הרב אביה הכהן מוציא שני ספרים ומדבר על הקושי שלו להתפלל עם הציבור הדתי־ליברלי ועל הסכנה שבמניינים השוויוניים, מזהה ברבנות רשע אך מתנגד לשבירת הכלים, מספר על דמותו של חותנו הרב מרדכי ברויאר וכועס על אנשי ישיבת "הר המור" שמנהלים מאבק על לימוד התנ"ך "מבלי שכתבו מילה ראויה בלימוד תנ"ך"
ביתו של הרב אביה הכהן (53) באלון שבות שקט, רגוע וריק, ואני מנצל את ההזדמנות לבוא ולשוחח על נושאים הבוערים בלבו, על תחנות בביוגרפיה הרוחנית שלו, על הקשר עם תלמידיו, על הציונות הדתית ועל ההתחדשות הרוחנית בישראל. השיחה איתו מתקיימת לרגל צאתם לאור של שני ספרים שכתב – האחד, "פני אדם" (ידיעות ספרים), הוא פירוש לספר במדבר, והשני עוסק במסכת חגיגה (הוצאת בוגרי ישיבת הקיבוץ הדתי) ומבוסס על שיעורים שהעביר בישיבת עין צורים, ביתו הרוחני במשך למעלה משני עשורים, שנסגר לפני כחמש שנים.
הרב אביה הכהן נולד בירושלים, בן למשפחה ירושלמית ציונית־דתית שורשית. סבו מצד אביו, הרב שמואל הכהן וינגרטן, היה רב וחוקר, מראשי תנועת המזרחי. סבו מצד אמו, נתן גרדי, היה חלוץ דתי, איש הפועל המזרחי ומקים "השירות הדתי", מחלקה צה"לית שהניחה את המסד להקמתה של הרבנות הצבאית. אביו של הרב אביה, ידעיה הכהן, ניהל במשך שנים רבות את ישיבת הר עציון. בסגנון דיבורו ובמראהו מזכיר הרב אביה את אחָיו – בהם הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, והאלוף גרשון הכהן.
אך כשאני שואל אותו על ילדותו, הרב אביה מספר דווקא על אמו, דינה, אשת חינוך ומי שעמדה בראש מדרשת "אמונה", שהלכה לעולמה ב־2002. "אמא בנתה את האמון שלי בעצמי", הוא אומר, ומספר על אם מסורה ותומכת שהייתה אשת חסד יוצאת דופן. "שבוע לפני שאמא נפטרה", נזכר הרב אביה, "ישבתי בביתה, ליד המיטה שלה, ופתאום אני שומע דפיקה בדלת. ניגשתי לפתוח, ומולי עמד אדם שמיד הבנתי שהוא נרקומן. הוא שאל אותי אם דינה נמצאת, ועניתי שהיא לא יכולה לגשת לדלת. האיש אמר: 'תגיד לה שיוסי פה'. אמרתי לאמא שלי שמישהו בשם יוסי מחפש אותה. היא הרימה יד חלושה ואמרה: 'יוסי? 500 שקל'. באותו בוקר הגיעו שישה אנשים שונים, אקראיים, שכלל לא ידעתי על קיומם. אמא הכירה כל אחד, והבנתי שהיא הייתה יושבת איתם בכל בוקר לכוס קפה ומשוחחת איתם על הצרות שלהם. הייתי בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה. כזו אישה היא הייתה, אישה של חסד, של אהבה".
צילום: פלאש 90
משפחה אחת במושבה
בשונה מאחיו, שהלכו ללמוד בישיבת "נתיב מאיר" הירושלמית, הנער אביה הרחיק דרומה, אל הישיבה התיכונית באור עציון. שם פגש את הרב חיים דרוקמן, דמות שהשפיעה עליו רבות ומלווה אותו עד היום. "למרות שהתרחקנו", אומר הרב אביה בחיוך, "אני לא לומד בדרכי הלימוד שלו, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שהוא אומר, אבל אני תמיד נפעם מאהבת האדם שבו, מן המסירות שלו לאנשים".
האחים לבית הכהן אמנם הלכו לכיוונים שונים, אך בסופו של דבר, לדבריו, המרחק ביניהם אינו גדול כל כך. בכלל, הוא אומר, המגזריות, השפיטה לפי סוג הכיפה ואורך הציציות, היא רעה חולה. "לא כך גדלנו. בשכונת ילדותי, בשערי חסד, כולם התפללו ביחד – חרדים, ציונים־דתיים, מסורתיים. רק בדור האחרון התחלנו להיפרד לקהילות סגורות, למגזרים ולתתי־מגזרים. ההיפרדות הזו, המגזריות הזו, היא טעות. היא מצמצמת את המחשבה. אם ההתכנסות למגזרים ולקהילות הייתה מבטיחה שבני הדור הבא יישארו חלק מהעולם הדתי, אני יכול להבין את זה. אבל האם באמת יוצאים פחות דתל"שים מהיישובים ביחס לערים? אם לא, מה ההצדקה של כל הפרויקט הזה? מה הטעם בהתבדלות?
"אני מאמין שהמפגש עם קבוצות אחרות מעצים את הדתיות, ולא מחליש אותה. רבני הדור הזה, אלו שמעל גיל חמישים, גדלו כולם בחברות מעורבות, ויצרו שכבה מופלאה של רבנים. החיים בין מגוון של קבוצות ואנשים יוצרים דתיות בריאה יותר, רצינית יותר, נורמלית יותר. המגזריות היא רעה חולה".
הרב אביה נאה דורש ונאה מקיים. לפני כשלוש שנים יצא יחד עם אשתו וילדיו להרפתקה. משפחת הכהן עזבה את הבית המרווח שבאלון שבות ועברה לגור במטולה, רחוק ככל האפשר. בית המשפחה הפך למרכז רוחני ובו שיעורים, 'טישים' וסעודות שבת שמשכו אליהם את בני המושבה הוותיקה, כמו גם אורחים מזדמנים. "זו הייתה חוויה מדהימה", מספר הרב אביה בגעגוע, "היינו המשפחה הדתית היחידה בכל המושבה, וזה היה יוצא מן הכלל עבורנו. שם, בפריפריה, הרגשתי את הרחבת הדעת הזו. שם לא שואלים מאיפה אתה, מי אתה, באיזו ישיבה למדת, מה הדעות שלך. יש חיבור טבעי, פשוט. זה חסר לנו".
לא רק לאווירה הפסטורלית של מטולה הרב אביה מתגעגע; גם ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, ביתו הרוחני במשך 23 שנים, חסרה לו מדי יום. הוא היה מוותיקי הר"מים בישיבה, שברבות השנים לימדו בה דמויות כיוסק'ה אחיטוב וחנן פורת המנוחים, ויבל"א הרב יואל בן נון והרב דוד ביגמן.
בשנותיה האחרונות – עד סגירתה ביום הכיפורים תשס"ט – עמד הרב אביה בראש הישיבה. הוא נמצא בקשר יומיומי עם תלמידיו ("הם תלמידים שלי. אין דבר כזה 'בוגרי ישיבה', רק 'תלמידים'"), מייעץ להם ומתייעץ איתם, משמש כתובת לשאלות רוחניות והלכתיות. זמן קצר אחרי סגירת הישיבה, הוא מספר, התכתב עם תלמידיו בדואר האלקטרוני על סוגיה בגמרא שבה עסקו בישיבה. באותו לילה חלם חלום, ובחלומו הוא עומד בלוויה ולידו עומדות שתי נשים זקנות. "פתאום", הוא מספר, "אני רואה בחלום את המת מזיז רגל, ואחת הזקנות אומרת לחברתה: 'תראי! הוא חי!'. הזקנה השנייה משתיקה אותה ואומרת: 'שקט, את מפריעה לסדר הציבורי, זו הלוויה'. הבנתי שזו ההלוויה של ישיבת עין צורים, ושהמת עוד לא מת. הוא מזיז רגל".
שוויון מגדרי מפלג
"עין צורים היה הבית שלי. היו שם דברים מפעימים, אהבת לימוד בלתי רגילה, קשר אישי עמוק בין התלמידים לרבנים, מגוון רחב של אנשים. מצד שני, לקראת הסוף התעוררו בעיות. הישיבה סבלה ממחסור בתלמידים, ועדיין זה היה מקום מיוחד והייתה בו כמות סבירה של בחורים. אלמלא התנהלות לא ישרה מצד הנהלת הקיבוץ הדתי, הישיבה לא הייתה נסגרת. היו בעיות אמיתיות לישיבה, והבעיות הללו אפשרו לפוליטיקה לא הגונה להשתלט, וכך הישיבה נסגרה".
מאיפה נבעו הבעיות האלה? המחסור בתלמידים, מה לדעתך המקור שלו?
"זו אחת החידות של חיי – איך יש תלמידים שכל כך אוהבים את הישיבה, ובכל זאת היא לא הצליחה לשרוד. את החידה הזו לא הצלחתי לפתור. אני חושב שחלק מהבעיה קשורה לציבור השמאל הדתי, שמתוכו באו רוב תלמידי הישיבה. בימין הדתי אני רואה דבקות בתורה, אני רואה להט, ובשמאל הדתי אין את זה. זו לא הנקודה שלו. אני נכנס לישיבות מחוגי 'מרכז הרב' ורואה מאגר בלתי נדלה של תלמידים, שמבינים שצריך ללמוד תורה. בציבור הדתי־ליברלי זה פחות מובן מאליו. אני לא מדבר רק על לימוד תורה, אלא גם על תפילה, למשל. כשאני מחפש מקום להתפלל בו ביום כיפור, לא בטוח שאלך לקהילות של השמאל הדתי. אני לא מרגיש חסר בית היום. אני ר"מ בישיבת תקוע, אני מלמד במתן, יש לי בית רוחני. אבל כואב לי על הקהילות הפתוחות. כואב לי מאוד".
ומה עם חשבון הנפש שלך? אתה שואל את עצמך לפעמים איפה נכשלת? איך קרה שהישיבה שבראשה עמדת נסגרה?
"בוודאי שאני שואל. כל הזמן. אני לא רוצה להיות רקדן שלא יודע לרקוד ואומר שהרצפה עקומה. אם מקום כל כך מתוק כמו עין צורים נסגר, אני לא יכול לדבר נגד כולם ולא לעשות את חשבון הנפש שלי. לפעמים אני חושב שייתכן שהייתה לנו בעיה פשוטה של יראת שמים. שהתפלספנו כל כך הרבה, ושכחנו את יראת השמים הפשוטה. אני זוכר שפעם, שבועיים אחרי תחילת זמן אלול, הסעתי טרמפיסט, בחור בשיעור א', והוא סיפר לי בגאווה שהוא נפגש בשבת עם כל החברים, ואחד מהם אמר דבר תורה, והוא בז לו ואמר: אתה יודע מה ביקורת המקרא אומרת על זה. שאלתי את הבחור מה היה דבר התורה, וזה היה דבר תורה מתוק מדבש, יפהפה, נכון בפשט. וניסיתי להבין איך קורה שאחרי שבועיים בישיבה, תלמיד שלי הבין שצריך לבוז למישהו על דבר תורה שהוא אמר. אז אולי על זה אני מדבר. אני לא יודע, אני עושה כעת את חשבון הנפש. אין לי מסקנות חד־משמעיות".
בשיחותיו עם תלמידיו, שרבים מהם כבר נישאו והם בעלי משפחות, שומע הרב אביה על השאלות שמטרידות אותם, וכך נחשף למגמות שונות בציבור הדתי. רבים מתלמידיו מתפללים במניינים שוויוניים, והוא מצטער על כך. "המניינים השוויוניים עושים משהו שאני לא מבין איך אפשר לעשות אותו", הוא אומר. "במשך אלפיים שנה, יהודי ממרוקו היה נוסע לרוסיה, ומרוסיה לתימן, והוא יכול היה להתפלל בכל בית כנסת שהוא מגיע אליו. כך היה המצב עד לפני כמה שנים – ידעת שאפשר להתפלל בכל בית כנסת אורתודוקסי בכל מקום. המניינים השוויוניים, בקלות בלתי נסבלת ובהיסח הדעת, יצרו פילוג בעם ישראל, והקימו בית כנסת שלא כל אדם דתי אורתודוקסי יכול להתפלל בו. איך אפשר לפלג ככה את העם? זה דבר שלא ייעשה".
"לא מציע לטאטא את שאלת מעמד האישה מתחת לשטיח". תפילת נשות הכותל
צילום: פלאש 9א
תפילה שגורמת לפילוג
מצד שני, מה תענה לנשים שמרגישות שהן מודרות מהמרחב הזה? מדוע אתה מעדיף מקום שבו כל גבר אורתודוקסי יוכל להתפלל על פני מקום שבו אישה אורתודוקסית תוכל לקחת חלק פעיל בתפילה? מה תענה לתלמידיך שיאמרו שהמחויבות שלהם לתפילה של הבנות שלהם גדולה יותר מהמחויבות שלהם לאחדות עם ישראל?
"בוודאי שאנחנו מחויבים לתפילה של הבנות שלנו. אני לא אומר שאין פתרון, ואני לא מציע לטאטא את שאלת מעמד האישה מתחת לשטיח. אני תומך, למשל, בקיומם של מנייני נשים; אני חושב שאישה צריכה לשאת דרשה בבית הכנסת; אני גם אתיר לנשים לברך שבע ברכות בחתונה. אבל אני גם מאמין שצריך יותר סבלנות והבנה. לא הכול הלכה, יש עוד שיקולים שצריך להתחשב בהם. גם אם משהו מותר על פי ההלכה ועומד בכל הגדרים, לא בטוח שצריך לעשות אותו, בגלל שיקולים אחרים – אחדות העם למשל. התחושה שלי היא שאנשי המניינים השוויוניים לא שאלו את עצמם האם אח שלהם יסכים לבוא לשבת בר המצווה של בנם, שיעלה לתורה במניין שוויוני. הם לא לקחו את זה בחשבון, וזה לא דבר קטן בכלל. לא יכול להיות שתפילה תגרום לפילוג. זו זילות של התפילה, וחוסר אחריות".
או שצריך להשלים עם זה שהפילוג כבר כאן. שהאחדות הזו שאתה שואף לה היא אחדות מדומה, היא לא ריאלית.
"אני לא שם. עדיין לא התייאשתי מהרצון לאחדות, גם אם היא בבית הכנסת, המעוז האחרון שנשאר. אבל אני מבין שהרכבת יצאה, והתלמידים שלי שם, ולא רק התלמידים שלי – כולם שם. אני מבין את המצוקה, אבל אני לא רוצה לשבור את הכלים. אני מרגיש שבקהילות הללו אין חשיבה רצינית, לטווח רחוק, על ההשלכות של מניין שוויוני. הכול נעשה מיד, בלי אחריות".
הרבה רבנים רשעים
את המצוקה הזו מזהה הרב אביה גם ביחס למעמדה של הרבנות ולתפקידם של הרבנים בישראל. הוא עוסק לא מעט בענייני גיור ובעריכת חופות, ונחשף מקרוב לפרצופה של הרבנות ולהתרחקותם של רבים מבני הדור הצעיר בציונות הדתית ממוסד הרבנות, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במגמה הולכת וגדלה של זוגות שמעוניינים להתחתן כדת משה וישראל, אך לא לעבור בשערי הרבנות.
"לאמירה של הרבנים אין שום משקל בעיני הציבור", הוא אומר, "הדור הצעיר מאבד אמון ברבנות, והרבנים קנו את זה בכסף מלא. יש ברבנות המון המון רשע, ואני מבקש שתכתוב את המילה הזו: רשע. רשעות. ראיתי מקרוב איך ניסו לשים רגליים לרב חיים דרוקמן, בלי שום שיקול הלכתי אמיתי. ראיתי איך הכשילו את בחירתו של הרב דוד סתיו כרב ראשי בגלל פוליטיקה. אבל אני לא מדבר רק על המקרים הגדולים, המתוקשרים, אלא גם על היומיום, השגרה.
"מתקשר אלי תלמיד ומספר לי על עולה מרוסיה שבית הדין פסל את הגיור שלה שלוש שעות לפני שהיא נכנסה לחדר לידה. אני מדבר איתה והיא בוכה באוזניי שכל רצונה היה ללדת ילד בקדושה. זו לא רשעות? ליוויתי אישה ערב חתונתה שעברה מסכת של ייסורים והשפלות בבית הדין לגבי הגיור שלה. באיזו תחושה היא נכנסת לחופה? האם המפגש עם הרבנות קירב אותה ליהדות, לאהבת תורה? הרבנות היא כמו כביש. בכביש יש המון נהגים טובים, אבל אם עשרים וחמישה אחוזים מהם נוהגים בפראות, זה מפחיד לנסוע. יש יותר מדי רבנים רשעים".
אבל אתה עדיין מציע לנסוע בכביש הזה.
"כן. גם אני חושב שהגיעו מים עד נפש. אם נשבור את כל הכלים, נתפרק לגמרי. כרגע אין לנו בררה. כל יום אני מקבל טלפון מזוג שמבקש שאערוך חופה שלא דרך הרבנות, כי הוא מאס ברבנות. ואני קרוע. אני מבין מאוד את הרצון לפעול בדרכים הללו, אבל לא התייאשתי מהניסיונות לתקן. מצערת אותי מאוד גם העובדה שחבריי הרבנים שותקים בנושא הזה. רבנים עוסקים כל היום בגמילות חסד, בעזרה לזולת, אבל על זה הם לא מדברים. אני מכיר הרבה רבנים צדיקים. למה הם לא יוצאים נגד תופעות של רשע? למה הם עומדים מהצד ולא מגיבים? שתיקת הרבנים משפיעה, היא מחלחלת עמוק. הציבור רואה את זה ומואס – גם ברשע עצמו, וגם ברבנים שלא מגיבים לרשע. אנחנו נמצאים בהתמוטטות".
ביקורת המקרא למדנית
ספרו החדש של הרב אביה הכהן, "פני אדם", עוסק בספר במדבר. מזה שנים הוא מלמד תנ"ך, גמרא וחסידות, משלב ביניהם ואורג הכול לתורת חיים. כבר בגיל צעיר נחשף לביקורת המקרא, ובנערותו היה שומע את שיעוריו של הרב מרדכי ברויאר, שלימים הפך לחמיו. אשתו של הרב אביה, אלישבע, היא בתו של הרב ברויאר. "פעם, כשהייתי צעיר ושחצן, בזתי לביקורת המקרא", הוא נזכר. "הייתי נכנס לשיעורים של הרב ברויאר, וחושב שהשאלות שלו סתם טרחניות ולא רלוונטיות. רק בסוף השיעור הבנתי כמה הוא צדק בכל מילה. לא ידעתי לעמוד אז על גדולתו של האיש הזה. הוא היה מדויק, הדברים שלו היו כחוט השערה. הוא היה למדן, וגם ביקורת המקרא שלו הייתה בשפה למדנית. הוא לא היה מעז לומר משהו אם לא ישב עליו שבעים נקיים.
"יש בדמות של הרב ברויאר ממד טרגי. רק קומץ של אנשים בתולדות ישיבת הר עציון הבינו אותו, ומעט מאוד מאנשי התנ"ך של היום מגיעים לקרסוליו. אני יודע שלקראת מותו הוא היה מאוכזב מחלק מן התלמידים שלו. במשך שנים הוא יצר שילוב ייחודי של שיטה תמימה, עם אמונה ברורה שכל התורה היא מהקב"ה, לצד דיון פילולוגי־מדעי, ובשנותיו האחרונות הוא הרגיש שתלמידיו לא הולכים בדרכו. הוא הרגיש חוסר קדושה, חוסר יראת שמים, גם בחוגים ישיבתיים שבהם למדו את הכתבים שלו. הוא נחרד כשאמרו לידו את הביטוי 'תנ"ך בגובה העיניים', כי התנ"ך לא היה בגובה העיניים, אלא משהו נשגב, אלוהי".
אתה גם מרגיש כך? שחלק מתלמידיו לא המשיכו בדרכו?
"אני אספר לך סיפור. לפני שנתיים השתתפתי בפורום של רבנים ופרופסורים שדן בשאלת ביקורת המקרא והאמונה. בשלב מסוים התחלתי לבכות, ועזבתי את הפורום. הרגשתי שהרבנים שם התייחסו לתורה כאל חולין, שמה שבעיניי הוא דברי אלוהים חיים, בעיני הרבנים בפורום הזה הוא 'טקסט'. זה היה ביזוי הקודש. גם לי יש קשיים בלימוד, גם אני מגיע לפרשות בתורה שהן לא מוסריות, ואני חושב שמול הפרשות האלה צריך לצעוק צעקה של בן אנוש, לשאול מה קורה פה בתורה. אבל יש עדיין מרחק גדול בין צעקה אנושית פשוטה ובין ההתייחסות לתורה כאל טקסט. ולכן אני יכול להבין את האכזבה של הרב ברויאר".
הדברים שלך מזכירים את ההתנגדות של חוגי הר המור ללימוד התנ"ך בישיבות הפתוחות. אתה מזדהה עם ההתנגדות הזו?
"כלל וכלל לא. אני חושב שצריך ביקורת, צריך הסתכלות נוקבת, אמיתית, יחד עם אמונה שיש כאן דברי אלוהים חיים. הבעיה בחוגי הר המור היא הפוכה. בחוגי הר המור לא נכתבה עד היום שום מילה ראויה בלימוד תנ"ך. כשאני משוחח עם רבנים בישיבות האלה על לימוד תנ"ך, הם מדברים ברמה של ילד בכיתה ג'. הרב טאו כתב חוברת שלמה על ביקורת המקרא שכתובים בה דברים לא נכונים מבחינה מדעית, שכל ילד מבין שזו לא רמה, ואנשים שלא בקיאים בנושא קוראים את החוברת הזו ומפנימים, וכך מתחנך ציבור שלם. כשבהר המור יכתבו מילה אחת ראויה על תנ"ך, אפשר יהיה לנהל דיון. כשיהיה שם שיעור תנ"ך אחד שאפשר יהיה לבוא ולהגיד 'וואו', נדבר. רוב מוחלט של הציבור הדתי תומך בלימוד תנ"ך בצורה בריאה, ביקורתית – המגמה שמירי שליסל מקדמת במשרד החינוך – ויש כאן פלג קטן וקיצוני אחד, שלא מבין בכלל בתנ"ך, ומנהל מלחמה שפוגעת באנשים. זה לא ייתכן".
ציר דתי־חילוני
אל השיחה מצטרפת אלישבע, אשתו של הרב אביה ואם שבעת ילדיהם, דוקטור לספרות עברית שבמשך שנים שימשה מרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנים האחרונות מרכזת את תחום לימודי הספרות בבתי הספר בצפון הארץ. אני שואל אותה האם היא ובעלה מרגישים בודדים, נופלים בין המגזרים וההגדרות. "אני חושבת שזה מטבע עם שני צדדים", היא אומרת, "מצד אחד יש חוויה של בדידות, ומצד שני יש קשר עם כולם. בעומק, אלה שני צדדים של אותה מטבע, כי הבדידות מביאה לקשר עם כולם. גם אני וגם אביה מאוד אוהבים אנשים. וכשבא אדם פרטי עם בעיה מסוימת, אתה לא מסתכל עליו דרך האידיאולוגיה, אתה פשוט נותן לו. כשמסתכלים על אנשים לא בפריזמה של האידיאולוגיות, יש בזה משהו אמיתי יותר, משחרר".
שניכם מעורבים בהתחדשות היהודית שעוברת החברה הישראלית. איך אתם רואים את התהליכים האלה?
אלישבע: "אני מסתכלת בעיקר על מה שקורה בעשר השנים האחרונות בציבור הדתי, שזו תופעה מרתקת, של ציר דתי־חילוני שנהיה מאוד דומיננטי. אנשים כבר לא מוכנים להגדיר את עצמם במקום כזה או אחר. יש כל מיני גוונים, ואנשים עוברים בין זהויות. ברגע שהאני עומד במרכז התודעה הציבורית יורדת, וכל אחד הוא הציבור של עצמו. כאן נכנס גם הערך של הבחירה. היום כל אחד בוחר. פעם הציבור הדתי נזעק משפת הבחירה, אבל הרבה מאוד דתיים כבר מדברים בשפה הזו. אף אחד לא כל כך שואל אותי מה דעתי על זה, וגם לא את אביה. אין לנו את הפוזה של הרבנים שחושבים שהם מנהלים את העולם. אנחנו מסתכלים על זה ואומרים: יש לזה מחירים, ויש לזה גם יתרונות. אני חושבת שאולי אפשר לראות בזה, במעבר אל ה'אני', מעין אתחלתא דגאולה".
הרב אביה: "ההתחדשות הרוחנית הזו היא חלק מהחיים שלי, אני עסוק בה כל הזמן. יש לי קבוצת לימוד קבועה בתל אביב, אני נוסע לשם ומלמד בפני דתיים וחילונים, והם יושבים מרותקים. לפני שלושים שנה זה לא היה יכול לקרות. אני מרגיש שדיברנו כאן הרבה מאוד נגד, אבל התמונה הגדולה היא מאוד חיובית. הפינג־פונג בין המחנות מכריח אותנו להסתכל על שני צדדים, אבל זה לא המצב. יש מיינסטרים הלכתי בריא ויציב, יש ציבור חילוני שיש בו התעוררות וסקרנות אמיתית, ויש דברים מקסימים שקורים. אנשים רוצים ללמוד תורה. אם רק עוזבים את הפוליטיקה ומתחילים ללמוד, התורה נענית. אני מאמין שהיא נענית לכל מי שאוהב אותה".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014
