בתגובה ל"רצים מהר מדי" מאת חנה השקס, גיליון פרשת ויקהל
שמרנים ומאוזנים
מאמרה החשוב של חנה השקס הזהיר את הציבור האורתודוקסי המודרני, הפמיניסטי בעיקר, מפני התאוצה בשינויים הלכתיים הנוגעים למגדר. בהיעדר ברית היסטורית של עם ישראל עם הקב"ה, קבעה השקס, יובילו שינויים אלו להתרסקות, כפי שמתרחש בתנועה המסורתית־קונסרבטיבית בדורנו. ואולם, ממחקריי האחרונים למדתי שאת קו השבר של התנועה יש לבקש בתיאולוגיה, לא רק בסוציולוגיה (ושמא הא בהא תליא).
עיון מדוקדק בכתבי ההוגים שיסדו ועיצבו את דרכה הרוחנית של התנועה הקונסרבטיבית, היא "הרפורמה המתונה" בגרמניה ובארה"ב, מלמד שהקו המרכזי המשותף לכל המנהיגים הרוחניים של זרם זה היה דווקא ביקורתם החריפה על החברה המודרנית. בניגוד להוגי הזרם הרפורמי, אלו גייסו את כלי המחקר המודרני קודם כול על מנת להתייצב איתם לצד השקפות העולם והמנהגים המסורתיים של חז"ל ושל עם ישראל ורק לאחר מכן על מנת להנהיג שינויים קלים בהלכה. מחקריהם לא היו מנקודת מבטם בבחינת "אפולוגטיקה". הם ביטאו במחקרים או בהגות ביקורת צלולה וכואבת על המוסכמות הערכיות של דורם שראו ביהדות ההלכתית ביטוי לפרימיטיביות.
דעות קדומות סמויות שהיו גלומות בעולם המחקר הגרמני נחשפו על ידי חוקרי מדעי היהדות הראשונים שיסדו את התנועה הקונסרבטיבית בגרמניה ובארה"ב. הם ביקשו לעגן את תפיסתה הייחודית של היהדות המסורתית, הנעלה יותר לשיטתם מן ההשקפה המערבית – האנטי דתית או אנטי יהודית בשורשה, אך מתחזה לדעה אקדמית־אובייקטיבית.
אלו השותפים לדיון בשינוי ההלכה בתחום המגדרי כיום שוכחים את הדיונים בעבר ואינם מודעים כלל לדמיון בין טיעוני העבר וההווה. כל דור ו"רוח הזמן" שלו התובעת תיקונים. בדורנו משופע הטכנולוגיות ותעשיות הרבייה למיניהן, שבו רוב הילדים היהודים בארה"ב אינם חולקים קורת גג עם שני הוריהם – וקל וחומר שלרובם אין שני הורים יהודים, בעידן שבו שיעור הנישואין והילודה בקרב רוב מניינה ובניינה של יהדות התפוצה הגדולה ביותר הוא הנמוך ביותר מבין כל המיעוטים בארה"ב, טבעי ש"רוח הזמן" תתבע הצהרות רשמיות בדבר אי הרלוונטיות של דיני הנישואין היהודיים ו"אי המוסריות" של כל הבחנה הלכתית או לא הלכתית בין גבר ואישה.
ואולם, ההבדלים בין טיעוניו של זכריה פרנקל (1801 – 1875; מייסד האסכולה ה"פוזיטיבית־היסטורית" שאותה אימצה, לימים, התנועה הקונסרבטיבית) בזכות ערכה של העברית במאה התשע עשרה, שעה שרוב יהודי המערב השכיחו מעצמם את השפה בשל רוח הזמן, ובין טיעוני ההגנה על ערכה של שמירת כשרות ושבת בסוף המאה התשע עשרה באמריקה ו/או ההגנה על ערך ההזדקקות ההדדית של איש ואישה בסוף המאה העשרים – זעירים ביותר.
שמרנות בהגדרה
לדידם של רוב ההוגים הקונסרבטיבים במהלך המאה התשע עשרה והעשרים, כל התנהלות הלכתית, קהילתית, לאומית ומוסרית של היהודי חייבת לקחת בחשבון את האיזון בין הישן לחדש, משום שהחדש אינו כה טהור ומוסרי כפי שהוא מציג את עצמו. על כן סברו, בהיותם גם חוקרי מדעי היהדות במקצועם, כי מערכת הערכים והמנהגים החדשה שהביא עמו "רוח הזמן" טומנת מלכודת מסוכנת לעם היהודי לצד האפשרויות החדשות.
ומכאן שמה של התנועה הקונסרבטיבית המעיד על היותה במהותה תנועה שמרנית, שעניינה לשמר ולא להוביל במהפכנות. במשפטו "לא כל זרמי ההשפעה של הזמן נובעים ממקור עליון" (1844) הביע פרנקל את הרעיון כי יש היבטים של רוח הזמן שההיענות להם מזיקה ליהדות, ליהודים ולאדם בכלל, ועל כן יש להימנע מהתפתחויות הלכתיות מסוימות והרסניות הנענות ל"רוח הזמן". "העובדה", כך גרס, "שרבים הם המתמכרים לרוח הזמן, אפילו על צדדיו הדוחים ביותר, היא תוצאה מכך שנר התלמוד כבה ואין דורש עוד ליהדות".
נימה ביקורתית דומה לזו של פרנקל ביחס למודרנה וליהדות המודרנית נמצאת בספרו של חוקר הגניזה הקהירית ומייסד בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים, הסמינר התיאולוגי היהודי באמריקה, שניאור זלמן שכטר (1847 – 1915). בספרו התיאולוגי כתב מייסד התנועה בארה"ב כך: "באשר למודרנה, הדבר תלוי לחלוטין בשאלה אם יש עדיין מקום במסגרתה לרעיונות כמו א־לוהים, התגלות, בחירה, חטא, שכר ועונש, קדושה ועוד רעיונות תיאולוגיים דומים, או שמא היא משתעשעת כעת במילים על מנת לשמוט אותן בהזדמנות הראשונה". שכטר ראה בתרבות החילונית דורסנות אימפריאליסטית חסרת ערכים, גם אם היה מודע, כחוקר מדעי היהדות וכאדם שעזב את העולם המסורתי של מזרח אירופה, לכך שהוא חלק ממנה.
הביקורת הנוקבת המטיחה בעיני הקוראים את עוצמת ההרס המוסרי שזרעה התרבות המערבית המודרנית הדהדה, כאמור, בהגות הקונסרבטיבית מראשיתה, אך לאחר השואה, בהגותו של א"י השל (1907־1972), היא הרעימה שבעתיים. בספרו "א־לוהים מבקש את האדם: פילוסופיה של היהדות" (1953), כתב השל את הדברים הבאים:
זה מכבר הפסיק האדם לבטוח ברצונו להאמין, ואפילו בכאב על אבדן הרצון להאמין. בלילות משוטטת החלחלה ברחובותינו [...] תרבות המערב הגאה לא עמדה בפני גל האכזריות והפשע שפרץ מתוך מגמות הרוע הנסתרות שבנפש האדם. אנו מלמדים את בנינו ואת בנותינו לשקול ולמדוד, אך אין אנו מלמדים אותם לחוש פליאה ויראה.
ספרו זה וכל כתביו ביקשו להשיב לעם היהודי את המשמעת הרוחנית של ההזדהות עם עַם ישראל בעבר ובהווה, את הדבקות במצוות ואת יראת הא־לוהים משום ש"יש באדם תשוקה ודחף למעשים אכזריים שרק מורא שמים יכול להפיס".
שאלות מושתקות
ואולם, קו זה נדם לחלוטין בעשורים האחרונים. בדרשותיו המופלאות של פרופ' איסמר שורש, מנהיג התנועה הקונסרבטיבית בסוף המאה העשרים, עוד הבהבה השלהבת הדועכת של הנר הרעיוני הקונסרבטיבי, ולא יספה. דברי השל כי "נוכחנו שהתבונה עשויה להיות מסולפת, ושהמדע אינו מעניק לנו ביטחון", ותהייתו אם ערך החירות כ"אפשרות לעשות ככל העולה על רוחנו" הנו ראוי, ספק אם נקראו או נשמעו על ידי אלו שאמורים היו להיות ממשיכיו.
תרגומה של תפיסת העולם הייחודית של מייסדי הזרם הקונסרבטיבי להקשר המגדרי אמור היה לבחון באופן ביקורתי את ההטעיות הכרוכות בשיח השוויון המגדרי, ולהבין את האופן שבו שוויון מגדרי לכאורה מייצר דווקא אפליה עמוקה סמויה ופוגע בנשים ובילדים. למשל בביזוי ערך האישה בחסות ה“חירות“ בהתמכרות הדור לפורנוגרפיה. בהקשרים אלו ראוי היה לברר האם ייתכן שיש הלכות הנחשבות שמרניות ו“לא שוויוניות“ השומרות על האישה ומעצימות אותה כאדם, ומעניקות לה עוגן קיומי שהוויתור עליו עלול להיות לה הרה אסון.
יתרה מזו, הגיעה העת לשאול את עצמנו מהו שוויון בין איש ואישה. האם יש ערך לשוויון ללא הזדקקות הדדית ביניהם, והאם שוויון מגדרי הוא ערך עליון או רק אחד מבין ערכים רבים חשובים ורצויים הנדרשים לאיזון כולל ברקמת חיינו? שהרי נועדו האיש והאישה לקיים ציביליזציה אנושית ביחד מתוך מודעות הן לשוני ביניהם המתבטא בהיבטים מסוימים והן לדמיון ביניהם בהיבטים אחרים.
הבעיה היא שמפעל מחשבתי מורכב זה לא יכול היה להתקיים בחסותה של אקדמיה מוחלשת של מדעי הרוח (אשר בתוכה הוכשרו רבני התנועה הקונסרבטיבית), המגויסת בדורנו לדוקטרינה מגדרית נוקשה שבה כל אמירה מדעית על ייחוד מגדרי של האיש או האישה, או אמירה מוסרית בזכות ההזדקקות ההדדית שלהם זה לזו וזו לזה, נחשבות “גזענות“. ועל כן, מרגע ששאלת המודרנה או הפוסט־מודרנה הפכה לשאלת שוויון מגדרי, ניטל מן התנועה הקונסרבטיבית כוחה לקיים את החשיבה הדיאלקטית הרוחנית־תיאולוגית שהיא נשמת אפה של התנועה. לא רק הסוציולוגיה הגלותית, המנוונת את המיעוט המבקש להשתלב בתרבות שעניינה לכלות אותו כישות קהילתית מוגדרת, פעלה בהקשר זה. היעלמה הצפוי של התנועה הקונסרבטיבית מן הנוף היהודי הוא בבחינת חיסולה של שיטת חשיבה חיונית לעם ישראל בתחום שהוא כה חיוני לנו, כיחידים וכעם.
על כן המבקשים את השוויון המגדרי בבית הכנסת, בבית הדין או בבית המדרש הדתי־אורתודוקסי־לאומי בישראל ראוי להם שילמדו פרקים בתולדותיה של התנועה הקונסרבטיבית (במובן של קבוצת הוגים בעלי מסר משמעותי לעם היהודי) “למען יראו וייראו“.
עינת רמון
ד"ר עינת רמון היא מרצה ללימודי נשים, מחשבת ישראל וליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות
————–
בתגובה ל"להתגבר על הקיטוב החברתי", מאת נתנאל ליבוביץ, גיליון פרשת "כי תשא"
גם כן מגזר
במאמרו, מבקש נתנאל ליבוביץ “לפרוס את התשתית הרעיונית המצדיקה את המעבר מחינוך סקטוריאלי לחינוך משלב“. מאמרו עוסק בזכות החינוך המשלב ובגנות החשיבה המגזרית. אינני מעונין להביע עמדה כזו או אחרת בעד או נגד החינוך המשלב, אלא להביע את דעתי על התפיסה לפיה החינוך המשלב איננו מייצג חשיבה סקטוריאלית.
כחלק מהיכרותי עם מערכות החינוך המשלב ועם קהילות מעורבות, התגבשה אצלי התובנה כי אין מדובר בזירת מפגש של המגזר הדתי והמגזר החילוני. זירה מעין זו, התקיימה בשנות השמונים עם כינונם של תקוע, כפר אדומים, ארגון “גשר“ ואחרים, והתחזקה ביתר שאת בשנות התשעים וביחוד בשנים שלאחר רצח רבין. אך גם בניגוד לדימוי, שהתעצב לאורך העשור הקודם ומתחזק עוד יותר בעשור הנוכחי, של זירה בה כבר אין צורך בקיטלוג, הנאבקת בחשיבה מגזרית ובזה להגדרות, אין המצב כך.
טענתי היא כי קם לו מגזר חדש שיש לו קהילות, ישובים, מוסדות, ארגון־גג (מירק“ם), רשתות חינוך (“קשת“ ו“מיתרים“), גב פילנתרופי (“צו פיוס“ בעיקר) ניצנים של תנועת נוער ודמויות ומנהיגות המזוהה עמו. זהו מגזר לכל דבר וענין שאמנם מתגאה בהכלה, בשבירת החיץ הבין־מגזרי ובגבולות הגמישים שלו, אך הוא מגזר ככל המגזרים.
למעשה, הוא מגזר המכיל את כל אלה החוששים להזדהות כבני־מגזר. בתוך מגזר זה נמצא אנשים מרקעים שונים: מסורתיים, דתל“שים, זוגות מעורבים, דתיים ליברלים, וחילונים בוגרי בתי המדרש הפלורליסטים והמכינות הקדם צבאיות. מדובר בציבור מצוין של אנשים שהם אחד מהכוחות המניעים הטובים והחשובים שבחברה הישראלית כיום. המשתייכים למגזר זה נוהגים לדגול בזהות של־ “על הרצף“, מונח שגור בקרב יוצאי מדרשת “עין פרת“ ובנותיה, אך זהות זו הינה פחות או יותר גורפת ומבדילה בין המשתייכים למגזר זה למגזר הכללי, החרדי או הדתי־לאומי. גם המונח “פלורליסטי“, מזוהה יותר ויותר עם אנשי המגזר המעורב־המשלב, והולך ומשמש כהגדרה זהותית־סוציולוגית לכל דבר.
בכורי בוגרי החינוך המשלב והישובים המעורבים, הם כעת בשנות העשרים ותחילת שנות שלושים שלהם ועדין יש קושי להכריע בדבר הצלחותיו של חינוך זה ומגמותיו של המגזר החדש. אך ניתן כבר כעת לזהות אצלם ואצל אחיהם הצעירים בני הנוער המתחנכים באותם מסגרות וקהילות דפוסים חוזרים. דפוסים אלה בהחלט מצביעים על שוני בינם לבין בוגרי החמ“ד. בין היתר (לרוב ובהכללה, אך יותר ויותר אצל הדור הצעיר) הם רואים בשמירת מצוות ענין אישי ופרטי, מבליטים ערכים חברתיים, מדגישים את הידע היהודי ולאו דווקא את הפן החוויתי או ההלכתי, מסתייגים מהמגזר הדתי־לאומי, נמנעים מהגדרות באופן כללי, ובאמת שלא רואים הבדל בינם לבין מי שאינו חובש כיפה (או ההפך).
אלו מאפיינים שילכו ויתחדדו עם הזמן ויתווספו להם מאפיינים נוספים בשנים הקרובות. כמובן, שניתן לנבא כי הסכנות והמחירים הכבדים שמנה ליבוביץ העומדים לפיתחו של־ “דפוס חשיבה מגזרי“, יחולו גם הם על מגזר צעיר זה על אף שמשתדל מאד שלא להזדהות כמגזר.
אין ויכוח כי לחינוך המשלב יש ביקוש הולך וגובר ועוד ועוד אנשים מוצאים בו את מקומם. אך ראוי שיינתן המקום להבנה כי לא מדובר ב“חינוך בלתי מגזרי“־ כדבריו של ליבוביץ, אלא מגזר חדש שקם ועולה בשמי החברה הישראלית.
אלדד וייל
אלדד וייל הוא מוסמך מטעם המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, משמש כיועץ לראש עיריית ירושלים וניהל את הצופים הדתיים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014
