הפתיחה המפתיעה של ספר ויקרא מציבה את תורת הקרבנות בהקשר אחר מהמקובל. לא כסדר עבודה העומד בזכות עצמו אלא כהיענות לקריאתו של א־לוהים
שוב ספר ויקרא. כבר בסוף ספר שמות, עם כל הארכיטקטורה הזו של המשכן, התחלנו להרגיש איך הפרשות נהיות פחות ופחות רלוונטיות. עכשיו, כשאנחנו עומדים להיכנס לתוכו, עם כל הקרבנות האלה, אנחנו כבר יודעים ששוב ניאלץ להימלט אל מחוזות המטפורה כדי להוציא איזה מסר רלוונטי מהספר הזה.
זו אינה בעיה חדשה של היהודי המודרני. דורות על דורות התמודדו יהודים עם הבעיה הזו, עד שקם פרשן המקרא, רבי יוסף אבן כספי (1340־1279), והציע את הפתרון הרדיקלי ביותר:
תכונתי חזקה בבחירת הקיצור בכל מקום, לכן כאשר ראיתי זאת הפרשה ורבות מהנמשכות אחריה סובבות על מעשה זבחים וקרבנות – אשר ידוע שמשה רבנו עליו השלום כתבו בספרו מוכרח ואנוס, כי אין חפץ לשם בעולות וזבחים, רק הכרח מנהג האומות כולם בזמן ההוא הביאם לזה – לכן די לנו בידיעת מלות אלו הספורים ואם לא נדעם אין זה היזק בזה… לכן אניח הפרשה הזאת, והפרשת צו, ויהי ביום השמיני, גם אעזוב פרוש פרשיות באו בטמאות וטהרות אינם נוהגות, ויספיק בם פרושי הקדמונים בפרשת תזריע ותורת המצורע. וכן אעזוב פרשת אחרי מות. במה שבאו בה קצת קרבנות…(משנה כסף, החוברת השנייה, קראקאו תרס״ו, עמ' 229).
אבן כספי הולך כאן בעקבות גישתו של הרמב“ם לטעמי הקרבנות, שלפיה עצם העניין ופרטיו נבעו מן הצורך להתמודד עם הסיטואציה ההיסטורית שבה היו בני ישראל. ולפיכך, מקצין אבן כספי ואומר: משה רבנו נאלץ לכתוב זאת בתורה, אך עבורי כפרשן פרשיות אלו פשוט אינן שוות התייחסות!
איור: מנחם הלברשטט
קריאה מקדימה
אז איך ניגש לספר הזה?
ספר ויקרא מכונה בידי חז"ל "תורת כהנים", והוא אמנם עוסק בעיקרו בהסדרת עבודת המשכן, ובהתייחסות לנושאים נוספים מפרספקטיבת "הקדושה". לפיכך, מקובל לגשת אליו כאל מערכת מושגים דתית או אפילו קמאית ולהידרש לשם כך למתודת קריאה משפטית, היסטורית או תרבותית; או, לשם הרלוונטיות, לקריאה מטפורית – תהא זו קבלית, פסיכולוגית, סמלית או אישית.
ואולם, בטוריי לספר ויקרא אבקש ללכת בדרך אחרת. לא אגש אל הספר כתיאור של מערכת מושגים אלא כתיאור של מערכת יחסים. פירושי יונחה לאור השאלות הבאות: מה מלמד אותנו ספר זה על אופייה של עצם התרחשות העמידה לפני ה'? במה מתייחדת ההתרחשות הדתית שבין דפיו? במילים אחרות, בניגוד לגישות דתיות ותרבותיות רווחות, הרואות את ההלכה או את הטקסיות כהקשר של הדיון בספר ויקרא, אבקש לראות את מושגיו בהקשר של התרחשות הקשר הבין־אישי שבין א־לוהים לאדם.
בעיניי, גישה זו היא לימוד תורה. מה שהופך את לימוד התורה לכזה אינו הספר שממנו לומדים – אם אותיות כריכתו מזהב ותוכנו כתוב בצורה מלבנית – אף לא תודעת הציווי של הלומד, המתייחס לטקסט מסוים כאילו היה דברי א־לוהים חיים. לימוד תורה בעיניי הוא הניסיון לראות סיטואציה אנושית מנקודת מבטו של א־לוהים, ובציפייה זו אני ניגש אל הספר שלפנינו.
כיוון שכך, נתקעתי כבר בפסוק הפותח של הספר, פסוק שמקדים לכל הדיון בפרטי הקרבנות הצבעה על עצם ההקשר של הדיון הזה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". מה נאמר כאן? מהי בכלל משמעותו של הפסוק הזה? מהי החוויה שהכתוב מבקש להעביר אלינו – מה פירוש שה' קרא אל משה? מדוע אין די בכך שהוא דיבר אליו? ולמה דווקא מאהל מועד?
זוהי פתיחה מפתיעה לספר העוסק בהסדרת עבודת המשכן. מה רע בפתיחה: "אלו הן הלכות אהל מועד"? תארו לעצמכם שלפני תקנון בית הכנסת שלנו, או אפילו לפני הלכות תפילה בקיצור שולחן ערוך, היה כתוב: "ה' פנה אל הגבאי או אל הרב ודיבר אליו מבית הכנסת לאמור". מסתבר שהיינו מגיבים לכך במילים כאלו: "תירגע! בסך הכול מפורטת כאן הסדרת התפילה, מה אתה מכניס לי את א־לוהים לתוך בית הכנסת?!"…
אבל ספר ויקרא נפתח בהתעקשות: כל הלכות הסדרת עבודת המשכן שלפניכם אינן הקשר כשלעצמן; ההקשר שלהן הוא דיאלוג בין א־לוהים למשה, שנפתח בקריאה של א־לוהים למשה מתוך אהל מועד. א־לוהים היה שם קודם; רק אחר כך הגיעה הסדרת עבודתו. הוא קודם כול פנה אל משה, קרא לו בשמו; רק אחר כך הגיעו הדיבורים. אמנם "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב), אך לא כצורך אנושי אלא כמענה לקריאתו של א־לוהים.
המדיום הוא המסר: בדומה לציפייה שלי מלימוד התורה, כך מצפה ספר ויקרא מסדר העבודה. לא עצם קיומן של הלכות ההקרבה הוא שמקרב את האדם לא־לוהים. כל ההסדרה הזו לא באה אלא אחר שא־לוהים קרא למשה מאהל מועד.
כבוד בעברית
מתי הספיק א־לוהים להיכנס לאהל מועד? חז"ל כבר הצביעו על כך שהפסוק הפותח של ספר ויקרא מהווה המשך לסיום ספר שמות:
וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד;
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד,
כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן;
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן…
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר
(שמות מ, לג־לה; ויקרא א, א).
ספר שמות מסתיים במבוכה. משה כילה את כל מלאכת המשכן, ולפתע ענן כיסה את אהל מועד וכבוד ה' מילא את המשכן. אך התרחשות דרמטית זו דווקא עיכבה את כל החגיגה. הענן מנע ממשה לבוא אל אהל מועד, וכל הפיוטיות וההתרגשות, והכפילות לנוכח כבוד ה' שממלא את המשכן, לא חיפו על מבוכתו של משה, העומד שם, רוצה להיכנס ואינו יכול.
כך נגמר ספר שמות, כאילו כל בניית המשכן הייתה לשווא. וכי זו היא תכלית שכינת ה' בתוכנו? להציב לנו גבול ותו לא?
על רקע זה, אל לו לפסוק הראשון של ויקרא להיקרא כהקדמה סמכותית לפירוט שרירותי, אלא דווקא באנחת רווחה, פוקעת מתח: א־לוהים קורא למשה מאהל מועד! שכינת הכבוד במשכן אינה לשם הצבת גבול אלא לשם יצירת קשר. הענן אמנם מונע ממשה להיכנס בכוחות עצמו, אך מבעד לענן נשמעת קריאתו של אלוהים למשה.
מעניין לראות כי כך גם אירע במעמד הר סיני:
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר.
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי
וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.
וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן
(שמות כד, טו־יח).
נשמע מוכר? אכן, שוב משה עושה את חלקו, ולפתע – ענן מכסה את ההר, כבוד ה' שוכן עליו, ומותיר את משה למשך שישה ימים עומד שם, רוצה להיכנס ואינו יכול. מה שכן, כאן לפחות משה לא נדרש לעבור חומש – ביום השביעי ה' קרא לו להיכנס לתוך הענן ולקבל את התורה.
זוהי אמנם ראיה חדה לפירוש הפסוק הראשון של ויקרא כהמשך ופתרון של סיום שמות. זאת ועוד, הבנה זו מטעינה את הפסוק הנראה כה טריוויאלי בעומס משמעויות: קריאה של א־לוהים מתרחשת מבעד לענן ומתוך כבוד. אך מה בעצם פשר העניין? את חוויית הענן קל להבין. כל מי שקרא הארי פוטר מבין מיד במה מדובר: א־לוהים אינו כאחד האדם שניתן לאחוז בו; בינו לבין האדם מצוי ערפל. אך מה עניין כבוד להר סיני? ומה חוו בני ישראל עם סיום מלאכת המשכן?
כישראלים יש לנו כבוד – יש לנו honor לאומי, יש לנו respect כלפי אנשים חשובים, ואפילו יש לנו את הזכות של dignity האדם וחירותו. אך מה פשר ייחוס הדבר לא־לוהים? וכי התורה מבקשת ללמדנו שכדי לשמוע את קריאתו של א־לוהים עלינו לחוש סוג כזה של כבוד כלפיו?!
נראה שהמילה התנ“כית “כבוד“ התכוונה למשהו אחר לגמרי (באנגלית זו משמעותה העמוקה של המילה glory). “כבוד“ בשפת התנ“ך משמע נוכחות קורנת. א־לוהים נכנס למשכן, בחר לשכון בתוכנו – וכל העם חש אינטימיות עם שכינתו והגיב אליה ביראה עמוקה. לא היה זה פחד הנובע מאי־ידיעה, אף לא דבקות מאגית או אוניו־מיסטית. הרגשנו אז שאין מדובר בסתם חפצים קדושים מצופים זהב אלא שא־לוהים חי בינינו, מזמין אותנו לסוג חדש של קיום אנושי – לקיום זוגי עם א־לוהים. הבנו מיד שאיננו בוראים א־ל בצלמנו, שענן מונע זאת מאיתנו. ה‘ הוא שעשה את הצעד הראשון, פתח בפנינו אופק חדש על עצמנו, קרא למשה לדיאלוג – ומתוך כך החלה עבודת המשכן.
ד"ר דרור בונדי מלמד במגוון מקומות ועמל על העלאת הגותו של אברהם יהושע השל לישראל
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014
