לפי התורה העזרה לעני איננה צדקה אלא חזון כלכלי. את הקפיטליזם הנוקשה מחליף אינטרס קולקטיבי עמוק
שנת השמיטה מתקרבת ובאה. שוב נעמוד בפני המחלוקות על היתר המכירה והעבודה בשדות. על כך נשמע ודאי רבות; פחות מכך נשמע על שאלות המוסר החברתי הקשורות לשמיטת כספים, ומתוך כך לשאלות העוני והמחסור.
התורה מלמדת אותנו כי שתי בריתות נכרתו בין הקב"ה לבין בני ישראל. הראשונה בסיני, סמוך ליציאת מצרים. השנייה בעַרְבוֹת מואב, לפני כניסתם לארץ. חז"ל ראו במילה "עַרְבוֹת" שבצמד המילים "ערבות מואב" לא רק כינוי למקום גיאוגרפי, אלא גם רמז לעַרְבוּת ההדדית של כל בני העם. אכן, עם הכניסה לארץ היתוסף ממד נוסף לברית. מעתה זוהי ברית קולקטיבית, ברית עם הקב"ה, אך גם בין בני ישראל עצמם: "כל ישראל ערבים זה לזה".
בניינה של חברה ומדינה מחייב ערבות הדדית. אם היא תיעלם, החברה תתפורר. כדי שחלילה זה לא יקרה חייבים אנו לחזור למקורות המקראיים. כמה התרחקנו מהם! למרות שנראה לי שהם נכתבים מחדש גם היום, ונשלחים אלינו מאתר אינטרנטי מסתורי, "מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ". משם שומעים אנו אתהחובה לעזור לעני, ומעל לכול – החובה לא לתת לאדם ליפול לתהום העניות המנוונת, כי כולנו ערבים זה לזה.
"וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", והרמב"ם קובע (מתנות עניים י, ז): "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו", בשמירה על כבודו של כל הזקוק לעזרה. "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמָך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות… ועל זה נאמר וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ… וָחַי עִמָּךְ… החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
חטאים נשכחים
אלפי שנות ציביליזציה מהוות רצף של ניצחונות במלחמת הקיום האנושית, במלחמת האדם בטבע העוין, וזאת למרות פגיעותיו הקשות באקולוגיה של כדור הארץ. לעומת זאת, בזירה השנייה, זירת החברה האנושית, מהוות אלפי שנות הציביליזציה רצף של תבוסות ומפלות, של מלחמות מתמידות בין החברות האנושיות השונות ושל עוול משווע בתוך החברות עצמן. "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן", פונה התורה אל החברה, אל המדינה ואל שליטיה: "בְךָ", בתוכך יש עניים, "אַחֶיךָ" סובלים "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ"!
לכאורה, בפרויקט הזה כבר היינו. קריסת הפרויקט הקומוניסטי החזיר לחיים תפיסות כלכליות ישנות בלבוש קצת מחודש. שוב השתלטה התפיסה שהליברליזם המחודש והקפיטליזם העקבי (אם תרצו הנוקשה או החזירי) יביאו שגשוג וגאולה כלכלית לעולם. נשכחו החטאים והמשברים שהביאו את המשבר האיום של 1929, ואפילו את המשבר של 2008. האינטרס הכלכלי הפך שוב למצפן האנושות, מצפן אשלייתי אשר ניצח את המצפון החברתי.
הגלובליזציה ירשה את מקומו של שיתוף הפעולה הבינלאומי, וההפרטה את הסולידריות הבינאישית. כל מה שחורג מהאינטרס הכלכלי הפך פסול ומזיק. הדאגה לזקנים וילדים, חולים וחלשים, נכים ומובטלים, נתפסת כמאִטה ואף עוצרת, כביכול, את ההתקדמות הכלכלית.
על רקע זה קוראת לנו התורה מחדש: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"! עזרה זאת אינה רק צדקה. היא חזון של כלכלה המונעת לא רק על ידי אינטרסים פרטיים ואגואיסטיים אלא גם על ידי אינטרס קולקטיבי עמוק של סולידריות חברתית ולאומית. אין לי ספק שברית חברתית בין ההומניזם והאמונה הדתית תתרום יותר לחברה מאשר האגואיזם הכלכלי הבלתי מרוסן. המאבק נגד כל זיק של השראה דתית על ידי הדיאלקטיקה המטריאליסטית של המרקסיזם תרם רבות לקטסטרופה של האוטופיה החברתית. בכלכלה זקוקים אנו לזיקים של אידיאליזם והזדהות עם הסובלים כדי להגשים את החזון.
חלק העני
אחד הניסוחים הרדיקליים ביותר של ההשקפה החברתית היהודית מצוי במשנתו של ר' חיים אבן עטר. בפירושו "אור החיים" על הפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד) הוא כותב: "אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך… תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא 'הֶעָנִי עִמָּךְ'". מה ששייך לעני מצוי "עִמָּךְ". רכושו הגיע אליך, אך חובתך – "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ". איך הגענו לחוסר השוויון המזעזע הזה? פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ.
הדברים חוזרים בספר לא כל כך נפוץ, "פרדס יוסף" על התורה, פירוש שפורסם ממש ערב השואה בפולין. מחברו ר' יוסף פַצַנובסקי (אינני יודע דבר על גורלו בשואה), שואל מי אחראי לנפילתו של העני, ועונה על בסיס הביטוי העברי "וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ". הביטוי "עִמָּךְ" נראה כנרדף ל"על ידך". בעל "פרדס יוסף" מפרש אותו אחרת: "לשון 'עמך' בא לרמז כי סיבת התמוטטות ידו בא מ'עמך', כלומר בסיבתך, בהתחרותך ובהשגתך את גבולו ועל כן מחובתך להחזיק בו".
הוא ראה אז את סכנת התחרות הבלתי הוגנת. ומה נאמר אנו בימינו? האם מוגנים העסקים הקטנים מפני המפלצות הכלכליות, המונופולים הגדולים והחברות הרב־לאומיות? האם הם מוגנים בנפילתם מהבנקים, שאותם הצלנו מקריסה לפני שנים מועטות? האם מוגנים אנו מהמעבירים את מפעליהם לחו"ל, למקומות שבהם השכר נמוך יותר? האם מוגנים אנו מחוצפתם של אלה המאמינים שחייל חסר לחם בביתו חייב להילחם עבורם?
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014
