הסוציולוגיה החרדית, כמו גם האתגר המבלבל של הציונות, מובילים לשינוי תיאולוגי. החרדיות העממית צומחת למעין דת חדשה, היונקת מהיהדות ומשתמשת בסמליה
היריבויות המרות בתוך העולם החרדי הושמו הצידה לרגע אחד בשבוע שעבר, כאשר נועדו יחד שלוש ה"מועצות" – מועצת חכמי התורה של ש"ס, מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל (המזוהה עם החסידים) והמועצה של "דגל התורה" (ליטאים) – לישיבה משותפת כדי להגיב על "גזרת הגיוס" של החוק החדש. מי שהאזין לדיווח בערוץ הרדיו החרדי "קול חי" שמע כל העת עד כמה האירוע הוא נדיר, היסטורי ומרגש. "כל גדולי הדור", אמרו שם, "מכל הזרמים", יושבים יחד, ממש כך. לא נתקררה דעתם של השדרנים עד שהודו לנתניהו, ללפיד ולבנט על שה"גזרה" שלהם חוללה את הנס חסר התקדים הזה. המונים צבאו על האולם, צלמי הפפראצי החרדים עטו על הרבנים־ידוענים, ואתרי האינטרנט מלאו תמונות של השולחן הענק שסביבו יושבים כל הרבנים, ובהם כאלה שלא קרבים זה אל זה בימים כתיקונם.
גם אני תהיתי איזו בשורה רוחנית תוליד התכנסותם של כל גדולי התורה. איש תורה אני, בה אני רואה את מקור ערכיי ואת המקור הראוי לערכי החברה כולה. מן התורה אני מצפה להדרכה בכל הדילמות הגדולות שהחיים מציבים היום לפני העם שלנו ולפני האנושות כולה. והנה, “גדולי התורה“ לסוגיהם מתכנסים יחדיו, ומוציאים מתחת ידם מסר לעם ישראל. מי יודע, אולי גדולתם בתורה תאפשר להם להביא רעיון שיתרומם אל מעבר לוויכוח השחוק והעקר על ה“שוויון בנטל“; אולי הם עצמם יצליחו לראות בעיניים של מנהיגי עם, ולהתעלות מעל לפרספקטיבה הצרה של חברת הלומדים; אולי חילול השם שבהצגת התורה כעומדת מנגד לעזרת ישראל מיד צר כואב להם, והם ישיבו את הדיון אל חיזוק הדדי של המשרתים בקודש, כאן וכאן. ואולי תצא מכינוס הצדיקים הזה איזו בשורה מרנינה או תובענית בעבודת הבורא, או משהו ביחס לאופן שבו אנו יכולים לקרב את השלום בעולם ולהיות אור לגויים. ואם כל זה תובעני מדי, אני מצפה, לכל הפחות, שמה שיצא מתחת ידם יהיה מופת של יושר אינטלקטואלי, דברי שלום ואמת, כאלה שגם מי שחולק עליהם יוכל לכבד, ושגם מי שבא ממקום אחר ירגיש צורך להשיב עליהם ולהתייחס לתוכנם.
עיוות מסוכן של היהדות. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: יוסי אלוני
יהודים חדשים
טעיתי. מה שיצא מהכנס הוא ההודעה הבאה: "לא עת לחשות היא, כאשר קמו מתוך אנשי השלטון בארץ ישראל בהכוונת ראש הממשלה למרוד במלכות שמים, בכוונתם עמם לגזור רחמנא ליצלן על עקירת תורה, ולהשית על לומדי התורה שתורתם אומנותם עונש פלילי עד כדי השלכתם לבית הכלא". בהמשך ההודעה נאמר ש"אם ח"ו יוציאו רודפי הדת את זממם לפועל… יתכנסו… לטקס עצה נגד רודפי הדת ומזימותיהם". בהמשך קובע המסמך כי "לימוד התורה וקיום מצוותיה בקדושה ובטהרה הם חומת המגן לעם ישראל בכל מקומות מושבותיו מפני כל צרה וצוקה, והם אשר יעמדו בזמנים קשים הפוקדים את בית ישראל…". המסמך מסיים בקריאה “לאחינו כל בית ישראל“ “לאחוז אומנות אבותינו בידיהם“ ולכנס “את כל היהודים יחד כל שבטי ישראל אנשים וטף לקרוא אל ד‘ בחזקה – לחלות ולחנן פני אבינו שבשמים לרחם עלינו כאב על בנים. ומכריזים בזה לכנס את כל היראים והחרדים לדבר ד‘ יחדיו… והשי“ת ישמע שוועתנו… ויחיש לגאלנו ולהוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאור גדול“.
אז מה היה לנו כאן? הצגת המאבק החרדי לשינויים מסוימים בחוק שקד (שבסך הכול מקובל, בעצם, על העסקנים החרדים) כלא פחות מאשר “מרידה במלכות שמים“ ו“עקירת התורה“, והצגת כוונות הממשלה כהטלת עונש מאסר “על לומדי התורה שתורתם אומנותם“, כביכול הם יושלכו לכלא על לימוד התורה – ממש כמו בימי אנטיוכוס. הדמגוגיה זועקת לשמים, במיוחד כאשר ברור שבשינוי קל של הרכב הקואליציה דבר מכל זה לא היה נאמר. אם אין כאן רמייה, הרי שיש כאן שכנוע עצמי שבאמת ממשלת ישראל עסוקה במלחמה בתורת ישראל, ובעצם אין היא אלא עוד “מלכות רשעה“ שמבקשת לאנוס את היהודים לנטוש את תורתם. אין במסמך רמז קל שבקלים לכך שהגיוס הוא לצבא ההגנה לישראל, שמגן על המדינה היהודית; הדבר מוצג על ידי “גדולי ישראל“ ממש כמו איזו “גזרת קנטוניסטים“.
מלבד השקרים הגסים הללו יש כאן גם אימוץ קונספציה אנטי־ריאליסטית, כביכול מה שמגן על ישראל הוא רק “לימוד התורה וקיום מצוותיה“, ואין כל צורך ב“השתדלות“ צבאית או מדינית (והדבר חל כמובן “בכל מקומות מושבותיהם“ של ישראל ובכל הזמנים, תוך התעלמות בוטה ממה שאירע לעולם הישיבות במזרח אירופה בימי השואה), וגם – מה שאולי חמור מכול – הגדרה מחודשת של היהדות: בלוליינות של ניסוח קוראים ה“גדולים“ לכנס “את כל היהודים, יחד כל שבטי ישראל“, ומיד מסבירים שכוונתם בעצם רק “ליראים ולחרדים“.
אי אפשר לחמוק מהרוח הכללית האופפת את המסמך: יש יהודים, והכוונה היא לחרדים בלבד, והם נתונים תחת התקפה. ההתמודדות היא בדרך שאפיינה את עם ישראל בכל שנות גלותו – “לאחוז אמנות אבותיהם בידיהם“ ולזעוק ולהתפלל. “גזרת הגיוס“ היא מערכה נוספת בסאגה ההירואית של מסירות הנפש של “היהודים“ על המשימה הקדושה שלשמה נבחרו מכל העמים – “לימוד התורה ושמירת מצוותיה בטהרה“ – משימה שאין לה דבר וחצי דבר עם מדינת ישראל, ביטחונה ושגשוגה.
זה, כאמור, מאכזב. מאכזב שכל מה שמוצע לנו כאן הוא פוליטיקה הישרדותית של מאבקי כוח, נטולת כל בשורה רוחנית ונטולת מינימום של הגינות. מאכזב שכל זה נעשה בשם התורה ועל ידי מי שמתכנים גדולי התורה.
אבל זה לא רק מאכזב: יש כאן גם עדות למשהו עמוק יותר. המכנה המשותף החרדי, לפחות זה המוצהר, מתרחק והולך מרעיונות יסוד של היהדות.
אבות משותפים
אפשר לפטור את כל העניין כפוליטיקה בעלמא. יש מאבקי כוח, יש אינטרסים של העולם החרדי, ויש טקטיקות של שימוש בביטויים קשים וגיוס ריבונו־של־עולם למאבקים הללו. מי שמבינים יותר ממני את העולם החרדי, מעידים שההחלטות הללו מוכתבות על ידי עסקנים; שהרטוריקה של העיתונות החרדית אפילו לא מאמינה לעצמה, ושכל זה אינו אלא נשף מסכות גדול.
הם צודקים, כמובן. ממקום עבודתי בגן הטכנולוגי אני רואה את המוני החרדים הלומדים באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה החרדית, ויודע שהחברה החרדית עוברת שינוי שמקרב אותה אל המיינסטרים הישראלי ומרחיק אותה מהשיח הקיצוני.
אפשר להוסיף גם ולסנגר, ולומר שהחרדים עומדים בפני התקפה פרועה ומשולחת רסן, ושמפגן הכח היה הכרחי – ואף התנהל בצורה מופתית ולא נגרר למקומות קיצוניים.
גם המסנגרים הללו צודקים. אבל מה שמטריד אותי אינו המאבק הפוליטי וגם לא השוויון בנטל. אני מוטרד ממה שקורה לתפיסת היהדות.
וכאן טועים הטוענים כי אין משמעות לשיח החרדי הפופולרי. גם אם הכל פוליטיקה, וגם אם המפוכחים יודעים לסנן את המסרים – לרטוריקה יש כח. מערכות החינוך, העיתונות והדרשנות העממית מעצבים עבור ציבור רחב מאד תפיסת עולם. וכיוון שהחרדיות רואה את עצמה כביטוי אותנטי של התורה, השינויים החברתיים מחוללים בעקבותיהם שינויים בהבנת התורה. התיאולוגיה והאידיאולוגיה מתאימות את עצמן לדינמיקה שנוצרת בתוך העולם החרדי, והתוצאה היא עיוות מסוכן של היהדות עצמה.
שנים רבות התרגלנו לראות את הוויכוח שבין המחנה האורתודוקסי המודרני, או הציוני דתי, ובין החברה החרדית, כוויכוח חיצוני לעצם היהדות. הוא הוצג כוויכוח על שילוב של דברים נוספים: "תורה ודרך ארץ", "תורה ועבודה", "תורה וציונות". כביכול, התורה היא אותה תורה, והשאלה היחידה היא האם אנו רואים בחיוב את ההשכלה הכללית, את הציונות, את העבודה. כמובן, שאלה כזו היא שאלה מסדר שני: אם יסודות קיומנו הם משותפים – כלומר הדברים המעצבים את מחויבותנו היהודית, הדברים שעליהם אנו מוסרים את הנפש, הדברים שאותם אנו מעבירים מדור לדור – הרי שהמשותף בינינו ובין החרדים גדול יותר (לא כמותית אלא איכותית) מאשר המשותף בינינו ובין החברה הישראלית החילונית, ובוודאי בינינו ובין החברה המערבית המודרנית בכלל.
ואכן, במובנים רבים כך היה: הציונות הדתית והחרדיות המודרנית היו שני בנים חוקיים של אותה תפיסה של יהדות אורתודוקסית, יהדות הרואה את יהדותה כמרכז חייה, יהדות המחויבת למסורת ולהלכה, יהדות הגוזרת את ערכיה בראש ובראשונה מאותה מסורת ולאורה בודקת את שאר הערכים שמסתובבים בעולם. החת"ם סופר ור' עקיבא איגר, ה"בן איש חי" וה"אבני נזר", ה"אור שמח" והנצי"ב מוולוז'ין, הגאון מווילנא ובעל התניא – כל אלה הם "אבות משותפים", שעם כל הבדלי הגישות ביניהם שייכים ליהדות אחת, שהיא היא גם היהדות שהציונות הדתית, האורתודוקסיה המודרנית, היהדות המסורתית הספרדית והעולם החרדי, הליטאי והחסידי, מבקשים להמשיך. אפשר לצרף, אגב, אפילו דמויות מודרניות יותר, שהתעלו על החלוקות האידיאולוגיות – כר' שלמה זלמן אויערבך, הרב זווין, הרב ויינברג והרב פיינשטיין (והייתי אומר גם הרב עובדיה יוסף, אלמלא נשתעבד בסופו של דבר לחרדיות הפוליטית).
אך אידיליה זו מתחילה להיסדק. היהדות שצומחת בחברה החרדית מתרחקת מתפיסות היסוד של היהדות, שהיו משותפות לה ולחלקים אחרים במחנה האורתודוקסי, וההתרחקות הזו נוגעת לשאלות יסוד. תפיסת התורה והמצוות ומטרתן משתנה לנגד עינינו, וזאת כתוצאה משתי סיבות – האחת חיצונית והאחת פנימית. הסיבה החיצונית היא הצרכים של חברת־הלומדים החרדית, וההתמודדות עם האיומים של החילוניות; והסיבה הפנימית והעמוקה יותר היא המהפכה ההיסטורית שחוללה הציונות – מהפכה שאינה מאפשרת לחרדיות להמשיך במתכונת של היהדות הישנה (כפי שנרחיב בסוף המאמר).
כאן בזה העולם
לפני שאמנה את מאפייניה של הדת החרדית החדשה, אני מבקש להקדים באשר לאופיין של דתות. כל דת, אידיאולוגיה או תפיסת עולם מבקשת להביא את מאמיניה, ולרוב את העולם כולו, לתיקון, לאושר ולגאולה. ההבדלים, כמובן, הם בדרכים להשגת הישועה והתיקון. את הדרכים הללו ניתן לחלק בצורות שונות ומשונות, כפי שעושים במדעי הדתות, אך אני מבקש להתמקד בקו חלוקה מרכזי אחד, והוא בין "גישה אנושית" ל"גישה אזוטרית".
גישה אנושית היא תפיסת עולם המשתלבת עם החתירה האנושית הטבעית לתיקון – כלומר עם מאמציהם של בני אדם להשתמש בתבונתם ובניסיונם ההיסטורי כדי לסלול דרכים לחברה אידיאלית ולמימוש עצמי מרבי. היא עשויה להציע "קיצורי דרך" ותובנות שמקורן בהתגלות או בידיעה הטרונומית אחרת, אבל ביסודה היא מכבדת את התבונה ואת עשיית הטוב של בני אדם באשר הם. גישה אנושית עשויה להחזיק ב"תורה" או לא, אבל תמיד יהיה בה "דרך ארץ" שקודם לתורה, ותמיד התורה עצמה תהיה בה מכשיר להשגת אותם יעדים שה"דרך ארץ" מבקשת.
לעומת זאת, גישה אזוטרית היא כזו הניצבת מנגד למאמץ האנושי הזה, וסבורה שהאמת נמצאת במקום שאין לו דבר עם הניסיון האנושי והתבונה האנושית. ישנו איזה קוד מסתורי, התגלות ליחידי סגולה, מפתח עלום, שהוא המביא את האושר וההצלחה – בניגוד גמור לרשמים המבלבלים העולים מן החושים והתבונה. אם רק ידבק האדם בקוד הזה הוא יזכה לישועת נשמתו ולהצלחה, ואם לא, יישאר טבוע בצרותיו ונחיתותו כבשר ודם. על פי הדתות האזוטריות אין משמעות ל"דרך ארץ", וכל בני האדם המנסים להיטיב עם העולם אינם אלא עיוורים המסתובבים במעגלים חסרי פשר. כל עוד לא עלו על הסוד ולא חברו אל ה"כת", הם משחקים משחק חסר משמעות.
דומני שאיש לא יכחיש שביסודה היהדות היא דת "אנושית" ולא "אזוטרית". היא אמנם כרוכה בהתגלות ובתורה פרטיקולרית לעם סגולה, אולם התגלות זו נועדה לשרת את האינטרס האנושי והלאומי של העם ("למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה"), להבטיח את יסודותיה המוסריים של חברת המופת ("לעשות צדקה ומשפט"… "חוקים ומשפטים צדיקים"), ולהוות קומה שאינה עומדת בניגוד לתבונה האנושית אלא מעליה ("היא חכמתכם ובינתכם"). "יציאת מצרים תהיה לעד האביב של כל העולם כולו", כתב הרב קוק, אולם בכך רק ביטא דבר שמצוי בפשטות ביהדות לדורותיה. התנגדותה החריפה של היהדות לכל עבודה זרה היא שיר הלל לאוטונומיה האנושית, "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים", ודמויות המקרא מעלות על נס את האחריות המוסרית של האדם ואת קומתו האנושית. וכמובן, היהדות עומדת במרכז ההיסטוריה: היא שותפה מלאה, אם לא ראשית, בכל התהליכים של התפתחות החברה האנושית למקומה המוכר לנו כיום.
בתוך המערכת הרחבה הזו ניצבות התורה והמצוות ככלים מרכזיים לעיצוב אורחות החיים של חברת המופת הישראלית, להנחלתם מדור לדור ולביסוס חברה רחבה שסובבת סביב ערכים ולא סביב אינטרסים חומריים. ערכים של טיפוח הקומה הרוחנית והפנימית של האדם (באמצעות תיקון המידות ושכלול הדעת) והשתתת החברה על אדני הצדק והסולידריות (באמצעות ערכי היסוד של ההלכה ומימושם).
מפרים את האיזון
אמרנו שביסודה היהדות היא לא דת אזוטרית. אבל בפועל, היא מקבלת בתקופות מסוימות מאפיינים כאלה. הדבקות במערכת ההלכה מבטאת גם יסודות של תפיסה פורמליסטית, העשויה להיתפס כטכנית־מאגית, כלומר כאזוטרית: אנו מציגים את ערך קיום המצוות לא לפי תרומתן לעולם, אלא לפי נקודות באיזה "עולם הבא", כלומר מאמצים קריטריון אזוטרי. יסודות האמונה, אם הם מועמדים בסתירה עם ממצאים מדעיים או עם תובנות פסיכולוגיות והיסטוריות, דוחקים גם הם את היהדות לעמדה אזוטרית, כלומר לדבקות ברעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם הישגי התבונה האנושית. במילים אחרות: היהדות היא ביסודה ובמהותה דת אנושית, אולי אפילו הדת האנושית בה"א הידיעה. אבל בפרקטיקה שהתפתחה בנסיבות מסוימות (שראשיתן כנראה בשלהי ימי הבית השני) היא עשויה ללבוש פנים אזוטריות. במציאות זו, השאלה האם היהדות מאמצת אופי אזוטרי או אנושי תלויה במינונים בשורה של מרכיבים, שכולם קשורים ליחס בין "דרך ארץ" (על שלל משמעויותיו: מוסר טבעי, השכלה כללית, מוסכמות) ל"תורה".
היהדות החרדית נדחקת יותר ויותר לתפיסה אזוטרית של היהדות. שורה ארוכה של הכרעות ערכיות המתקבלות כל העת בחינוך החרדי מושכות אותו אל מקום כה אזוטרי, עד שקשה לראות אותו כיהדות. ראשית, התורה והמצוות הפכו מאמצעי למטרה. אין הן כלי לתיקון עולם, וכמובן שהן לא חלק מסט רחב יותר של כלים (שהם דרך ארץ) – אלא הם התוכן של החיים והמפתח לכל הישג. כיוון שמדובר בתפיסה אזוטרית, מנותקת מהקריטריונים של העולם, אין כל קריטריון חיצוני שלפיו ניתן לבחון את ה"יעילות" של התורה והמצוות.
נוסף על כך, התורה והמצוות מנותקות בהגות החרדית מכל קונטקסט היסטורי. את תפיסות התורה שבעל פה שעיצבו חז"ל, שלפיהן התורה מגיבה למציאות ומתנהלת בידי בשר ודם, החליפו שם בתפיסות המקדשות מסורת סטטית, העוברת מדור לדור בלי שינוי וגריעה – בדיוק כמו אצל מי שמחזיקים בידם מסר אזוטרי שבו תלויה ישועת העולם. ומה שאולי חמור מכל, הוא שעל פי החשיבה החרדית הפופולרית, העם היהודי אינו אלא עם שומרי התורה והמצוות. האחרים הם נספחים. הרעיון, שיש ליהודים מקום בעיצוב התורה, וממילא גם ליהודים 'אחרים', אינו יכול לעלות על הדעת.
שוליים שהופכים למרכז
לפני כמה שנים נזדמן לי ללמוד את ספר המדע לרמב"ם עם יהודי בעל תשובה, שהגיע ליהדות דרך מורים חרדים. בחרתי בספר זה כי יש בו יסודות של תפיסת עולם – אמונה, מידות, בחירה חופשית, מטרתו של לימוד התורה וסדריו. לתדהמתי גיליתי פעם אחר פעם שהאופן שבו הצגתי את היהדות – על פי המקרא, מאמרי חז"ל, הרמב"ם והמסורת הרבנית שגדלתי עליה – היה בגדר חידוש מטלטל עבור בן שיחי. כמעט בכל מפגש "נתקלנו" בהלכה ברמב"ם, או בדברי חז"ל, שלא התיישבו כלל עם היהדות הפשטנית שאותה למד מרבותיו החרדים. הדת שאליה הוכנס הייתה אחרת. היהדות שלימדו אותו הייתה סטטית, ומה שהיא תבעה מן האדם היה ציות לחוקים שמימיים ותו לא. לא היה שם רמז לאחריות מוסרית של ממש, לאחווה עם שאיפות האנושות, לעולם מורכב של חיפוש, להשפעה הדדית של ההיסטוריה.
התהליך הזה מבלבל, כי הוא קורה כביכול בדלת האחורית: בהרצאות הפופולריות, בתכנים שנלמדים בישיבות, במסרים של עלוני "חיזוק". הוא עדיין לא נכנס לספרי הקודש עצמם (רובם נכתבו מוקדם מדי). הוא מבלבל גם כי הוא, כאמור, במידה רבה שאלה של מינון ואיזון בין ערכים שממילא נמצאים בתוך המורשת שלנו.
ומעבר לכל זה, הוא מבלבל כי מתחת לחזות החרדית נמצאים הרבה מאוד אנשים שתפיסות היסוד שלהם ביחס ליהדות אינן התפיסות האזוטריות אלא אלו האנושיות. הם בוחרים להיות חלק מהחברה החרדית כי הם אינם מאמינים ב"אידיאולוגיות" של הציונות הדתית, או כי הם מעדיפים את הפיכחון הפרקטי של החברה החרדית. אפילו אם נשוב ליסודותיו של עולם הישיבות הליטאיות עצמו – אל תנועת המוסר – נגלה שם השקפת עולם המתכתבת עם ההומניזם של ההשכלה, ומבקשת לבנות "אדם המעלה" המתוקן במידותיו כמטרה עליונה של התורה והמצוות.
אכן, ההשקפה הרואה את היהדות כדת אנושית היא בגדר מושכל־יסוד של רוב גדולי ישראל עד לדור האחרון. זוהי המנגינה שכל לומד תורה שאוזנו כרויה לדברי המחברים בכל הדורות אינו יכול להתכחש לה. הרמב"ם או ר' יוסף קארו, המהר"ם או הרמב"ן, ר' עקיבא או ר' ישמעאל, או מאורות הדורות האחרונים שמנינו בתחילת המאמר – כולם שייכים למסורת של תורה שהיא חלק מהשיח האנושי, שבאה להאיר את העולם, ולא להוות כוך־התבצרות לקבוצה קטנה של יראים מן העולם. ובכל זאת, השיח העממי החרדי – מהמחזירים בתשובה ועד ה'מחזקים' – אימץ את המודל הזה, כפה אותו על העולם הספרדי, ובסופו של דבר הוא הופך להיות גם דברם של ה"גדולים", כמו שראינו בהחלטות בהן פתחנו.
האידיאולוגיה החרדית יוצרת, אפוא, מול עינינו, רפורמה של ממש. במקום היהדות היא מציעה דת שמצוותיה זהות, אבל ההקשר שלהן והאיזונים שבתוכן אחרים לחלוטין. מבחינה זו, צודק היהודי הנאמן למורשתו כאשר הוא חש נוח יותר בחברת חילונים השותפים עמו ברצון להיטיב את העולם שבו אנו חיים – גם אם הם חלוקים עליו ביחס לחלק מהאמצעים – מאשר בחברת אנשים שהעולם אינו מעניין אותם, אך הם חולקים איתו – טכנית – את אותן פרקטיקות ואת אותו עולם מושגים.
אידיליית הגלות
בעומקה, הדת החרדית היא גם תגובה לאתגר לא פשוט שהניחה לפניה המהפכה הציונית.
בהופעתה ההיסטורית, יש ליהדות שתי פנים: מצד אחד היא פנומן היסטורי הקשור בגאולת עולם, ומצד שני היא אורח חיים ליחיד, שערכו אזוטרי במידה רבה (מועיל ל"עולם הבא" ולא לזה). אבל יש היררכיה בין שני הצדדים: הראשון הוא המסגרת לשני (כדי שנוכל לשוב לארצנו ולממש את האידיאל הראשון, עלינו לשמור בינתיים את האידיאל השני), הראשון הוא "דבר גדול" והשני הוא "דבר קטן", הראשון הוא נצחי וקבוע והשני הוא זמני ומשתנה. יותר מזה: אפשר להבין את השני כמקרה פרטי של הראשון; לא ניתן להבין את הראשון כמקרה פרטי של השני.
במציאות הגלותית אין בעיה לתמם בין שתי הפנים הללו. ניתן לחלום על גאולת עולם כשיבוא המשיח, כשההיסטוריה תשוב להיות רלוונטית, ועד אז להתמקד בעולם היומיומי והאזוטרי של המצוות. יש לנוסחה הזו קסם רב: היא מעניקה אופק שאפשר לשאוף אליו ולחתום בו את הדרשות, אך אין היא מאיימת על המציאות השוטפת. היא מעדנת את הממד האזוטרי של ההלכה, כי היא מציגה אותה בקונטקסט של שימור לטובת העתיד־לבוא, בו ימומש הערך האמיתי (והלא אזוטרי) של המצוות כולן.
אבל מרגע שהיהודים בחרו לחזור אל ההיסטוריה, ולעבור מקיום של קהילה דתית לקיום לאומי, החיים הנוחים של "נתנהל־כדת־אזוטרית־בעודנו־שייכים־לדת־אנושית־היסטורית" הסתיימו. היה צורך להכריע. האיום הגדול על הדת "האזוטרית", זו של שמירת המצוות הפשוטה, הפך את נאמני היהדות לכאלה המתבצרים בה ומעצימים אותה. אמנם, רוב גדולי ישראל – גם אם לא השתייכו לציונות – המשיכו לשמר את האופי הכלל ישראלי, האנושי וההיסטורי, של היהדות, גם תוך דבקות באורח החיים החרדי (והדוגמה המובהקת לכך היא הרבי מלובביץ'); בין השאר בזכות הקביעה כי בעצם דבר לא השתנה ואנו רשאים להמשיך לחכות למשיח – בלי לבטל את הממד המשיחי־היסטורי של היהדות ובלי לתת לו "לבלוע" את הצד האישי־אזוטרי. אך כנראה שהמציאות המתמשכת של מדינה יהודית משגשגת, ושל קיום יהודי חילוני, דוחקת את העולם החרדי להכרעה. היא דוחקת אותם לבחור בדת, בדת אזוטרית.
*
הדת החרדית הזו איננה היהדות. אפילו האנטישמים יודעים זאת, ומכוונים את כל חיציהם אל היהדות ההיסטורית, המדינית, המתערבת בעולם ומבקשת לומר אליו דבר. ה"איימיש" היהודים, העסוקים רק בתורתם, אינם מטרידים אותם. שיישארו. העולם סובלני לדתות הנטולות יומרה להשפיע על ההיסטוריה.
כמובן, אין לחרדיות עמידה כשלעצמה. אם תחדל מלהיות המשך אותנטי של היהדות הנאמנה, של גדולי ישראל האמיתיים, של גיבורי המקרא וחכמי התלמוד, ימיה קצרים וכוחה דל. לעת עתה הרפורמה החרדית אינה מודעת, ואינה יוצרת את הקרע שיהפוך אותם לכת נבדלת ולאבר מדולדל של היהדות. לעת עתה יש במחנה החרדי מספיק תלמידי חכמים אמתיים, שאינם מאמינים לרטוריקה היוצאת מתחת ידי העסקנים. הרב שטיינמן, המנהיג העיקרי של החברה הזו, מוליך את הציבור דווקא ליתר השתלבות בחברה הישראלית.
אבל הוא אינו יוצא כנגד הרטוריקה הזאת, כנגד החינוך הזה. כאמור, יש ב'דת' החדשה גם משום מענה מתבקש לאתגר הקשה שהציונות הניחה לפני האורתודוכסיה. הסכנה להפיכת החרדיות לדת חדשה קיימת. מצווה גדולה לחשוף את הסטייה הזו מדרכה של תורה, לנהל מלחמת דעות נוקבת, וכמובן להפסיק לשתף פעולה עם המיתוס של החרדיות כהמשך אותנטי של היהדות המסורתית. המיתוס הזה – שנכון חלקית במה שנוגע לשפה, הווי ומנטליות, אך מוטעה כשמדברים על יסודות של תפיסת עולם, אמונה והלכה – מקשה על כל מי שמבקש להתמודד עם החרדיות ולנער אותה, כפי שחשוב כל כך לעשות.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014
