סרטו החדש של גיל מזומן מחיה מחדש את הפרק ההיסטורי של מפעל ההתנחלויות דרך נגיעה בדמותו של חנן פורת
‘איש אמונים‘ הוא סרטו החדש של הבמאי והמפיק גיל מזומן, המציג את תחנות חייו השונות של חנן פורת באמצעות נסיעה במנהרת ההיסטוריה. התחנה העמוסה ביותר בנוסעים המבקשים להצטרף לנסיעה זו היא כמובן תחנת ‘גוש אמונים‘, כשחנן משמש נהג הקטר. שנה אחרי לכתו של חנן מעִמנו, וכמה שבועות אחרי הבחירות בישראל שבהן נפתלי בנט, השונה כל־כך מפורת, זכה להישג מרשים, הרהרתי בצוותא עם הבמאי גיל מזומן בחסרונו של חנן בזירה הציבורית.
לא באור הזרקורים
“את חנן הכרתי עוד כשלמדתי בישיבת בית־אורות, שבה העביר חנן שיעורים“, אומר מזומן. “שנים לאחר מכן שכרה הישיבה את שירותיי על מנת לעשות סרט קצר על יום ירושלים, והצעתי להם לצלם את חנן שיספר על מלחמת ששת הימים ועל הקמת הישיבה. לצד ההנאה ביצירת הסרט הרגשתי החמצה על כך שהוא היה נקודתי והתמקד בתחנה אחת בחייו. הרגשתי שניתן להפיק הרבה יותר מדמות כזו. התחלתי לעניין אנשים בהפקת סרט גדול יותר על חנן. היה נראה לי הגיוני יותר לפנות לגוף גדול כמו ערוץ 1.
“מנכ“ל רשות השידור דאז היה מוטי שקלאר, והוא הבין מיד את חשיבותו של סרט כזה. כמובן שהיה צריך לעבור עוד הרבה משוכות של ועדות, אישורים ומכרז, אך בסוף זכה הסרט לאישור ויכולתי לצאת לדרך. במקביל לפניה לרשות השידור פניתי גם לחנן, וביקשתי את הסכמתו לקחת חלק בסרט. חנן הסתייג בהתחלה, בעיקר בגלל ששקד על כתיבת הספר ‘מעט מן האור‘ והעביר שיעורים קבועים, וכמובן בגלל מחלת הסרטן שאיתה התמודד. לא היה מובן מאליו להוסיף עוד עיסוק לכל אלו. היה בחנן צד ענָו מאוד, הוא לא רצה להיות תמיד באור הזרקורים.
מתוך הסדרה 'איש אמונים'
“לבסוף הוא אישר את השתתפותו בסרט ואמר לי ‘אתה יכול לצלם, אבל שהסרט לא יהיה עליי באופן אישי, אלא על הדרך‘. על חנן אפשר היה לעשות הרבה סרטים. יש לו המון צדדים והוא נגע בהמון אנשים. הסרט הוא על האדם, התקופה והתהליכים ההיסטוריים שנגע בהם. הוא אישי ולאומי. גם מבחינה קולנועית יש המון חומר שניתן להשתמש בו לצורך הסרט, ועבורי כבמאי וכמפיק מדובר בפנינה של ממש“.
גיל מזומן (41), נשוי ואב לשלושה ילדים, למד בבית הספר הדתי לקולנוע ‘מעלה‘ ומאז הוא מתרכז בז‘אנר הדוקומנטרי, כשבנוסף הוא עובד בערוץ ‘מאיר‘ לילדים. העשייה הדוקומנטרית שלו מתרכזת בסרטים בעלי נרטיביים לאומיים דומיננטיים, כמו בסרטיו ‘ג‘נין – יומן מלחמה‘ ו‘דרכי לקודקוד‘.
למרות הפיתוי לראות בסרט נקודת מבט עיוורת ומעריצה כלפי פורת, הסרט לא עושה לו חיים קלים. בעשר הדקות האחרונות שלו הוא מתעמת עם חבריו לדרך אורי אליצור ופנחס ולרשטיין בצורה נוקבת. ולרשטיין מטיח בו כי מותה של תנועת גוש אמונים החל עם כניסתו לפוליטיקה. לטענתו, פורת, האידיאולוג הגדול שהשפיע רבות מבחוץ, הפך להיות אחד ממאה ועשרים חברי כנסת, וההסברה האידיאולוגית שהתיישבה בלבם של רבים – דעכה. פורת עונה לוולרשטיין בשפה לירית משהו: “לא הייתי יכול לשאת פניי מבחינה לאומית, אם לא הייתי הולך לנושא הפוליטי“.
בסרט בולטת השייכות של חנן פורת לעולמות שונים. הרב מנחם פרומן אומר לפורת ידידו: “היית אמור להיות איש רוח, אבל הפכת לחייל ולמארגן התנחלויות“, והרב לוינגר (אליבא דהרב יואל בן־נון) התמרמר על שפורת עזב את ‘גוש אמונים‘ ופנה לפוליטיקה. נדמה כי לא משנה להיכן הלך פורת, הוא הותיר מאחוריו לבבות שותתים. גם בפוליטיקה עצמה היה פורץ דרך (ואולי במידה רבה סימן את הכיוון של הצטרפות דתיים למפלגות שאינן דתיות) כשחבר למפלגת ‘התחיה‘ בבחירות 1981.
הסרט נעשה עבור הערוץ הממלכתי. העובדה הזו שינתה משהו מרוח הסרט?
“בסרט נשאל חנן על אמירתו המפורסמת ‘פורים שמח‘ לאחר הטבח בערבים במערת המכפלה על־ידי ברוך גולדשטיין. זו למשל סצנה שלא הייתה נכנסת לסרט לו הוא היה מוזמן על ידי מועצת יש“ע. עבור הצופה המתנחל הפרשייה הזו לא ממש משמעותית. לעומת זאת, עבור הצופה הממוצע האמירה עשויה להיות אחת מהזיכרונות המשמעותיים ביותר שעברו דרך הפילטר התקשורתי מחנן פורת, כך שיש שוני“.
הקריינית יעל אבקסיס
מזומן דוחה את הביקורת על כך שהסרט לא נכתב מנקודת מבט ניטרלית: “אני בן לציבור הדתי־לאומי ואני תלמידו של חנן. אני רואה בעצמי ובבני דורי בנים ממשיכים לחנן ולדור סבסטיה. זה לא סרט של מוטי קירשנבאום על שבט הזולו באפריקה. רציתי לבחון מה הניע את חנן אל מפעל ההתנחלויות. בשביל להקים מפעל כזה צריך אנרגיה ויכולת הנהגה. הסיפור של חנן צריך להיות מסופר, כי הנוער כיום, גם הנוער בהתנחלויות, לא מכיר מספיק טוב את היסטוריית הקמת ההתנחלויות“.
מזומן מספר שהשתדל עד כמה שיכול היה לתת את הבמה האוהדת לחנן ולא להשתלט על הסרט ולהנכיח את דמותו שלו. “אני בא מנקודת מבטי, ורציתי לתת לחנן לספר את הסיפור שלו מנקודת מבטו, בצורה כמה שיותר נקייה. זו תמיד התלבטות, מאיזו נקודת מבט לעשות סרט. הרי יכולתי לספר אותו כתלמיד של חנן, אבל אני פחות מתחבר לסגנון הזה. יותר עניין אותי להבין מה הניע אותו. בסופו של הסרט אפשר כמובן לומר – הבנתי, ואני לא מסכים עם גוש אמונים. העיקר מבחינתי הוא ההקפדה על הצגת העובדות“.
בסרט מוצגים ניואנסים שבדרך כלל לא זוכים לחשיפה בתקשורת הכללית, ועל כך בהחלט יש לברך. מחלוקות על האופן שבו יש לפעול מבחינה אסטרטגית, ובעיקר על ה“שטיקים“ שנועדו להכשיר את ההתנחלויות השונות, זוכות לאזכור מפורש. כיצד צעדים אלה מתיישבים עם צדו הרוחני של חנן שחתר לאמת “שאיננה ביישנית“? שאלה זו נותרת ללא מענה בסרט, ונדמה כי בכל מקרה קשה לענות עליה באופן קולנועי.
אחת ההחלטות המעניינות בסרט נוגעת לקריינות. את הסרט קריינה השחקנית והדוגמנית לשעבר יעל אבקסיס. ניתן לראות בבחירה הזו מעין ניסיון נוסף לכך שהסרט יקרוץ גם לקהל שאינו דתי. “חיפשתי מישהי בעלת ערך מוסף שחיה את התקופה“, אומר מזומן, “לא קריינית מקצועית בסגנון חדשותי ולא צעירה בת עשרים שלא מכירה את הסיפור. יעל מאוד שמחה על הפנייה אליה והסכימה מיד להצטרף לפרויקט“.
גם אבקסיס עצמה אומרת: “למרות שלקחתי חלק בפרויקט שרחוק ממני, אין ספק שהעובדה שקריינתי את הסרט היא הצהרה מבחינתי, לא פחות מאשר הצהרה מצד גיל. אני חושבת שההשתתפות שלי בסרט היא אמירה שמצביעה על נכונות להידברות בין הקטבים השונים במדינה. בעיקר הבנתי כמה בורות יש ביחס לגוש־אמונים. ניסיתי להיכנס לנעלי האחר ששונה ממני“.
נקודה אחת שבכל זאת צורמת בסרט הייתה ההחלטה העיוורת משהו שלא להכניס לתוך המשוואה את התושבים הערבים ביהודה ושומרון. גם בסרט אוהד יחסית למפעל ההתנחלויות היה נראה שכדאי להתעכב עם פורת במידת מה על סוגיה זו ולא להסתפק באמירה הלקונית “גם להם מגיעות זכויות כפרטים“.
הסיפור של חנן פורת עוד יסופר מן הסתם, אבל בסיטואציה הפוליטית הנוכחית נדמה כי עיקר חשיבותו של הסרט נובעת מכך שהוא הזכיר לימין ולשמאל כאחד שההתנחלויות הן תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013
