אוצר בית דין הוא הדרך הישרה והנכונה לקיים את מצוות השמיטה בימינו. במקום לעודד זאת, ברבנות הראשית מתכוונים להמליץ רק על היתר מכירה
למאמר זה יש להקדים הסבר קצר על מספר מושגי יסוד במצוות השמיטה. איסורי השביעית העיקריים הם האיסור לזרוע ולחרוש או לטפל טיפולי השבחה בעצים או בגידולים הקיימים והאיסור לבעל הקרקע לקטוף ולשמור את היבול שגדל בשדותיו לעצמו, במקום להפקירו לכול. בנוסף, בפירות שביעית יש קדושת שביעית ואסור לסחור בהם, לאבדם או להפסידם.
כאשר ניגשים לדון בחקלאות העכשווית איסורים אלה נראים קשים מאוד ליישום. כיצד יפקיר חקלאי את שדותיו למשך שנה שלמה, לא יזרע ולא ימכור את פירותיו? כיצד יתפרנס? לכך הוצעו שני פתרונות מרכזיים. האחד הוא הפתרון שעלה בראשית ההתיישבות בארץ, לפני מאה עשרים וחמש שנה – "היתר המכירה". בהיתר המכירה מוכרים את הקרקע לגוי למשך שנת השמיטה וכך פוקעים מן הקרקע איסורי שביעית וחיוב קדושת שביעית. היתר זה, שנקבע בשעתו כהוראת שעה, מחודש מדי שמיטה עד ימינו אלה.
הפתרון השני הוא "אוצר בית דין". בית הדין האמור כאן איננו בית דין הדן בדיני משפחה או ממונות אלא נציגות ציבורית שלקחה על עצמה לטפל בפירות השביעית המופקרים לטובת הציבור. האוצר הוא המחסן שבו שומר בית הדין את פירות השנה השביעית לצורך חלוקתם לציבור. איך זה עובד? נציגות ציבורית לוקחת על עצמה לטפל במטעים המופקרים למען הציבור ומטעמו. לצורך כך היא שוכרת את בעלי המטעים והשדות לבצע עבורה את המלאכות המותרות ולאחר מכן גם לקטוף את היבול ולשווקו לציבור. בעת שיווק הפירות לציבור משלמים הצרכנים לא עבור הפירות אלא עבור השתתפות בהוצאות בית הדין (כולל התחייבויות בית הדין לבעלי החנויות והמשווקים).
באופן זה ניתן לקיים את מצוות השמיטה מבלי להפקיע את חיובה באמצעות מכירת הקרקעות לגוי. המשמעות היא שבשדות ובמטעים עובדים רק בעבודות המותרות בשביעית, בעלי השדות והמטעים הופכים להיות בשנת השמיטה לשכירים באדמותיהם במקום בעלי הבית, ובפירות יש קדושת שביעית וצריך להיזהר מלהפסידם ומלסחור בהם.
להרחיב את קיום מצוות השמיטה. חקלאות בשומרון
צילום: מרים צחי
לשמור את המצווה
איזה מבין הפתרונות מאומץ היום להלכה? בכנס היערכות לשנת השמיטה שערכה לא מכבר הרבנות הראשית לישראל הובהר כי הרבנות לא תציע לחקלאים לקראת השמיטה הקרובה את מסגרת אוצר בית דין כמסלול ממלכתי, אלא רק את מסלול היתר המכירה. מדוע? הטענה היא שאוצר בית דין ממלכתי, שבמסגרתו הפירות משווקים בחנויות הרגילות ובמחירים הרגילים, וחלקם גם מיוצא לחו"ל, הינו חוכא ואיטלולא, שכן כשיין של אוצר בית דין נמכר ב־300 שקלים הרי זה מסחר גמור בפירות שביעית. לעומת זאת, היתר המכירה לדבריהם הוא מבוסס ומעוגן מבחינה הלכתית.
ברצוני לחלוק על מדיניות זו של הרבנות הראשית, ולהציע מספר נימוקים לכך שבסופו של דבר אוצר בית דין ממלכתי עדיף על פני היתר מכירה ממלכתי. ראשית, לא כל התקלות שהוזכרו בכנס ביחס למסלול אוצר בית דין הן אכן תקלות. האם ייתכן לדרוש עבור בקבוק יין מאוצר בית דין 300 שקלים באופן המתיישב עם איסור סחורה בפירות שביעית? התשובה היא כן. אף שהפירות בשביעית הינם הפקר, הרי שההסכם בין היקב לבין בית הדין מאפשר ליקב לגבות את כל ההוצאות שלו, כמו גם תמורה הולמת עבור השימוש בציוד ובמחסנים, יישון היין בחביות עץ, הידע והמותג שבית הדין ביקש להטביע על בקבוק היין. בשביעית אין כל איסור מסחר במותג, ואין כל איסור לסחור בציוד או במחסנים שמשכירים לבית הדין.
כמובן שכל זה נכון כאשר התנאים נקבעו מראש בהסכם מול בית הדין. כך, למשל, בשמיטה שעברה – שבה הציעה הרבנות הראשית את מסלול אוצר בית הדין לכל הכרמים והמטעים – בית הדין הגדיר מראש את סך התמורה שהיקב היה רשאי לגבות מהציבור עבור הטרחה שלו, וקבע שכדי להשלים תמורה זו היקב יגבה עבור היין את מחירי השוק הרגילים. עוד נקבע שבמידה שיתברר שבסך הכול היקב גבה מעבר לתמורה שעליה סוכם מראש הרי שהעודף יועבר למטרות צדקה בתיאום עם בית הדין (מכיוון שלצערנו הרב היין בקדושת שביעית לא התקבל בעין יפה אצל חלק נכבד מהרבנויות, בכל המקרים שבדקנו היקב לא הצליח בסופו של דבר לגבות את התמורה שהוסכם עליה מראש).
שנית, לא חסרות תקלות חמורות גם במסגרת היתר המכירה. הבולטת מכולן היא הנפקת אישורי היתר מכירה למגדלים או למשווקים שאינם הבעלים על הקרקעות, ועל כן הם אינם רשאים למכרן. התוצאה של תקלות כאלו היא שפירות שגדלו בקרקע שלא נמכרה לנכרי שווקו כמי שאין בהם קדושת שביעית, בעוד שלמעשה הם היו קדושים ולעתים קרובות גם אסורים מחמת שאר איסורי השביעית. ללא ספק, תקלה שכזו חמורה הרבה יותר מאשר גביית 300 שקלים על בקבוק יין מאוצר בית דין (וכאמור, כאשר זהו מחיר השוק והיקב עדיין לא הגיע לגביית מלוא התשלומים המגיעים לו אין זו תקלה כלל).
יתרה מזו, ספקות רבים הועלו ביחס להיתר המכירה. הרב שלמה גורן, למשל, סבר שלאחר הקמת מדינת ישראל יש קושי גדול מאוד להעביר לגוי את הבעלות על קרקעות המדינה. אחרים חששו שהמכירה כלל לא חלה בגלל חוסר גמירות דעת מצד הקונה והמוכרים. גם עלבון גדול טמון בעצם העובדה שאנו מוכרים קרקעות לגויים במגמה להפקיע את קדושת הארץ וחיוב המצוות התלויות בה. אך מעל הכול מתנוסס הטיעון שהמגמה של כולנו צריכה להיות התקדמות לקראת שמירת מצוות השמיטה ולא הפקעתה. ספק רב מאוד אם המתירים את היתר המכירה לפני יותר ממאה שנים כהוראת שעה העלו על דעתם שהיא תהפוך להוראת קבע ותחול גם כשאין פיקוח נפש של החקלאים.
אמנם, אינני אומר שניתן לוותר לחלוטין על היתר המכירה. יש עדיין סיבות רבות וטובות לסמוך עליו גם כיום בגידולים מסוימים, שלגביהם אין פתרון אלטרנטיבי. אך האם לא ראוי שנשאף להרחיב את קיום מצוות השמיטה ונשתדל לצמצם את הפקעתה על ידי היתר המכירה? לכאורה היה ראוי שנפעיל תוכנית אב שמדי שמיטה תצמצם את ההסתמכות על היתר המכירה עד שנגיע למצב שבעוד חמש או אפילו עשר שמיטות נימנע כליל מהשימוש בהיתר זה. בדרך זו היו התפקידים מתחלפים. במקום לעשות היתר מכירה כללי ואוצר בית דין רק במקרים מיוחדים (כפי שמתוכנן לעשות לקראת השנה הבאה), היינו עושים אוצר בית דין בכל מקום שאפשר ומצמצמים את היתר המכירה רק למקרים שבהם אין בררה (כפי שנעשה בשמיטה שעברה).
בשמיטה הקודמת הגענו להישג מכובד. למעלה מ־95% מכרמי היין במדינת ישראל לא נזמרו באופן רגיל – פעולה שיש בה איסור תורה – אלא בשינוי. כך הזמירה הפכה לאיסור דרבנן בלבד, הנדחה במקום של הפסד. הישג חשוב נוסף היה שכל החקלאים שהצטרפו למסגרת אוצר בית הדין עשו זאת רק לאחר שהתחייבו שלא לטפל במטעים ובכרמים בשבת (שהרי לא יעלה על הדעת שאנשים הפועלים בשליחות בית הדין יחללו שבת), וכך נמנע חילול שבת המוני.
הישגים אלה של השמיטה שעברה מאפילים ללא ספק על כל המגרעות והתקלות שמן הסתם היו במסגרת אוצר בית הדין – מגרעות ותקלות שאותן יש להשתדל לתקן. אך החלטת הרבנות העדכנית מאיימת להוריד את הכול לטמיון. להישגים הללו לא תהיה כל משמעות אם נעבור למסלול של היתר המכירה. כאשר הקרקעות נמכרות, עבודת האדמה נעשית כרגיל בשאר שנות המעשה וכך גם ההתייחסות ליבול שאמור להיות קדוש בקדושת שביעית.
גבייה כפולה
יש לציין שקרוב לוודאי שיוקמו אוצרות בית דין פרטיים לקראת השמיטה, ואליהם יצטרפו מספר חקלאים. אלא שאלו יהיו מיעוט קטן, שאין בכוחו לחולל מהפך בשמירת השמיטה בארץ. בנוסף לכך אני מסופק מאוד אם רמת אוצרות בית הדין הפרטיים תהיה גבוהה יותר מאשר רמת אוצר בית הדין הממלכתי שנהג בשמיטה שעברה – לא מבחינת המלאכות שנעשות בשדות, לא מבחינת הפיקוח, לא מבחינת החשש למסחר ובוודאי שלא מבחינת רמת המחירים לצרכן.
בניגוד לאוצר בית הדין הממלכתי, אוצרות בתי הדין הפרטיים קובעים מחירים שלא פעם גבוהים יותר ממחירי השוק. בנוסף לכך, אוצרות בית הדין הללו נתמכים על ידי המדינה, כך שלמעשה הם גובים מהציבור גבייה כפולה – גם מה שמשלמים הצרכנים בעת שהם רוכשים את הפירות וגם מה שמגיע אל האוצרות הללו מכספי משלם המיסים. לא הייתי קורא לאוצרות בית דין כאלו מהודרים וקפדנים יותר בהלכות שמיטה.
אין ספק שגם אם לא הכול נעשה בשמיטה הקודמת לשביעות רצוננו – בין השאר מחמת רבנים שבמקום לתמוך ולסייע למהלך שמירת השמיטה בפיקוח הנדרש הערימו קשיים ונמנעו מביצוע שיפורים שהיה ניתן לעשותם – הרי שבסופו של דבר רוב החקלאים שהיו במסגרת אוצר בית דין ולא מכרו את אדמותיהם הרגישו את שנת השמיטה הרבה יותר מאשר בעבר, והרבה הרבה יותר מכל אלו שחותמים על היתר המכירה ועובדים ומשווקים כרגיל בכל שנה.
והרי זו היא מגמתנו ועיקר מפעלנו, כדברי הרב קוק זצ"ל:
ביסוד השמיטה עלינו לדעת שאנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לסבב את הדברים שסוף כל סוף תהיה שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש (אגרות ראי"ה ח"א רפ"ט).
הרב זאב וייטמן חיבר את הספר "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" והיה יו"ר ועדת השמיטה בתשס"ח
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014
