הפרופסור הזקן מוציא לשון ומחלק סוכריות. בשם האמונה באהבה ובכוחו של כל אדם להשתנות, הצילה תורתו הטיפולית מאות ואלפים. עם לכתו של פרופ' ראובן פויירשטיין
ילדה בת כ־8 הסובלת מאוטיזם, מלווה באִמה, נעה בחדר אנה ואנה בחוסר מנוחה, עיניה משוטטות אף הן בתזזיתיות ואינן ממוקדות בחפץ או באדם. פרופ' ראובן פויירשטיין, עטור זקן לבן וחבוש ברט שחור, סמלו המסחרי, מנסה לצוד את מבטה וליצור עִמה קשר, ללא הצלחה. הילדה המשיכה בתנועותיה התזזיתיות ברחבי החדר כשהיא מתעלמת מנוכחותו של הפרופסור הזקן. רגע אחד, כשחלפה על פניו, הניפה את זרועה כמו מבקשת להכותו. פרופ' פויירשטיין עשה עצמו נבהל ונרתע מפניה. הילדה נעצרה והרימה שנית את ידה. הפרופסור הזקן נמלט, והילדה דולקת אחריו בחדר. הוא מתכופף וזוחל מתחת לשולחן, והילדה אחריו. הוא קם ויוצא והיא בעקבותיו.
עתה ניסתה להרתיעו פעם נוספת בהנפת ידה לעומתו, אך פרופ' פויירשטיין אמר: לא לא! תחילה אני רוצה לתת לך נשיקה, והוא התכופף ונשק לה על ידה. לאחר מכן המשיך "המשחק". הילדה מרימה ידה והפרופ' הזקן "נבהל" ונרתע. והנה שוב היא מניפה ידה, ואז אומר הפרופסור לא לא! תחילה אני רוצה שתנשקי אותי. הילדה קרבה ונשקה לו על לחיו. המשחק נמשך: הנפת יד בתנועה מאיימת, הפרופסור "נבהל" ונרתע וחוזר חלילה. ופתאום הוא שוב עוצר: לא לא! קודם תני נשיקה לאמא! והילדה ניגשת ונותנת לאִמה נשיקה. האם פרצה בבכי. הייתה זו הנשיקה הראשונה שקיבלה מילדתה מאז שנולדה.
סיפור מרגש זה משקף בעיניי בתמצית את אישיותו ואת מפעלו החינוכי והמדעי של פרופ' ראובן פויירשטיין שנסתלק מעִמנו לפני ימים אחדים. גילוי נאות: בשבילי פרופ' פויירשטיין הוא בראש וראשונה "דוד ראובן", ואת הדברים אני כותב בדמע כבן משפחה שחש קרבת נפש גדולה לראובן. מסכת חייו של ראובן פויירשטיין – חתן פרס ישראל, פרופסור לפסיכולוגיה בעל שם עולמי ויוקרה חוצת יבשות – הנה מסכת של אהבה, אהבה יוצרת, אהבה מעצבת, מכוננת. לא הייתה מחיצה בין חייו האישיים של פרופ' פויירשטיין לחייו המקצועיים.
רעייתו ברטה ז"ל, אישיות יוצאת דופן בזכות עצמה, ועִמה כל בני המשפחה, היו שותפים מלאים למשימת חייו של ראובן שהפכה גם משימת חייהם; לאפשר לכל ילד להשתנות, לא להיות כבול למגבלות ביולוגיות או סביבתיות. לא להיות אסיר בכלא הלקויות – אלו המולדות ואלו שנגרמו כתוצאה מתאונה או מפגיעה טראומתית אחרת – לפתוח אופק של תקווה.
גשר בין דורות
תיאוריה מדעית פורצת־דרך בדבר כושר ההשתנות הקוגניטיבית־מבנית והשיטות הטיפוליות של הלמידה המתווכת וההעשרה האינסטרומנטלית אשר פיתח פרופ' פויירשטיין הביאו לקידום כושר הלמידה, לשיקומם ולהשתלבותם בחברה של רבבות רבות של ילדים ובוגרים. מאות אלפי ילדים בעולם כולו, בכחמישים מדינות, מטופלים על פי שיטותיו ותורתו של פרופ' פויירשטיין. נערים ונערות שרבים התייאשו מסיכוייהם להשתלב ולתרום לחברה זכו בזכותו להתגייס לצבא, להתקבל לאוניברסיטה, להתחתן ולחיות חיים משמעותיים.
מהו סוד הצלחתו המרשימה של פרופ' פויירשטיין? דומני כי סוד ההצלחה נעוץ בפשטותה של האמת שביסוד תורתו (אמת שאולי נעלמה מעיניהם של תיאורטיקנים ואנשי מדע דווקא בשל פשטותה), ובעובדה שהיא הייתה חלק מהשקפת עולם כוללת ומאמונה גדולה שעיצבה את דרכו ואת אורח חייו, ומעל הכול העובדה שהיא נובעת מאהבה גדולה. אהבת האדם הייתה ליסוד תפיסתו החינוכית. אהבת אדם משמעה שאדם אינו חי לבדו. אהבת אדם משמעה זיקות גומלין המתקיימות בין בני אדם הן במישור האופקי והן במישור האנכי. לאמור, האדם מתקיים ואישיותו מתעצבת מתוך הקשרים שהוא מקיים עם בני אדם החיים עִמו, אך גם עם אלה שאינם חיים עוד, בני דורות קודמים שמהם הוא יונק השראה.
תמיד הפעים אותי להיווכח כיצד מנכיח פרופ' פויירשטיין את זקני המשפחה שאינם עוד בחיים בעולמם ובחייהם של ילדיו, של נכדיו ושל ניניו. תצלומי סבים וסבתות בני דורות קודמים מעטרים את קירות ביתו, וימי הולדת וימי זיכרון היו לאירועים שבהם מתכנסת המשפחה כולה, ללימוד ולסיפורי זיכרונות והעלאת קווים לדמות סבא־רבא או סבתא־רבתא מצד זה או מצד אחר. סבא לוי, סבא אהרון, סבתא בתיה, "גרוסממי" או סבא רפאל מוכרים בפרטי פרטים לנכדים ונינים שלא זכו להכירם בפועל, אך הם נוכחים בחייהם.
האהבה, בכוחה לגשר בין דורות למרות ההבדלים והיא מנכיחה את עולמם, את אמונותיהם, את ניגוניהם של זקנינו שאינם עוד עמנו בחיינו שלנו ובחיי ילדינו ונכדינו. האהבה מנחילה מורשת. אך האהבה היא גם זו שאינה מניחה לנו לוותר על הסיכוי לקדם ילד לעתיד טוב יותר ולחיים של משמעות. האהבה היא תובענית: היא תובעת מעצמנו מסירות אין קץ, התגייסות, התמקדות בזולת, אך היא גם מאפשרת לנו לתבוע מן הזולת – לתבוע מילדינו להטות אוזן לחכמת הזקנים ולמורשתם, לתבוע ממטופל לא לוותר לעצמו ולהתאמץ, לדרוש מהילדה בסיפור שסיפרתי בפתח דבריי לתת נשיקה לאמא. דרישה היוצאת מלב אוהב אי אפשר שלא תיענה. פרופ' פויירשטיין, מתוך אהבה ללא מצרים, שומע את זעקתו של המטופל הקורא ללא קול: עזור לי להשתנות, אל תשלים עם מצבי, אל תקבלני כפי שהנני!
חוויה של קדושה
אמיתות פשוטות הנתפסות על ידינו באופן אינטואיטיבי ואשר נוסחו במקורותינו בדרכים מגוונות ("שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", "חנוך לנער על פי דרכו", "שובו אלי ואשובה אליכם", "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם") הומשגו על ידי פרופ' ראובן פויירשטיין ונתגבשו לתיאוריה פסיכולוגית חינוכית אופטימית. בעולם שבו נתבצר הדטרמיניזם ועל רקע תפיסות מדעיות בדבר האופי הסטטי והמקובע של החשיבה ושל האינטליגנציה, העז פויירשטיין לטעון כי האדם הוא ישות משתנה. כי החשיבה ניתנת לשינוי וכי האינטליגנציה היא דינאמית. יתר על כן, הוא העז לטעון כי השינויים בחשיבה בכוחם לשנות את המוח עצמו, את החומר ואת מבנה המוח, שעה שרבים מעמיתיו לעגו למה שהם ראו כ"גישתו האשלייתית" של פויירשטיין.
עם התוצאות קשה להתווכח. הצלחותיו החינוכיות והטיפוליות של פויירשטיין נתפסות במקרים רבים כניסים גלויים. ואולם כש"ניסים" חוזרים ונשנים פעמים כה רבות, על המסתייגים, המפקפקים והציניקנים לערוך את חשבון נפשם. עלינו ועל המאמינים בדרכו של פויירשטיין לזכור כי "עת לאהוב" וכי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". ראובן פויירשטיין נתן את כל הון ביתו באהבה. ביתו הפרטי היה לביתם של מטופליו הרבים. בשבתות, בחגים, בשמחות משפחתיות, תמיד בלטו בנוכחותם חניכי מכון פויירשטיין.
הקשר הבלתי נתפס בין עזרתו למאות אלפי מטופלים, ישירות או בעקיפין, לבין היחס האישי והחם אל היחיד העומד מולו, במבט עיניו, באחיזת ידו המזרימה אנרגיות של חום, של עידוד, של הדרכה, כמו הקשר הבלתי נתפס בין הגות תאורטית ומחקר קפדני לבין החזקת תינוק בן חודש ימים אל מול פניו והוצאת לשון חוזרת ונשנית למולו כדי לתרגלו בחיקוי הוצאת לשון, הם מעוררי השתאות. כך גם חלוקת הסוכריות לילדים בבית הכנסת בדרכו המיוחדת, שדרשה אף מהם מאמץ לחלץ את הסוכרייה מתוך כף ידו הקמוצה, או האתגר שהציב לא אחת בפני בני משפחתו ואורחיו המטופלים כאחת כאשר דרש ואפשר בסבלנות רבה לכל ילד בעל לקויות קשות לומר את הקידוש ליד שולחן השבת, ובכך "תיווך" חוויה של קדושה הן למטופליו והן לילדיו שלו.
בתו, נועה, מספרת על דבריו האחרונים, בעודו שוכב תשוש מן החיים, מרים בקושי רב את זרועו ומורה באצבעו כלפי מעלה ואומר: "מודעות… מודעות לקשר, לקרבה…". "דא (זו) אהבה דאיהי (שהיא) אהבת חסד, הה"ד (זה שכתוב) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד (ירמיהו ל"א)" (תיקוני זוהר). פרופ' ראובן צבי פויירשטיין נפרד מן העולם שאהב בנשיקה. "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים…".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014
