשר לטיבו האמיתי של האדם.
"התודעה האנושית היא שגיאה טרגית באבולוציה". מתוך "בלש אמיתי" באדיבות יס
קשה לחיות השנה
שתי שאלות כאן. האחת היא מה הסיפור של הפסימיסטים האלה? מה גורם להם להיות מה שהם? השנייה – מהו סוד משיכתנו הבלתי מוסברת אליהם. מה פשר הדחף הבלתי נשלט לחבק ולגאול אותם.
התשובה הקלה לשאלה הראשונה היא בדרך כלל צרות וייסורים מסוגים שונים. קולונל קורץ הוא פגוע מלחמת וייטנאם, למלווין יודול הפרעת אישיות כפייתית, ראסט, גיבור "בלש אמיתי", איבד את בתו הקטנה בתאונה. אבל לא די בכך. לאלה צריכה לחבור תכונה נפשית, חוסר אמון עמוק כלפי אדם ועולם.
"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה", כתבה לאה גולדברג. שירה היפה מתאר את העגומים הנצחיים המהלכים וצל כבד על ראשם. אלה שליבם "ישן את שנתו". חלומם "כבד שתיקה" ומתיהם, כמעט תמיד, "מהלכים בשנתם כבתוך מצודה עתיקה". אנשים כלואים בתוך תפיסת עולם שיצרו נסיבות חייהם והמבנה המיוחד של האישיות שלהם. המבנה האישיותי הזה קוסם לנו, ומפחיד אותנו בה במידה, מפני שהוא חושף סוד עמוק וכאוב שרובנו לא ששים לעסוק בו. העובדה שסוף כולנו למות. העובדה שיש בעולם הזה ייסורים וסבל ושאלות קשות שאין להן פתרון. האנשים שלא מפחדים להתייצב מול הפן האפל של המציאות הם, כדברי הרב קוק, נשמות גדולות שהעולם כצורתו מעיק עליהן לבלתי נשוא. נשמות של עולם התוהו, ששואפות למציאות מתוקנת יותר אבל אין להן הכוח המספיק לתקן אותה כפי מידתן ולכן הם הורסים את עצמם ועל הדרך – את העולם.
לכן הדמויות הללו מעניינות כל כך ומפחידות בה במידה. אנו כמהים שתהיה להן גאולה ולו מעט, גם כדי לרפא את ייסוריהן שלהן, אבל גם, ואולי בעיקר, כדי להרגיע ולטשטש את הפחד שלנו. "איך אתעורר משנתי, ואין בלבי אמונה", שאלה גולדברג, "איך אתעורר משנתי, ואתה אינך מבקש דבר". אדישות ושוויון נפש, היעדר שמחה וציפייה הם סוג של מוות בחיים.
"לחדול להתרבות, ללכת יד ביד להכחדה. חצות אחד אחרון, אחים ואחיות בוחרים לצאת מעסקה לא טובה", מתאר ראסט מ"בלש אמיתי" את הפתרון שלו. "ברך אלוהים ומות", ממליצה אשתו של איוב לאיוב המיוסר. כי מה כבר ההבדל.
נוח שלא נברא
"יש כל מיני גטאות בעולם", אומר מרטין. "יש רק גטו אחד", עונה לו ראסט. "ביב ענקי בחלל החיצון". תפיסת העולם כגטו, כביב שופכין ענקי, היא כלא תודעתי בפני עצמו, מצודה עתיקה מאוד. איוב כמעט נלכד בה, קהלת ביקר בה לפרקים. בן עזאי הציץ אליה ונפגע. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. נבהלו חכמים וביקשו לגונזו.
בוויכוח הלא מאוד אופטימי בין בית שמאי לבית הלל ניצחו באופן מפתיע, ופסימי למדי, בית שמאי (ערובין יג, ב): "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא…". מי הוא האשם באי הנוחות הקיומית הזו? האדם או העולם? האוס יטען שהאדם, ראסט יטען שהעולם. איוב הצביע ברמז, אבל ללא היסוס, על גורם שלישי: "ארץ נתנה ביד רשע".
בסדר, טוען המדרש, תהא התשובה אשר תהא, אבל מה תכל'ס? עכשיו שנברא וכולנו פה, מה עושים? התשובה שהמדרש עונה – יפשפש במעשיו – היא תשובתו של קהלת. "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". זוהי תשובה יהודית מאוד. מאופקת ומקסימה מאוד, מינימליסטית ומקסימליסטית כאחד. את העולם אינך יכול לשנות, את מעשיך ואת עצמך אתה יכול.
לא בטוח שתשובה כזו תתקבל על דעתו של ראסט, בן הדרום הנוצרי. "התודעה האנושית היא שגיאה טרגית באבולוציה", הוא אומר בשיחתו הראשונה הרצינית עם השותף שלו, אחרי זירת פשע נוראה במיוחד. "אנחנו יצורים שפועלים לפי האשליה שיש לנו 'עצמי', הפרשה של חוויה חושית והרגשה, מתוכנתים בביטחון מוחלט שכל אחד מאיתנו בעל ערך, כשלמעשה כולנו חסרי ערך".
"עם המזל שלי, בחרתי את היום להכיר אותך יותר לעומק", עונה לו מרטין המבוהל.
"אבל שאלת".
"ועכשיו אני מתחנן לפניך לשתוק".
———-
בלש אמיתי
ניק פיוזלטו (תסריטאי ובמאי)
ארה"ב 2014 HBO (יס־הו)
—————–
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014
