בעולם העתיק, הצבת אבן הייתה מעשה פולחני שביטא נצחיות ועמידות. לוחות הברית, לעומת זאת, הוסתרו בארון, כדי ללמד שרק תוכנם הוא שקיים לעד
במרכזה של הברית שבין ה' לישראל נמצאת חידת הלוחות, "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ־לֹהִים" (שמות לא, יח). האזכור הראשון של הלוחות מופיע בסוף פרשת משפטים, וכבר שם הם מהווים נדבך מרכזי במפגש הפלאי המתקיים בהתקרבות משה אל כבוד ה' ששכן בראש ההר. על רקע זה יש להבין את הביטוי המיוחד "לוחות העדות" כעדות לקיום הברית. שבירתם בידי משה הייתה קריעת שטר העדות על הברית ופיסול לוחות אחרים על ידו היה חיוני להשבת חרון האף ולכפרת העם.
כדי לקיים עדות זו לדורות נצטווה משה להניח את הלוחות שפסל במרכז עבודת המקדש, בארון שבקודש הקודשים: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, כא). והנה, מהכינוי המיוחד של הלוחות, "לוחות העדות", נגזר שמו של הארון: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם, יט). יתר על כן, המשכן עצמו, על כל תכולתו העשירה, נקרא בלשון המקרא "משכן העדות", על שם הלוחות המונחים בארון. למשל: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא). כך גם במקומות נוספים במקרא.
כיצד נקבע שהתגלמות הברית תהיה בשני לוחות אבן? איזו תכונה מיוחדת יש לראות בלוחות שמקנה להם מעמד כה משמעותי? ועוד – מה עומד מאחורי הציווי הא־לוהי שלוחות אלו יונחו בארון, כאשר מחד הם יהוו פסגת האדריכלות הרזית של המשכן והמקדש, אך מאידך לא ייחשפו בפני איש, לא ייראו אף לא על ידי הכהן הגדול הנכנס לפניי ולפנים ביום הכיפורים?
נדמה שהתשובה המרתקת לשאלות הרות עולם אלו נמצאת הרחק, גם מבחינת הזמן וגם מבחינת האידיאה, מהיכל ה' – בפולחן המצבה של אבות האומה.
משמעות עלומה
בכמה חפירות ארכיאולוגיות חשובות שהתקיימו בדור האחרון באתרים בארץ התגלו אבנים לא גדולות, המסותתות בקפידה. אבנים אלו נמצאו במתחמים שזוהו בבירור כמקדשים קדומים, בדרך כלל במצב עמידה או במצב שמלמד שבשימוש המקורי שלהן הן הונחו במצב עמידה. על אבנים מסותתות אלה, שזוהו כמצבות המוזכרות במקרא, לא נמצא כל שריד או זכר לכיתוב.
כך למשל, בשנות השישים של המאה הקודמת נחפרה המצודה הישראלית שבתל ערד על ידי יוחנן אהרוני ז"ל ואחריו על ידי פרופ' זאב הרצוג. הממצאים שנחשפו במצודה ובמתחם המקדש הנמצא במצודה הובילו את החופרים למסקנה שמדובר באתר ישראלי מתקופת מלכי ישראל, תקופה שבה עמד בית המקדש בירושלים. ממצא זה מהווה עדות מובהקת להימצאותם של אתרי פולחן אלטרנטיביים למקדש שבירושלים ולקיומם של טקסי פולחן שנאסרו בתורה, כמובא בתוכחות הנביאים.
מה שיעסיק אותנו כאן הם האבנים שהועמדו במתחמי המקדשים, "המצבות". אלו נמצאו בחלל פנימי, המקביל לקודש הקודשים שבמקדש שלמה, בקרבת מקום למבנים שזוהו כמזבחות. והנה, כמעט בכל מקום שבו מוזכר הציווי על שבירת אבנים אלו בכניסת העם לארץ, תוזכר בסמוך לו חובת הריסת המזבחות. למשל, "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם" (דברים יב, ג); "כי את מזבחותיהם תתוצון ואת מצבותם תשברון" (שמות לד, יג).
מספר שאלות נוקבות מתעוררות סביב היחס הקשה של התורה לעבודת המצבות. מה הייתה מטרת העמדת המצבות במקדשים? איזה חלק לקחו בפולחן? באתרים הישראליים מתחם המקדשים עוצב באופן דומה לזה שמוכר לנו במבנה בעל שלושת המתחמים של המשכן ושל בית המקדש – מעין עזרה, אזור ההקרבה והעמדת המזבח, והמתחם הפנימי הקדוש ובצדו הדביר, קודש הקודשים. המצבה הועמדה בדרך כלל באזור הפנימי. מה מלמד מיקום זה על תפקיד המצבה במסגרת הפולחן?
והשאלה העיקרית: ביחס לאיסור פולחן המצבות נאמר בתורה "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ־לֹהֶיך" (דברים טז, כב). רק פולחן אחד נוסף זכה במקרא להיות "שנוא": "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם – כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, ל־לא). למה יש לשבר את המצבות באותה יד שבה מנתצים את המזבחות? למה עבודה זאת "שנואה" כמו העברת בנים ובנות באש – במיוחד לאחר שאבות האומה, בעיקר יעקב אבינו, הקימו מצבות, ואף ראו בהן חלק מהותי מפנייתם לה' א־לוהיהם?
העדות שוכנת במה שאין לראותו בעיני בשר. ארון הברית עובר את הירדן, ג'יימס טיסו, 1900
קיום נצחי
תפקיד המצבה בפולחן הקדום נשאר לוט בערפל עבור פרשני המקרא. רש"י ואחרים מציעים שהמצבה הייתה מעין מקום הקרבה, "במה", מזבח קטן. אך ההקבלות הברורות שבציווים על ניתוץ המזבחות ושבירת המצבות מלמדות שמדובר במתקני פולחן בעלי תפקידים שונים. כך על כל פנים הקשה רמב"ן, והוא מציע שמדובר במעין דוכנים שעליהם עמדו ה"כמרים" כדי להקריב קרבנות על המזבח.
האדם הראשון המכונה בשם "ישראל", יעקב אבינו, השתמש מספר פעמים במצבות, זאת למטרות שונות. הוא הקים מצבה על מקום קבורת רחל, "היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה", מנהג מוכר אצל צאצאיו לאורך כל הדורות עד היום. מטרת הקמת המצבה על הקבר היא לתת אות וסימן לכך שיש קבר במקום, מקור של טומאה, וגם להקים זכר לדורות שלא יישכח שם המת מישראל.
יחד עם זאת, יעקב הקים מצבות למטרות נוספות. במפגש רווי מתח עם לבן, המבקש לקחת את רכושו ואף את נשיו וילדיו, נכרתת ביניהם ברית שלא יעברו את מקום הקמת הגלעד (גל אבנים שיוקם לשם עדות). כדי לקבע את משמעות הברית ואת תוקפה מציב יעקב מצבה: "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה… ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה". (בראשית לא).
אפשר ללמוד מכך על תפקיד המצבה על אף שלא מדובר כאן בהקשר פולחני. ראשית, המצבה מהווה חפץ מרכזי בכריתת ברית; היא העדות לכריתת הברית עצמה, זאת היות שהאבן עשויה מחומר שבאותה תקופה היה החומר העמיד ביותר לפגעי טבע. מתוך כך הוא היווה סמל ליכולת עמידה מעבר לזמן ולמקום. גם אם לא הייתה המצבה נצחית ממש, היא הייתה לסמל של המחויבות של כורתי הברית לעמוד בהבטחתם לאורך זמן רב, למרות קשיים בלתי צפויים העלולים להתעורר. ועוד, היות האבן עדות לדורות על כריתת ברית הוא שקבע שיש להקים את המצבה בעמידה. זוהי עצם משמעות הכינוי "מצבה", האבן הניצבת. ואולי מכאן הביטוי החוזר ונשנה בתורה "והקימותי את בריתי", לשון המכילה גם את יסוד הקיום וגם את מצב הקימה. יש להקים את הברית, כמו את המצבה, כדי לקיים אותה. על כן בברית ערבות מואב כל חלקי העם עומדים "ניצבים".
סימן לברית
המצבה החשובה ביותר שהקים יעקב בחייו, בדרך מבית הוריו בבאר שבע אל ביתו של לבן בחרן, בלילה שבו חלם על ייעודו ועל ייעוד צאצאיו, קשורה באופן מובהק לעבודת ה'. יתר על כן, ממש בדומה לממצאים הארכיאולוגיים בתל ערד – המצבה שהקים היא שהיוותה עבורו נקודת הסימן לבית ה': "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ־לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ…וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ־לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא־לֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ־לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, יז־יח; כ־כב).
ושוב, כאשר יעקב חזר מבית לבן הוא הקים מצבה ויצק עליה שמן כדי לסמן את המקום שבו הופיע אליו ה' וקרא אותו בשם ישראל, מקום שגם אותו כינה "בית א־ל": "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה, יד). באיזה אופן היוותה המצבה נקודת ציון לבית ה' עבור יעקב?
כאמור, מצבת האבן סימלה וגילמה את מה שמעבר לזמן. העמידה של לוח האבן לאורך זמן במקום שבו הוקם גילמה את קיום הברית. הקמת המצבה בזירת הקודש שבמקדשים הקדומים, לא כמזבח אבל קרוב למקום עבודת המזבח, סימנה וסימלה את הברית בין הא־ל לבין האדם שעבד באותו מקדש. למעשה, הקמת המצבה במתחם המקדשי קבעה שמקום זה ראוי להתקשרות קבועה עם א־לוהים וממילא למקום העבודה והקרבת הקרבן.
גם בכניסת העם לישראל קובע ה' א־לוהי ישראל שיש לקבע את מציאות הברית בינו לבין העם על ידי העמדת אבנים: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א־להיך נתן לך והקמת (!) לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' א־להיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כז, ב־ג). יתר על כן, יש להקים את האבנים הללו על יד מזבח: "ובנית שם מזבח לה' א־להיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל… וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב".
והנה שורש הפתרון לחידת שנאת ה' את עבודת המצבה שהייתה כה חיונית עבור יעקב. על האבנים שהיה על עם ישראל להקים בעברם את הירדן – היה צורך לכתוב אותיות. הברית הוקמה־קוימה לא בעצם עמידות האבנים בפני תהפוכות הזמן אלא בעמידוּת הכתוב על האבן, "כל דברי התורה הזאת באר היטב". ומה שורש עמידותן של אותן האותיות – המוצקות של האבן או תוכן הדיבור הא־לוהי? התשובה לשאלה זו היא ההבדל שבין העבודה ששנא ה' ובין עבודת הקודש של יעקב.
עדות נסתרת
שני לוחות האבן שניתנו למשה בסיני נכתבו "באצבע א־לוהים", כדי להעביר מסר ברור על אודות מהותו של הפולחן במקדש ה'. הברית תתקיים לדורות, לנצח – ויש להקים עדות לכך. לוחות האבן הם המתפקדים כעדות לברית ועל כן מציבים אותם במרכז המקדש. אין בהם כל "תועבה" כפי שכתוב לגבי העברת הילדים באש, ולמרות זאת יש בהעמדת האבן משהו עמוק המחלל את ברית ה' עם עמו. הרובד של העמידות בעולם הזה, של הקיום מעבר לזמן, איננו טמון בחומר של האבן, אלא באותיות החקוקות בה. דיברות ה' מעידים על מי שחקק אותם בלוחות ועל התחייבותו – שעצם מעשה החקיקה מעיד עליה – להיות עם העם.
על כן יש להניח את לוחות האבן, לוחות העדות, בארון שבקודש הקודשים, מתחת לכנפי הכרובים (עם שברי הלוחות הראשונים על פי דעה אחת בגמרא). על פי הברייתא במסכת בבא בתרא (דף יד) אורכו של כל אחד משני הלוחות היה כחצי מטר, רוחבו כחצי מטר ועוביו כעשרים וחמישה סנטימטר – גודל דומה מאוד למצבה שבתמונה, שנמצאה בתל ערד. כל זאת בהבדל מהותי ביותר – הלוחות הושכבו בארון ולא הועמדו בו כמו מצבה.
יש לדאוג שהעם יפנים בעומק קיומו שאין העדות באבן שבלוחות, אלא במה שאין בו ממשות חומרית, באות החקוקה – ואף לא באות, אלא בתוכן של הדיברות שמתהווים מתוך האותיות. אם כן יש הכרח ליטול אבן, לוחות שעליהם אפשר לחקוק את המילים, אבל יש לדאוג שהאבן לא תהפוך למוקד הפולחן. שהעם יבין שלא מה שאפשר למשש, ולא מה שאפשר לראות בעיני חומר, הוא שמהווה את עדות הברית. העדות שוכנת במה שאין למששו ולראותו בעיני בשר.
הלוחות מונחים בארון, מוקד המקדש של ה' א־לוהי ישראל, לוחות העדות המכוננים את משכן העדות. אבל אסור לחשוב שאת העדות על הברית עם ה' אפשר לראות בעיניים. גם לא על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים.
זה סוד קיומו של עם ישראל לאורך הדורות, גם בתקופה שבה אין מקדש, מלך וכהן. את האותיות המרחפות באוויר הוא נושא, לא על גבו אלא בנפשו, במחשבתו ובלימודו.
הרב דוב ברקוביץ הוא ראש "בית אב". ד"ר ישעיהו בר אור הוא סמנכ"ל ענף משאבי טבע במשרד להגנת הסביבה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014
