אפשר וצריך להילחם על קדושת המשפחה מבלי לאמץ תפיסת עולם פוריטנית, שרחוקה מיסודות היהדות ונזקיה רבים. המודלים הנאבקים ביניהם – הנוצרי והמתירני – אינם מספקים
המתירנות המינית היא אחד הכוחות המאתגרים את השיח היהודי, ההלכתי ובעיקר החינוכי־תרבותי, מזה יותר ממאה שנה. ויכוחים אחרים שהתעוררו כתוצאה מתהליכי החילון המערביים – אמונה וכפירה, ביקורת המקרא, דת ומדע – הגיעו במידה רבה למיצוי ופתרון, ואילו הסוגיה של מיניות ומשפחתיות מסרבת לשקוע. בשלב מסוים נראה היה שגם הוויכוח הזה התמצה, והמודל בתחום זה התייצב, לפחות בחברה הדתית; אך מסתבר שמאז "איש וביתו" הישן והטוב של ר' אליהו כי־טוב, ואפילו מאז "מול מבוכת המתירנות" של רחל נריה, צצו ערעורים חדשים על המודל, ותופעות חדשות עלו לשיח: נטיות חד־מיניות, פגיעה מינית, חשיפה לפורנו, ובעיקר הרווקות המאוחרת – כל אלה ניצבים על סדר היום כשאלות חיות וכואבות, מאתגרות את השיח על צניעות, מיניות ומשפחתיות ומחייבים סידור מחדש של הסוגיה כולה.
למעשה, מה שנדרש הוא לא רק סידור אלא גם בחינה של העמדה היהודית וגיבוש אסטרטגיה ליישומה במציאות החברתית של החברה המודרנית – זו שבה, בין השאר, הושווה מעמדן של הנשים ועלה גיל הנישואין. הבחינה המחודשת היא אינטרס חיוני של כל מי שעתידה של הברית שבינינו לבין הקב"ה יקר ללבו: בלי בחינה כזו, היהדות תמשיך לנהל מלחמת מאסף נגד המתירנות, ולהפסיד.
יש מי שסבור שהפתרון יבוא כתוצאה מאיזון טבעי בין לחץ מתירני "מלמטה" ועולם רבני שמרני "מלמעלה". אלא שדרך זו מבטיחה נזקים רבים וחמורים. הצבת העמדה היהודית כשמרנות הנלחמת נגד המתירנות עושה שירות רע ליהדות. ראשית, כי מלחמה נגד המתירנות היא לא אטרקטיבית (ובצדק, כפי שנסביר בהמשך); וכי כל מי שמנהל מלחמת מאסף מציב את עצמו בעמדה מתגוננת וחלשה. היהדות הופכת ממקור ערכים והשראה, המעצים את החיים ומכוון אותם, לעמדה הרודפת אחרי ההתפתחויות ומגיבה רק כאשר היא נדחקת לפינה. כל אלה פוגעים ביהדות, פוגעים במי שמבקשים להיות נאמנים לה, ומביאים גם להפסד במערכה.
נוסף על סכנת ההפסד במערכה, מנגנון איזון־לחצים שכזה מכניס אותנו לסכנה חמורה של עיוות. התוצאה עשויה להיות לאסור את המותר ולהתיר את האסור. "היד הנעלמה" שיכולה לעבוד כמנגנון לקביעת מחיר השוק היא מנגנון שיודע לעבוד רק עם ממד אחד (יותר/פחות, מחמיר/מקל). אין לו כל יכולת לשמר הבחנות ולטפל נכון בסוגיות מורכבות. אוי לנו אם בתחום רגיש זה יתפתח עיוות חמור של תוכני יסוד של הברית הכרותה בינינו ובין בוראנו.
מוטל עלינו, אפוא, לצלול לעומקה של התורה – ולעומקו של משבר המשפחה המודרני – ולהעז ולשרטט עמדה יהודית, עקרונית ומעשית, שיש בה בשורה לחברה המחפשת את הדרך לבריאות נפשית וחברתית.
הציווי הראשון אל אדם וחוה הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ". מיכלאנג'לו, בריאת האדם (פרט), 1511
א. מלחמה בתוך המשפחה
המתירנות הוא שם כולל לשניים:
(א) שחרור מעכבות ואיסורים חברתיים, תרבותיים ודתיים בתחום המיני, מתוך הנחה (ב) שהמיניות היא חלק טבעי וחיובי בטבע האנושי. יש, כמובן, קשר בין שני המרכיבים הללו: העמדה המתירנית נשענת על ההנחה שהאיסורים השונים נובעים מגישה דכאנית כלפי המיניות. עם זאת, הזרם המרכזי במערב החילוני, הדוגל במתירנות, אינו פוסל קטגורית הטלת כל איסור על פעולה מינית. למעשה, הוא תומך בשורה ארוכה של איסורים, החל מפדופיליה ואונס ועד לסוגים שונים של גילוי עריות. הוא עושה זאת מתוך הנחה שאיסורים אלה אינם באים לדכא את המיניות האנושית הבריאה, אלא להגן על היחידים והחברה מסכנות שונות.
על רקע זה, לכאורה, אין סיבה שהגישה המתירנית תערער את מוסד המשפחה. איסור הניאוף – “אשת איש“ – אינו קשור לדיכוי המיניות אלא להגנה על האינטימיות הזוגית ולשמירת הגבולות בין משפחות. ואכן, החברות המערביות החילוניות מותירות את האיסור הזה על כנו, ואף מכנות את מי שמפר אותו “בוגד“. אך זוהי רק מראית עין עלובה: כל צרכן של תרבות מערבית אינו יכול לחמוק מן המסר שהנישואין הם מחויבות חברתית עבשה, והאהבה הרומנטית, ובמיוחד הארוטיקה, פורחות תמיד דווקא מחוץ למסגרתה. המסר של העצמת הניאוף כמימוש עצמי מועבר שוב ושוב על ידי הקולנוע והספרות, והוא מייצג את התפיסה של המערב כיום בדרך משכנעת לאין ערוך מן הגינוי הרפה של הבגידה, שעדיין משולם כמס שפתיים.
מה מסתתר מאחורי הקמפיין המתמשך הזה כנגד מוסד הנישואין?
ניתן לטעון, כמובן, שהנישואין עצמם הם שעומדים בסתירה למימוש העצמי המיני של היחיד. שהתשוקה נחלשת כשמדובר בבן הזוג המוכר, שעול החיים המשותפים מכבה את האש הארוטית. בכל אלה יש, כמובן, אמת מסוימת, ועליית האינדיבידואליזם היא בהחלט חלק מהסיפור. אך אין די בכך. מאחורי כל זה מסתתר גם מאבק עמוק וארוך יותר, והוא מאבק שמנהלת התרבות המערבית נגד המוסר המיני הנוצרי – שעבורו המשפחה היא בית קברות למיניות.
ב. משפחה ומיניות
כיהודים, אנו גדלים על תפיסת יסוד שמחייבת את המיניות – גם אם אנחנו חלק מקהילה מאוד שמרנית מבחינת ביטוייה הממשיים. רוב בוגרי מערכת החינוך הדתית יֵדעו לדקלם כי עבורנו היצריות והגופניות הן חיוביות "עקרונית", ואילו בנצרות הן פסולות. זו כמעט קלישאה. אך היות שהנצרות אינה חלק מעולמנו היומיומי, לפחות לא במודע, ואילו את הצניעותנות הבאה ממקורות יהודיים אנו פוגשים שוב ושוב, איננו עומדים על עומק התהום שבין שתי התפיסות. הבנת תהום זו חיונית להבנת תולדות המאבק המתחולל במערב בין המתירנות לבין התפיסות הנוצריות – שדה קרב שאנו נתונים בו בין אם נרצה ובין אם לא.
נשוב, אפוא, בקצרה, אל היסודות. כשאלוהים בורא את האדם ביום השישי, זכר ונקבה, מילות הברכה והציווי הראשונות שלו אליהם הן "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". הטבע, המעמיד אצל כל חי את דחף הריבוי כראשון במעלה, ואחראי לעוצמתה של התשוקה המינית כמימוש הפוטנציאל המלא של האורגניזם, מתגלה כאן כמשקף בפשטות את רצון האל. אמנם הריבוי מוצג כאן כעניין טכני, ובלי התייחסות להשלמה המינית, אך גם תורה של זו מגיע: אחרי סיפור בריאת האישה קובע הכתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יש כאן תשתית לאיסורי העריות, למונוגמיה אידיאלית ולראיית החיבור המיני כאידיאלי וכטבעי.
הטבעיות הזו מתערערת חלקית אחרי האכילה מעץ הדעת – העירום כבר מעורר בושה – אך אין כל התערבות אלוהית, מצוותית, בתחום המיני, לא ביחס לאדם הראשון ואף לא ביחס לבני נח. הנושא אינו נעדר: יש פרשת "בני האלוהים ובנות האדם", ויש השחתת כל בשר שלפני המבול, וישנו המעשה שבשלו נתקלל חם – אבל כל אלה אינם מגיעים לכלל מוסר מיני מפורש ומצווה עד למתן תורה.
גם אבות האומה, שקראו בשם ה' וציוו את בניהם לשמור את דרך ה', לא הורישו לנו גדרות מיניים. הם אמנם התחלחלו ממקומות שבהם עלול אדם ליהרג על דבר אשתו, אך אין לנו כל עדות לצניעות מיוחדת שאחזו בה, או לעמידה בניסיונות מיניים. אברהם מעמיד עשרות צאצאים משלוש נשותיו, יצחק מצחק את רבקה אשתו לפני חלון אבימלך, יעקב אומר "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" (ו"זוכה" לנזיפה מרש"י, בשם חז"ל, התוהה "והלא קל שבקלים לא אומר כן!"), ומדלג בין אוהלי נשותיו ושפחותיו.
קהילת הברית שאלוהים מבקש לייסד מתוך אבות האומה היא קהילה משפחתית – כלומר צאצאים ביולוגיים ולא תלמידים רוחניים. זוהי קביעה עקרונית, שנראית לנו כה טבעית עד שאיננו שמים לב אליה. אך היא רבת משמעות: היא מדגימה כיצד האידיאלים הגדולים של "צדקה ומשפט" משתלבים להם עם האתוס הבסיסי של "פרו ורבו". אתוס הפריון ממשיך ללוות את ישראל בשעת היווצרותם לעם, כשהם פרים ושורצים ורבים ועוצמים במאוד מאוד, וחז"ל אף העמיסו על האתוס הזה סצנות של פיתוי ושידול מצד הנשים הצדקניות שמנעו את היעלמות עם ישראל הנאנק מן העבודה. התרחקות מן המיניות אנו מוצאים רק בסיטואציות נדירות: יש גזֵרת הרחקה זמנית בין איש לאשתו לקראת מעמד הר סיני, ויש פרישות של משה רבנו – האחד והיחיד – אך אפילו פרישות זו אינה מפורשת בכתוב, וגם היא חלה רק אחרי שידע אישה והעמיד בנים.
בעשרת הדברים שבמתן תורה נכלל רק איסור הניאוף – כלומר איסור אשת איש, שבו בולט גם הצד החברתי (כבמשל "כבשת הרש"), ושקיים בתשתית החברה עוד קודם, כפי שראינו בסיפורי אברהם ויצחק בגרר ובמצרים. שאר איסורי העריות מופיעים לראשונה בחוקי הקדושה שבספר ויקרא, באחרי מות ושוב בקדושים, והם מכוננים את המוסר המיני היהודי.
ומהו המוסר הזה? ובכן, ברובו הוא בא למנוע יחסים עם בני משפחה, ובכך אין בו חידוש או ייחוד; אך יש בו משהו אחר. כפי שהראה סם שולמן במסה שפרסם לאחרונה במגזין המקוון "מוזאיק", החידוש המובלע באיסורים אלה הוא שהם חלים בלי תלות בנישואין. כאשר הכתוב אומר "ערוות אשה ובתה לא תגלה" הוא קובע למעשה כי יחסי מין מחוללים משפחה. כאשר גבר שוכב עם אישה – גם אם אין ביניהם מערכת יחסים כלשהי – בתה הופכת להיות קרובתו, ויחסים שלו עמה יהיו גילוי עריות, למרות שאין בין הגבר ובין בתה של אישה זו כל קשר דם.
במילים אחרות: אין, על פי מוסר התורה, אפשרות לחמוק מהמשמעות המחייבת שבאקט המיני. אין "יחסים מזדמנים" ו"יחסים ממוסדים", פילגש ומאהבת ואישה חוקית; כל אלה עשויים להיות בעלי משמעות ממונית וחברתית, אבל הם חסרי משמעות ביחס לכמה מהאיסורים החמורים ביותר של גילוי עריות. שולמן אף מפנה את תשומת הלב לשילובו של איסור העברת הבנים למולך (הן באחרי מות והן בקדושים!) בין שורת האיסורים המיניים שאינם איסורי משפחה: הנידה, אשת איש, הזכר והבהמה. כל אלה מבטאים פגיעה במשפחה כמסגרת של קיום מצוות "פרו ורבו", פגיעה במיניות ככלי להמשכת חיים לעולם, והפיכתה לפעולה עקרה.
באמצעות האיסורים הללו התורה מכריזה על הזיקה העמוקה, והבסיסית, שבין המין ובין העמדת הדורות הבאים; על האופי הקונסטרוקטיבי־משפחתי שראוי ליצר המיני. [1] מלבד איסורים חשובים אלה, אין כמעט עיסוק במוסר המיני בהמשך המקרא. התורה מזהירה מזנות ("אל תחלל את בתך להזנותה"; "לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה"; "בת כהן כי תחל לזנות"), אך אינה מצריכה טקס נישואין כדי "להתיר" את יחסי המין. למעשה, המשפחה נוצרת כמסגרת וכתוצאה של המיניות, ולא להיפך.[2]
מלבד זאת, אין כל ביטוי לקיומם של ערכי "צניעות" במקרא. העיסוק בנושאי המיניות הוא ענייני ומשוחרר מגינוני הצנעה, וזאת אפילו בלי להזכיר את הסאגה הארוטית של שיר השירים. חשובה מכך, אולי, היא העובדה שההגבלות המיניות הן כולם איסורים חברתיים, ולא עניינים שבין אדם לעצמו: האפשרות של אדם להימשך אחר יצרו אינה מטרידה את המקרא, ואין היא מציבה כל אידיאל של טוהר־מחשבה, צניעות או פרישות. העיקר הוא שכחברה לא נאפשר כאן את מעשי ארץ מצרים וארץ כנען, ושעמנו יהיה מושתת על משפחתיות הנקייה מגילוי עריות.
לסיכום המעוף המהיר הזה על האתיקה המינית של המקרא, אנו יכולים לסכם ולומר שהמיניות נתפסת כיסוד טבעי ובריא של הטבע האנושי ושל צלם אלוהים שבאדם. יסוד זה מקבל את מימושו המלא בהעמדת הדור הבא, במוסד המשפחה, וחוקי הקדושה של עם ישראל בארצו מחייבים הקפדה יתרה על שמירתה בתחום זה. ההקפדה הזו דבר אין לה עם שלילת הארוטיקה או הגבלתה, וממילא אין בה כדי להטיל חובת "צניעות" על המרחב הציבורי או האישי.
ג."המשפחה הקדושה"
המוסר המיני הנוצרי משותף עם היהדות ביצירת הזיקה בין המיניות למשפחה, אלא שהשיתוף הזה הוא כמעט בבחינת "שיתוף השם" בלבד – ומהותו שונה בתכלית.
גם הנוצרים קוראים את מצוות "פרו ורבו", וגם להם יש תנ"ך. אלא שהמקרא, המרוכז בעולם הזה ובתיקונו, ושאינו יודע דבר על נשמה שאינה בגוף, נתפס על ידם כ"ברית ישנה", כביטוי לעולם שכבול בכבלי החומר ואינו יכול להיוושע. האתוס הנוצרי הקתולי מושתת על ראיית האדם כטבוע ב"חטא הקדמון", שבעקביו הגופניות, החומריות והמוות. הכוח המרכזי המזוהה עם העולם הזה הוא המיניות. הנצרות בזה למשפחתיות היהודית, כלומר להיותה של הברית מועברת מדור לדור באופן ביולוגי: זהו "ישראל שבבשר", והוא משועבד לעולם השפל ואינו מגיע לדרגתו של "ישראל שברוח", אלה שאינם תלויים בזיקה הבשרית שבין דור לדור.
אשר על כן קדוש בעיניהם הנזיר, הפורש מחיי אישות כדי להקדיש את עצמו לשמים – נזיר שאין כדוגמתו בישראל כלל. ובניגוד לאבותינו שבאו על נשותיהם, המשפחה המפורסמת ביותר בתולדות הנצרות – "המשפחה הקדושה", משפחתו של ישו – היא ההיפך הגמור של מושג המשפחה שראינו עד כה. אם איסורי העריות לימדו אותנו שהמיניות יוצרת משפחתיות, ה"סגרדה פמיליה" מספרת לנו על משפחה שנעדר ממנה היסוד המיני בכלל. גאולת האדם מגיעה כאשר לראשונה הוא הצליח להשתחרר מקללת הגופניות, כאשר נולד סוף סוף אדם בלי שקדם לכך זיווג בשרם של זכר ונקבה. אמו של ישו היא בתולה, ואביו אינו אביו הביולוגי. מה שנותר הוא אחווה, קרבת נפש, "משפחה שברוח", "עד שהמוות יפריד בינינו".
במילים פשוטות: בעוד שבישראל יסוד המשפחה הוא המיניות וההולדה, המימוש המלא של הגבר והאישה ושל תשוקותיהם, בנצרות הקתולית מדובר באיחוד נשמות, בברית שמושתתת על כניעה ועל ביטול הרצון האישי (ועל כן נעדרים ממנה הגירושין). אכן, לא כולם יכולים להיות נזירים ומישהו צריך לקיים את הצו של "פרו ורבו"; אשר על כן המשפחה חיה וקיימת בעולם הנוצרי ויש בה חיי אישות והולדה. אך כיוון שאלה אינם רצויים בפני עצמם, הם נועדו בראש ובראשונה כדי להגביל את המיניות, לכבוש את הממד היצרי הארור ולשעבד אותו אל הציווי המקראי.
ובעוד במקרא מימוש צלם האלוהים שבאדם הוא במילוי הציווי של פרו ורבו – שהרי זה בא יחד עם "וכבשוה", עם האחריות המוטלת על האדם כנזר הבריאה (וכל זה עוד לפני החטא ובלי תלות במוות שנגזר על האדם) – באתוס הנוצרי אלו שתי רשויות שאינן נוגעות זו בזו: ישנם חיי הבשר העלובים והשפלים, שאשרי מי שמשתחרר מהם, וישנם החיים המוארים של צלם אלוהים, המקבלים את ביטוים המלא בבן־הבתולה שלא הזדהם. ביטוי לדבר בוויתור הנוצרי על המצוות, שיומרתן לקדש את חיי היומיום, חיי הבשר, נתפסת כחסרת טעם, ותחתיה מועדף המודל של חיי ה"גוי" הכפרי, חיי בשר פשוטים וגסים, המתובלים בביקור בכנסייה, בווידוי הבלתי נמנע ובתשלום נדרים וכפרות.
ברור אפוא שהמוסרנות המינית שהתפתחה במערב מכוח המסרים של הנצרות לא הסתפקה בהגבלת המיניות אל תוך המשפחה, אלא כרוכה הייתה בניסיון לצמצם ככל הניתן את מקומה בחיי האדם, הפרטיים והציבוריים. היחס השלילי אל הגוף ואל הגופניות, אל החושניות ואל הארוטיקה, היה מובנה בתוך התרבות שעיצבה הנצרות – גם אם, כמובן, לא תמיד כוחם של המבקשים לכבוש היה גדול מכוחו הפורץ של היצר. החתול שנכבש בשק הציץ שוב ושוב, פעם חושף אוזן ופעם שערת־שפם.
"כשאני רואה היום את הצעירים… נראה לי שלא ארבעים שנה בלבד חוצצות ביניהם לבינינו, אלא אלף שנים" (סטפן צוייג).
ז'ורז' סרה, מתרחצים באנייר, 1844
ד. יהדות צניעותית
זוהי התרבות שבה מרדה המתירנות. מרד בריא ומשחרר, כפי שנראה להלן. אבל רגע לפני כן, איננו יכולים לפטור בלא כלום את היהדות שלאחר המקרא. היחס הנינוח אל המיניות, שאיתרנו במקרא, אינו היחס הדומיננטי ביהדות לדורותיה. חז“ל ניסו להרוג את יצר המין, ואף ש“ירדו“ מהפרויקט (סנהדרין סד, א) אין ספק שהם ראו בו גורם בעייתי, שיש לנהל מאבק גדול כדי לשמור אותו בתוך גבולות נסבלים. אל חוקי הקדושה של ספר ויקרא הוסיפו חז“ל שורה של הדרכות צניעות, בעיקר לגברים, והרבו לעסוק בשאלות של “הרהור“ וגירוי. המקובלים הוסיפו על כך נדבך נוסף.
לא ניתן להתעלם מהגילויים הללו של נטייה להרחקת האדם מהעיסוק בארוטי, ובה בשעה לא ניתן להתעלם מכך שהם רחוקים מיסודות הברית הישראלית. הסבר אחד לפער הוא שחכמים עסקו בעולמו של היחיד ובבניינו המוסרי, תחום שהמקרא מתעלם ממנו על פי רוב. כמחנכים המכירים את נפש היחיד – במקרה זה הגבר – הם מציגים עמדה ריאליסטית, הנובעת מהכרה במרכזיות של היצר ובסכנתו (אם כי נכון לזכור שמדובר בהדרכות חינוכיות יותר מאשר בהלכה כחלק ממערכת המצוות, וממילא בפרקטיקה וולונטרית של המבקשים לעלות בסולם יראת ה‘ ולא בכללים מעצבים לרשות הרבים של המדינה היהודית; ואכמ“ל).
אלא שנוסף על כך, גישתם של חז“ל מושפעת ללא ספק גם מהבריחה מן הגופני והארצי המאפיינת את שבר החורבן. הנצרות, כידוע, היא ענף של יהדות בית שני, אותה יהדות שהצמיחה את עולמם של חכמים. אלה גם אלה הושפעו עמוקות מהחורבן, אך בעוד הנוצרים הפנו עורף לרעיונות היסוד של תיקון העולם, החכמים הסתפקו בדחייה של הרעיונות עד לגאולה העתידה, ושללו את הפרישות; ובכל זאת, המרכיב העוין את העולם אינו נעדר מהגותם.
אך גם אם יש בעולמם של חכמים יסודות לאנטי־מיניות, וגם אם בהמשך הדורות פעפעו תפיסות נוצריות אל תוך לב השיח היהודי, כל אלה עדיין בטלים מול המסר היסודי שנותר על כנו – חיוב המיניות והאישות, המסירות “להתיר אישה לבעלה“, והדיבור החופשי והפתוח בתלמוד ובשיח ההלכתי על כל התחומים שבצנעה. אכן, משעה שהפכה המתירנות לאויב הגדול של הזהות הדתית בדור הזה, הועצם גם השיח הצניעותני וחרג אל מעבר לגבולות שהיו ראויים לו מתחילה, אפילו בתורת־הגלות; קל וחומר בארץ ישראל המתחדשת והמחדשת את המגע עם הגופני, ארץ שיר השירים.
ה. המרידה המתירנית
החברה האירופאית השתחררה מהמורשת האידיאית של הנצרות בהדרגה רבה. הסופר היהודי האוסטרי סטפן צוייג, שתיאר את השינויים שעברו על העולם בראשית המאה העשרים, מציין שאירופה שבה גדל כבר לא יכלה לעגן את הנורמות של המוסר המיני שלה באיסורים דתיים – שכן הייתה חילונית לכאורה – אבל עדיין שלטה בה הפוריטניות ביד רמה. "בשום תחום אחר של חיי הציבור", כתב צוייג בספרו הנפלא "העולם של אתמול", בדברו על שנותיה הראשונות של המאה העשרים, "לא חלה תמורה מוחלטת כל כך בימי דור אחד, כפי שחלה ביחסים בין המינים. והגורמים אחדים היו: שחרור האשה, הפסיכואנליזה של פרויד, פולחן־הגוף הספורטיבי וכן עצמאותם של הנוער [...] המאה שלנו (=המאה הי"ט) [...] ראתה בַּמין יסוד אנרכיסטי ועל כן הרסני, שאין לשלבו במוסר שלה וחלילה לו לראות אור יום, מפני שכל צורה של אהבה חופשית שמחוץ־לנישואים סותרת את 'ההגינות' הבורגנית [...] נוצרה אפוא הסכמה שתוקה שלא להזכיר את כל המכלול המרגיז הזה בבית הספר, במשפחה, בציבור, ולסלק כל גורם העלול להזכיר על קיומו. [...] באוויר חולני, דביק, רווי בושם מחניק זה גדלנו. מוסר לא־ישר זה של השתקה והחבאה, הנוגד את הפסיכולוגיה, רבץ על נעורינו כהר".
בפסקאות משעשעות וארוכות הוא מתאר את הלבוש המלאכותי שנהג אז במעמדות הגבוהים, במיוחד אצל הנשים, שהסתיר כליל את המראה הטבעי והציב חיץ בינן לבין העולם. חברה זו, שציפתה מהנשים שלא לגלות כל עניין במיניות, הכירה כי לגברים, לפחות, יש "צרכים" מסוימים – ולרשותם עמד, לדבריו, "צבא זנות אדיר" שפעל ברחובות הצדדיים של כל הערים בצורות שונות ומשונות.
"כשאני רואה היום את הצעירים יוצאים את בתי הספר, את הקולג'ים", ממשיך צוויג, "בהירים, זקופי מצח, פניהם עליזות; כשאני רואה אותם יחדיו, בחורים ובחורות בחברות חופשית, לא מוטרדת במאומה, ללא צניעות ובושה מזויפת; רואה אותם בלמידה, בספורט ובמשחק, דוהרים במגלשיים על פני השלג, מתחברים ללא לחץ פנימי או חיצוני בכל צורות החיים הבריאים, נטולי הדאגה – כשאני רואה אותם כך, נראה לי כל פעם שלא ארבעים שנה בלבד חוצצות ביניהם לבינינו, אלא אלף שנים, שכן כדי להעניק אהבה ולקבל אהבה נאלצנו לחפש תמיד צל ומחבוא. בשמחה כנה אני נוכח לדעת איזו מהפכה אדירה התחוללה במוסר לטובת הנוער, בכמה חירות באהבה ובחיים שבו וזכו, וכמה הבריאו בגופם ובנפשם בחירות זו. הנשים יפות בעיניי יותר מאז הותר להן להראות את צורת גופן באופן חופשי, הילוכן נראה לי זקוף יותר, העיניים צלולות יותר, דיבורן פחות מלאכותי [...] יכולים הם להיות ישרים כלפי עצמם, ישרים כלפי הרגשות והשאיפות שלהם…".
מפרספקטיבה של דור או שניים מאוחר יותר, ברור שהתמונה שצוייג מתאר היא חד ממדית. יש בה שחרור ממגבלות חונקות, ושיבה אל מה שנראה כבריאות טבעית וחיונית. אין בתמונה זו מה שהגיע כאשר עגלת המתירנות המשיכה במסעה הדוהר: הערעור המתמשך והמעמיק של מוסד המשפחה, ההתמכרות היוצרת עולמות שלמים של פורנוגרפיה, הסחר בנשים והאלימות המינית – שלא נעלמו, מסתבר, גם בעולם שבו אדם לא נדרש יותר לתעל את כל יצריו אל בית הבושת.
אכן, צוייג נראה כאן כביטוי קלאסי של היומרה התמימה שעמדה בערש המתירנות: המחשבה שאם יוסרו ההגבלות המוגזמות, יחדל היצר המיני מן האיומים שעוצמתו גוררת ויהפוך לחתלתול חביב שהשעשוע איתו הוא בלתי מזיק. "בסופו של דבר", הוא כותב, "היה הדור שמנעו ממנו בצביעות כל הדרכה מינית וכל מגע חופשי עם בני המין השני נתון ראשו ורובו בתחום הארוטי הרבה יותר מהנוער בימינו, שחרות אהבתם גבוהה יותר. כי רק הנמנע מטריד את החשק, רק האסור מגרה את התאווה". במידה מסוימת סבר כך גם בן תקופתו הגדול, זיגמונד פרויד, שכתב מאמר שדי בשמו כדי לרמז ששחרור השסתום יוריד את הלחץ: "המוסר המיני ה'מתורבת' והנוירוטיות של האדם המודרני" (1908). שניהם כאחד נראים כמטרימים את מה שחוללה מרגארט מיד, כאשר פרסמה את "התבגרות בסמואה" וטיפחה את המחשבה שמה שהופך את הדבר הטבעי, הבריא והפשוט־לכאורה – המיניות האנושית – למחולל הגדול של עצבים רופפים, רגשי אשמה ואלימות, הוא נורמות חברתיות המונעות מן הטבע את שלו. מחשבה זו השתלבה היטב בתשתית ההגותית של דור הפרחים, עושי האהבה ולא המלחמה.
אך גם אם כל זה מתברר בפרספקטיבה של שני דורות כאוטופיית־שווא, כמקסם של הבל, דומה שתיאורו של צוייג חשוב כדי להזכיר לנו מה היה קודם, ומהו העולם שכנגדו מרדה המתירנות. הוא גם ממחיש לנו היטב את סגולותיו של השחרור, את חשיבותה של אהבת הגוף והגופניות, את המחנק שמחוללת צניעותנות ששכחה שהחושניות והיצריות מתת אלוהים הן. כמה עגומים הם "חלומות של קדושה" – כלשונו של חלפי (שהקדושה אצלו בשיר זה היא נוצרית במפורש) – כאשר זו נתפסת כנזירות, כהפניית עורף לטבע, כעטיית שריון נוקשה שיעלים את החיוניות העזה, והקדושה בעצם, של הבשר.
המודל הנוצרי של "המשפחה הקדושה" הוא בעצם "לא משפחה" בעין יהודית.
חואן סימון גוטיירז, המשפחה הקדושה (פרט), 1643
ו. תמונת המאבק כיום
השנים חלפו, הנושאים השתנו, אבל מפת המאבק העולמי נותרה דומה. בצדו האחד של המתרס ניצב הצד השמרני, זה הדוגל ב"ערכי המשפחה" ובצניעות, ומזוהה עם הממסדים הדתיים הנוצריים; ובצד שכנגדו ניצב הצד הליברלי, המתירני, המציג את המיניות כחגיגה שאינה טעונה ריסון. הלה מזוהה עם "הדתות החילוניות" – מערכות המשפט הליברליות, הממסד הפסיכולוגי, המיליֶה האמנותי והספרותי – ואלה מעצבות את החיים במדינות המערב, הן דרך מערכות החוק והן דרך התרבות – תרבות ההמונים ותרבות העילית גם יחד.
התהום המוצהרת שבין המתירנים לצניעותנים נוגעת לשורה של שאלות קונקרטיות – מין שלא בנישואין; מין לא נורמטיבי; אוננות; מידת ההחצנה או ההצנעה של המיניות בלבוש, בהתנהגות ובדיבור של היחיד; ומידת החצנתו או הצנעתו במרחב הציבורי – במדיה, בספרות ובאמנות. עד כאן עניינים שיש עליהם ויכוח קשה, אך כל צד גאה בעמדתו. אל אלה נוספת תהום שאין הצדדים מודים בה: החברה המתירנית נוטה "לשחרר" גם בתחום של נאמנות בנישואין, ולהפוך את הבגידה לכמעט־אידיאל, ואילו החברה הצניעותנית נוטה להימנע גם מהסברה מינית הכרחית ולהסתיר סטיות.[3]
במבט ראשון, נראה שעמדת המסורת התורנית בכל השאלות הללו, אחת לאחת, היא כעמדת השמרנים והצנועים. אין פלא אפוא שמול ה"מתקפה" השוטפת הזו, השולטת ברשות הרבים שלנו, נעמדים אנשי התורה באופן אוטומטי לצד השמרנים, ומחזקים את הטענה בדבר מוסר "יהודי־נוצרי" המקדש את "ערכי המשפחה" ומתנגד ל"תועבות כנען ומצרים". אך התייצבות זו טעונה בחינה מחודשת: לאור התהום שיש בין הגישה היהודית לגישה הנוצרית, ולאור העובדה שמלחמתה של המתירנות במוסדות המשפחה קשורה לדיכוים את המיניות – האם נכון עושים אנשי התורה כאשר הם מצדדים בעמדת אנשי הכמורה?
דומני שהתשובה ברורה. כפי שראינו לעיל, היהדות בדורות האחרונים כבר גילתה מידה מסוימת של סחף אל הכיוון האנטי־מיני, בעיקר במערכת הנורמטיבית (והוולונטרית ביסודה) שהיא ביקשה לכונן עבור היחיד מבקש ה'. אתגרי המתירנות המודרנית מאיימים לסחוף אותה עוד יותר, ולגרום לה "ליישר קו" עם תפיסות זרות לה. דחיית גיל הנישואין יצרה עיסוק נרחב מאוד בריסון ובאיפוק הנדרשים מן הנוער בתחום זה, ריסון ואיפוק שלא פעם יוצרים (ולעתים אף מתבססים על) תפיסה שלילית של המיניות והגופניות, המובילה לשורה של נזקים נפשיים ליחיד ול"איבוד נקודות" של החברה כולה במאבק מול המתירנות הקיצונית.
ז. האתגר של גישה יהודית
שומה עלינו לבטא – באורחות חיינו, בחינוך שלנו, במרחב הציבורי והמשפחתי שלנו – לא רק את רתיעתנו מהמתירנות הרואה ביחיד ובעינוגיו את חזות הכול, והעושה את האינטימיות הפקר, אלא גם את אהבתנו לגוף ולחושניות, ולהתייחס אל הממד הארוטי בחיים באופן טבעי ובריא. החיבור בין אהבת ה‘ ותורתו ובין נוכחות מינית מלאה שלנו בחיינו כגברים וכנשים הוא אולי הבשורה העמוקה ביותר של שיבת ציון, ואל לנו להחמיץ אותה בשל הנוחות שבבריחה אל מחוזות “בטוחים“ יותר של צניעותנות – בריחה שכאמור בפתיחת דברינו מובילה אותנו, בסופו של דבר, לאבד את המערכה האמיתית על קדושת ישראל – המערכה כנגד הניאוף והעריות.
יהיו רבים שיסכימו, אולי, לעיקרון זה – אבל יתהו אילו נגזרות מעשיות ניתן לתת לו. אכן, זו שאלה קשה, והמבקש להשיב עליה דורך בשטח ממוקש ומסוכן. אפילו מי שמתנגד ל“שאלים“ – וכמעט כולם מתנגדים – מתקשה לומר במפורש שהוא מעדיף שהלבוש יהיה כזה המותיר מעט מתח מיני באוויר (הניסוח המועדף הוא לרוב “שמירה על הנשיות“. תכל‘ס, זה אותו דבר). יש אפוא לומר זאת במפורש: איננו רוצים שרחובותינו יהיו שוממים מכל ממד חושני. הצניעות היא ערך, וחיוני מאוד לחנך אליו; אך לא מדובר בערך של “אי גירוי גברים“, אלא בערך של שמירה על פרטיות ואינטימיות (כפי שכתבה הרבנית מיכל טיקוצ‘ינסקי במאמר המובא בגיליון זה) , ערך שמאוים על ידי תוכניות הריאליטי יותר מאשר על ידי האופנה. איננו חותרים גם – ואף את זה צריך לומר במפורש – לאמנות ש“נקייה“ מממד ארוטי.[4]
נותרנו, כמובן, עם בעיה מרכזית – והיא מיניותם של הרווקים והרווקות. הרצון לשמור על בריאות הנפש כמו דורשת מאיתנו "לשחרר חבל" בתחום זה, אבל שחרור החבל הזה בעייתי מאוד. כל עוד מדובר בקשר גופני הנעשה כחלק ממערכת יחסים משמעותית ומחויבת, העניין יכול להיות, תיאורטית, לגיטימי; אך באין נישואין, הגבול בין מציאות כזו לבין הזנות, כלומר ניתוק המיניות ממערכת יחסים מחייבת, בלתי ניתן לשרטוט, ושחרור העניין הוא אפוא מסוכן ביותר.
אך קיומה של בעיה – בסיטואציה תרבותית־היסטורית מסוימת – אינו סיבה למחוק את עולם הערכים שלנו. יש להכיר בבעייתיות ו"להציף" אותה, ולדבר במפורש על הסתירה שבין הרצון לשמר את האנרגיה המינית ולא להדחיק אותה לבין הרצון לשמור אותה למשפחה ולא להזנות אותה. אפילו הדיבור הזה מבריא כבר את השיח; הוא מכיר במציאות ולא מדחיק אותה, והופך את השומרים על בתוליהם לגיבורים, המשלמים מחיר במודע, במקום להפוך את המוותרים עליהם לעבריינים.
ח. המאבק שלא מתקיים
שחרור המיניות הפיח חיים והביא תשוקה אל החברה המערבית, אבל החריב את המשפחה ואמלל דורות של ילדים שאיבדו את סביבת הצמיחה הטבעית והבריאה שלהם. למרות דורות שחלפו, המערב המתירני לא השכיל להעמיד עד היום מודל אלטרנטיבי של משפחתיות ומוסר מיני. שם המשחק הוא עדיין "הכול או לא כלום", "סקס או משפחה", ופירוש הדבר הוא שבחברה מוטת־אינדיבידואל הסקס ינצח (והיחיד ייהנה מחופש, אבל יסבול אחר כך מבדידות ודיכאון) והמשפחה תתפורר, ובחברה מוטת־קולקטיב המשפחה תנצח (ותצניע בתוכה מעשים של גילוי עריות וניצול מיני), והיחיד יכלא את תשוקותיו.[5]
בתוך הבחירה העגומה הזו, החברה היהודית־דתית בוחרת – בצדק, למיטב שיפוטי ושיפוט ההיסטוריה עד כה – בקוטב "המשפחה". אך בעצם עלייתה על המגרש הזה היא גוזרת על עצמה לאמץ יחד עם ערכי המשפחה גם ערכים של הדחקת מיניות וגופניות, במרחב הציבורי כמו גם במרחב המשפחתי והאישי. לחלופין, מי שפתוח לאמת שבזעקה המתירנית־חילונית נוטה להיסחף אחריה ולאבד את העוגנים של קדושת ישראל. נדיר – נדיר מאוד – למצוא אנשים שייאבקו כנגד התרבות הצניעותנית, זו הנלחמת בכל גילוי של גופניות ויצריות, ובה בשעה יעמדו כחומה בצורה כנגד התרבות הסלחנית לניאוף וכנגד הלגיטימציה לסוגים שונים של מיניות לא משפחתית. כמו בעולם המערבי, גם בקרב החברה הדתית ניצבים "ליברלים" ו"דוסים" אלה מול אלה, כאשר הראשונים סלחנים בדרך בלתי נסלחת כלפי המתירנות ההרסנית שבתוכה אנו חיים, והאחרונים מאמצים מבלי משים דתיות שמתכחשת לגוף, בעוד היא מדברת גבוהה על קידוש העולם.
אנו זקוקים להשקפה ישראלית מקורית, כזו הקנאית לקדושת הבית הישראלי ובה בשעה בעלת גישה חיובית וטבעית למיניות. לא פשרה, אלא עמדה מקורית ועצמית, הטעונה בירור והעמקה. אך גם על בסיס בירורי הדברים הקצרים שערכנו במסה זו, נוכל לשרטט את עיקרי העמדה הישראלית המבוקשת: ראשית, מאבק תקיף כנגד תרבות הניאוף ובעד ביצור המחויבות שבברית הנישואים. המאבק צריך להתנהל ביחס לתרבות ההמונים, לספרות, וגם לנוהגים חברתיים מקובלים המהווים מכשול בתחום זה – במיוחד במקומות העבודה. לצד מאבק זה יש להפסיק את הסלחנות כלפי הפורנוגרפיה המציפה והמשחיתה, כלפי מין מזדמן וכמובן כלפי סחר בנשים – כל התופעות המאיימות להטביע את החברה הישראלית בתועבות כנען ומצרים. שנית ובמקביל, יש לשחרר את החברה מכפיית נורמות של צניעות המושתתות על ראיית הגופניות והחושניות כאם כל חטאת, ולהותיר כעניין אישי ו־וולונטרי את מכלול ההגבלות הקשורות במיניות אצל רווקים, תוך שרטוט נכון יותר של הגבול המסמן את התהום שבין בריאות טבעית ובין פריצות וזנות.
עמדה כזו, למשל, תתקשה להתיר את קיומה של "עוזרת אישית" או מזכירה לגבר עובד, ותטיל על העסקה כזו תלי תלים של מגבלות; היא גם תחתור להיעלמו של מוסד ה"פיק־אפ בר" מרחובות ארץ הקודש. בה בשעה, היא לא תוטרד כלל משירת נשים, מלבושן של ספורטאיות או מפנטזיות של נערים.
כמו בהרבה תחומים אחרים, קולה הצלול של אמירה ישראלית מקורית עדיין אינו נשמע די. בחברה החילונית הוא נעדר לחלוטין, אך גם בחברה הדתית הוא קיים רק בשוליים. בשני המעצבים הגדולים של התודעה הדתית – מערכת החינוך הדתית והשיח ההלכתי הפופולרי (של עלוני השבת) – ניכרת תפיסה ההופכת את הצניעות לסימן היכר של יראת שמים וזהות דתית, ושוללת כל מקום לגילויים של חושניות ומתח מיני בחיי היחיד והציבור, למעט במסתרי האקט המיני עצמו. הגישה הזו מזיקה, אני חושש, לבריאות הנפשית של בנינו ובנותינו, ומסבכת את הדרך לבניית יחס מאוזן למיניות בגילאים בוגרים יותר. אך יותר מכך: ריכוז תשומת הלב בצניעות כערך של היחיד, והעלאתה לסטנדרט שבעצם הינו פרישות ונזירות, כרוכים גם בוויתור מראש על מאבק ביחס לקדושתה של החברה הישראלית כולה. אי אפשר לערוך קמפיינים כנגד בגידה של בן זוג, כאשר המודל האידיאלי שאתה משווה לנגד עיניך הוא חברה שבה כל הכפתורים רכוסים תמיד עד למעלה.
הנה כי כן, כמו בהרבה תחומים אחרים, אנו נותרים בכף הקלע של המאבק הגדול שבין החילוניות המודרנית והנצרות הישנה, ויורים בליסטראות שאיננו זקוקים להן באמת, ושמחמיצות את העיקר. כמו בהרבה תחומים אחרים, בידינו הפוטנציאל של בשורה עבור שני הצדדים הניצים במאבק הכואב ההוא. בידינו, אולי, המפתח לבריאות המינית והמשפחתית של עולם מסוכסך ומבולבל.
————————
[1.] מכאן, אגב, קל להבין את האנומליה של הוצאת זרע לבטלה: מצד אחד, איסור זה כלל אינו קיים במישור הנגלה של התורה, ומצד שני הוא מקבל מעמד כה דרמטי בתורת הנסתר. ההסבר שאני מציע הוא שהאיסור נעדר מן התורה כיוון שאין היא מוטרדת ממה שנעשה בין אדם לעצמו. מצד שני, במישור הסמלי, האוננות היא הביטוי המובהק ביותר של מיניות עקרה, ובכך הוא מהווה את שורש איסורי העריות. מקומו הוא אפוא בתורת הנסתר – התורה המתרכזת ברובד הפנימי של המציאות.
[2.] אין לנו בתורה פרשייה המסדירה את מוסד הנישואין כשלעצמו. אנו לומדים הכול מ"כי יקח איש אשה", אגב "ובא אליה ושנאה" וגו" – פרשה השייכת לאיסור יחסים עם מחזיר גרושתו.
[3.] אגב: שני הצדדים מתגלים כמעניקים, ישירות או בעקיפין, לגיטימציה לתופעות שהן לכאורה שליליות בעיני הכול: פורנוגרפיה, סחר בנשים ותרבות של סקסיזם (החפצה) – המתירנים עושים זאת בשל ליברליזם מוגזם מחד ויצירת מרחב בעל מתח מיני גבוה, והצניעותנים באמצעות תיעול האנרגיות המודחקות אל מחוזות רחוקים־לכאורה והפיכת האישה למקור סכנה של פיתוי.
[4.] וכאן חשוב להעיר שהפופולריות הרבה של מימרת חכמים "איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע משביעו רעב" – כלומר, הטענה שככל שיקטן החיכוך עם גילויי מיניות כך יחיה הגבר בשלום עם יצרו הלא ממומש – מתעלמת מכך שרוב מימרות חכמים הן אחרות: הן רואות בסיפוק המיני את הפתרון ליצר ("גירא בעיניך השטן", "פתו בסלו" וכן הלאה). גם המציאות, כנראה, אינה תומכת בהעדר הגירוי כפתרון קל ומהיר להתמודדות עם יצר שאינו במקומו.
[5.] ישנה כמובן גם אופציה נוספת, והיא התאמת לוח הזמנים של החברה להתבגרות המינית של היחיד: "בכפר היה פועל ישן עם פועלת כבר בגיל שבע עשרה", טוען צוויג, "בחוגי הפרולטריון היה הפועל שעדיין לא השיגה ידו להינשא חי עם פועלת ב'נישואים פראיים'. בחוגי היהודים האדוקים בגליציה היו משיאים בני שבע־עשרה, שאך בגרו, וכבני ארבעים כבר היו הללו סבים. רק בחברה הבורגנית שלנו נאסר האמצעי הטבעי הזה", ומסתבר שמאז התפשט האיסור אל החברה כולה. יש לציין שהרבי מלובביץ' כתב בשנות השישים בכאב על כפיית איסור הנישואין המוקדמים על בני עדות המזרח שעלו לישראל, ואף ציין שהיה טוב אם היו עושים להיפך – כלומר אם האשכנזים היו מאמצים גם הם את הנוהג של נישואין מוקדמים (אגרת מאגרות קודש. י"ב אדר תשכ"א, לרב ד"ר משה מונק).
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014
