ביקורת ספרות קיימת ככל הנראה מיום שיש לספרות קוראים. פן אחד שלה, קובע הטעם, מתיימר לקבוע מה וכיצד ראוי לכתוב ומגדיר כללים מדויקים לכתיבה לסוגותיה, כמו ב"פואטיקה" הקדומה של אריסטו. פן אחר שלה, המתווך, מציע פרשנות ליצירה הכתובה. פן המוכר היטב כבר מעבודתם הפרשנית של חז"ל כלפי הספרות המקראית. מאז ימים קדמונים אלה ועד ימינו עוסקים קוראים בביקורת הטקסטים שקראו. חלקם הפכו זאת למקצוע, חלקם רואים בכך ייעוד.
המבקרים ממששים, מקלפים, מפרידים וטועמים את היצירה שלפניהם, בוחנים אם היא עומדת באמת המידה הראויה, שקבעו אחרים או שקבעו הם בעצמם. מנתחים אותה לנתחיה בניסיון לעמוד על סודה ולהבין את פשרה, שוטחים את קרביה על מצע היסטורי או ספרותי, משייכים אותה לענף המדויק ולמשפחה המשוערת ונותנים בה סימנים. כיצורים חברתיים הרי הם מציעים לחברה שסביבם את ממצאיהם ומתווכים לה את הידע, הטעם וההבנה שאליהם הגיעו. משתפים בחדוות הגילוי ובשמחת התרת הספקות או במרירות האכזבה ובחמיצות הטעם.
המבקר הוא בן השיח, המוערך או המזולזל, של היוצר ושל הקורא כאחד ושניהם נזקקים לקיומו. גם כאשר נטען ההפך. מבקרים מסוימים, או מבוקרים זועמים, הוציאו לעתים שם רע לעיסוק הביקורתי ושפע חיצי ביקורת הופנה אליהם בעצמם. "זו ביקורת זו?!", שאל יוצר נעלב, "ברור שכלל לא קראת את הספר!". "ברור", ענה לו המבקר, "אילו קראתי לא הייתי אובייקטיבי". "לשאול סופר מה הוא חושב על המבקרים", טען מבקר מבקרים אחד, "זה כמו לשאול עמוד תאורה מה הוא חושב על כלבים". אבל כל מבקר, או עורך ביקורות, יודע עד כמה מייחלים עמודי התאורה למדליקי הפנסים שיפיצו את אורם ברחוב.
חוקר הספרות פרופ' מנחם פרי שטח פעם את תפיסתו בנוגע לשיח הזה:
שיח ביקורתי ממשי מכונן ספרים, מעשיר את הקריאה בהם. הוא מעלה הצעות־קריאה חריפות, שנונות, שאינן מובנות־מאליהן לכל מי שקרא את הספר המדובר, אך בכוחן לשכנע משום שהן נסמכות על הצטברות מפתיעה של מגוון “ראָיות“ טקסטואליות. המבקר שכותב הצעת קריאה כזו אמור להיות לא רק חד־עין ומבריק, אלא גם לעמול על גיבושה בקריאות חוזרות־ונשנות של הספר. לקורא המצוי, שכבר קרא את הספר, הוא אמור לספק רגע של הולדת חדשה, סיבה לקרוא את הספר שוב, במבט חדש. בכך אמור להיות נעוץ ההבדל בין מאמרים במוסף לספרות לבין רשימות במדור צרכנות המכוּונות לספק המלצות למי שטרם קנה/קרא.
יש שיחלקו על תיאור התפקיד הזה ויש שיציעו את השילוב האופטימלי בין הצעת קריאה משכנעת לבין חוות דעת מנומקת שבקלות אפשר לחלץ ממנה המלצה. המבקרים עצמם נוטים על פי תחום מומחיותם או נטיית לבם להיבט זה או אחר של מעשה הביקורת.
כמה וכמה מבקרים עמדו לתרבות הישראלית בדורות האחרונים וביניהם ברוך קורצווייל, לאה גולדברג, גרשון שקד, בתיה גור, יורם ברונובסקי (שכותרת הקטע הנוכחי, שהיא ציטוט מקראי, הייתה גם שם ספרו שכלל מבחר ממאמרי הביקורת שלו ויצא בהוצאת כרמל, 2006) ואחרים. כמה מבקרים ותיקים, הנעים בין המחקר האקדמי לעיסוק הספרותי ולביקורת, עודם פעילים בזירה התקשורתית.
מתוך רצון להכיר את עולמם של מבקרי ספרים היום, פנינו לחבורה נכבדה ומגוונת של מבקרות ומבקרים. אחדים מהם מוכרים היטב לקוראי מוסף זה מתוך רשימותיהם ואחרים מוכרים מכלי תקשורת אחרים. המבקרים שנענו לפנייתנו השיבו לשאלון אחיד שנשלח אליהם. תשובותיהם היו מגוונות. מעניין, אולי נעים, להיווכח שביחס למקצוע שנחשב קטלני, יש בדבריהם מקום לחמלה ורובם מעדיפים להימנע מפגיעה במבוקרים.
כולם בסופו של דבר מונעים מאהבה גדולה לספרות. מבקר ספרים נודע, שהלך השנה לעולמו ושאני אוהב לצטט מדבריו מפעם לפעם, היהודי הפולני־גרמני מרסל רייך־רניצקי, כתב בספרו האוטוביוגרפי: "בסופו של דבר, הרי זו האהבה לספרות, לפרקים אפילו התשוקה המפלצתית, שמאפשרת למבקר לעשות את עבודתו ולמלא את חובתו… אפשר לחזור ולומר זאת שוב ושוב: באין אהבת ספרות אין ביקורת" (החיים והספרות, דביר, עמ' 325).
שמואל פאוסט
השאלון
1. מי צריך ביקורת ספרים?
2. למה בחרת לעסוק בביקורת ספרים?
3. מהם הקריטריונים העיקריים שעל פיהם את/ה שופט/ת ספרות?
4. מהן הדילמות בכתיבת ביקורת ספרות?
5. על אילו ספרים לעולם לא תסכימ/י לכתוב ביקורת?
6. האם, כמאמר הקלישאה, מבקרי ספרות הם סופרים מתוסכלים?
*
גלעד סרי לוי
בעל הבלוג "ספר חברה תרבות"
צילום: חמדה סרי
מצטרף לשיחה שפתחו בה המחברים
שאלת "מי צריך" מניחה שכתיבה על ספרים היא "מוצר" שבא לספק צורך כל שהוא, ואם לא כן אין לה הצדקה. אני מאמין שיש דברים שעצם העיסוק בהם הוא הדבר המשמעותי והם אינם נזקקים לנימוקים חיצוניים. כתיבה על ספרים ושיחה על אודותיהם היא אחד הדברים הללו. בנוסף, אני לא חושב שמבקרי ספרות צריכים להיות "שומרי הסף" של הספרות ולהגן עליה מפני הבאים לכלותה. והם גם לא צריכים או ראויים להיות מורי הדרך להמונים, בבחינת ממני תראו וכן תעשו. לא אני הוא האיש המתאים למטרה זו. לדידי מחברי הספרים פתחו בשיחה, ואני מבקש להצטרף אליה ולומר דבר מה שאני מקווה שיהיה בעל משמעות.
אני כותב "ביקורת תרבות" מנקודת מבט סוציולוגית ביקורתית, ולא אסתטית. אני מבקש לראות את מקומו של הספר בחברה ובתרבות. העניין שלי בספרים הוא משום שהם יצירות תרבותיות המשקפות את זמנם, ובד בבד משפיעות עליו, ולכן שאלת ההקשר החברתי היא בעלת ערך בעיניי. כל יצירה תרבותית נטועה בזמן ובמקום, ויש לה הקשר ומסגרת תרבותית וחברתית. חשוב לדון מי הם נמעניה של אותה יצירה, מה הן הנחותיה הסמויות ומה אזור העיוורון שלה – המקום שבו היא תופסת את המציאות כמובנת מאליה.
אני לא שופט "ספרות", מאחר שלא חשוב לי להגדיר מה במקום וברגע הזה נחשב "ספרות" ומהם "ספרים" סתם. מבחינתי כל יצירה תרבותית היא עניין לענות בו. הסוציולוגיה של התרבות, שהיא הפרדיגמה התיאורטית שבמסגרתה אני כותב, טוענת כי מושגי האיכות הם נזילים ומשתנים לפי הזמן והמקום. כך למשל הייתה תקופה שבה זלזלו בשייקספיר בגלל שלא פעל לפי כללי הפואטיקה של אריסטו, והיום הוא הקלאסיקון בה"א הידיעה. הסוציולוג הצרפתי בורדייה לימד אותנו שקריטריונים של טעם הם מנגנון חברתי שמטרתו ליצור הבחנה מעמדית, והם אינם עומדים בפני עצמם. אני לא שותף לאתוס האמנותי של זמננו הפוטר כל אמן מאחריות לתוצאות דבריו ולמעשיו. גם חופש הביטוי אינו אמתלה ראויה להתחמק מביקורת. בשל כך אני עוסק באתיקה ובפוליטיקה (במובן הרחב) של הספר ולא ב"ספרותיות" שלו, ומנסה להאיר את הטיעונים המפורשים והמשתמעים ממנו, ובמידת הצורך להתווכח איתם.
אני משתדל לזכור שהקוראים הנאמנים ביותר לטורים שלי הם מחברי הספרים, ואני מקווה שהם מאמינים שנהגתי בספרם כראוי. בד בבד אני מבקש לפעול ללא מורא וללא משוא פנים, ולכתוב את מה שאני סבור שראוי להיאמר, גם אם אינו נוח. לא תמיד קל ליישב בין שתי הגישות.
“לעולם“ זו הצהרה קצת דרמטית מדי. אני יכול לומר שאני נמנע מלכתוב על ספרים שאני לא מצליח לקרוא מתחילה ועד סוף. שיכתבו עליהם אחרים.
אולי, בוודאי שלא כולם. יש גם לא מעט סופרים שהם מבקרים מתוסכלים.
*
ירון אביטוב
מוסף "שבת" מקור ראשון, "הארץ"
לא כל גרפומן הוא חתן פרס נובל
הביקורת, כל ביקורת, חיונית לטעמי בכל תחום – חברתי, פוליטי ותרבותי. חברה בריאה צריכה להיות ביקורתית. האם נוכל להעלות על הדעת חברה שלא מבקרים אותה, או פוליטיקאים שלא מבקרים אותם? זה תקף גם לגבי תחומי התרבות והספרות.
דעה קדומה טוענת שמבקר ספרים שונא ספרים. אני מבקר ספרים בגלל שאני אוהב לקרוא ומדגדג לי להביע דעה. האהבה שלי אליהם עכשיו אף עמוקה יותר, כי משמעותם עבורי גדולה יותר. אני שוהה כרגע בחו“ל והם עוזרים לי להתחבר לשפה העברית ולשורשים.
דויד אבידן אמר: “שיר הוא מה שאני מחליט שהוא שיר“. אבל אם כל אחד יאמר: “ספרות זה מה שאני מחליט שהוא ספרות“, זה עלול להוביל למצב שכל גרפומן בפוטנציה יחליט שהוא חתן פרס נובל. ספרות צריכה לשמור על עקרונות מסוימים ואיכויות מסוימות. אני מאוד בעד שיוצרים יפרסמו ספרים לא רק בהוצאות גדולות אלא גם בקטנות, אבל שתהיה אשר תהיה ההוצאה – הספר צריך לעבור פילטרים של כמה קוראים מקצועיים ועורכים לפני שהוא מתפרסם.
הדילמות רבות. היריעה שניתנת לביקורת היא קצרה, וצריך להקיף במינימום מילים מקסימום של רעיונות. בפעם הראשונה שהציעו לי לכתוב ביקורות לאחד העיתונים סירבתי, ובפעם השנייה היססתי מאוד אם להיענות. וכשנעניתי, קבעתי לעצמי כלל ברזל: הביקורת צריכה להיות עניינית וקונסטרוקטיבית ולא לגופו של אדם. ביקורת צריכה להיות נקייה מפניות ולהימנע מחיסולי חשבונות, לא להעלים עין מפגמים אבל גם לא להיות ארסית מדי. לא הייתי רוצה שאף סופר יקפוץ מהגג אחרי שיקרא ביקורת שכותבים עליו. ואם הספר טוב, הביקורת לא צריכה להיות מתחנפת וסופרלטיבית מדי ולמהר להכתיר את הסופר כגאון התורן הבא.
יוצאים ספרים רבים כל כך, ולא קשה לבחור מן הערֵמה מה מתאים ומה לא מתאים לי. אני לא פוסל מראש אף ספר, אבל בדרך כלל לא אכתוב על ספרים בנושאים שאני לא מבין בהם, ואני גם לא אוהב לכתוב על ספרי יחצ“נות לפוליטיקאים.
זו באמת קלישאה המשמשת נשק מניפולטיבי לא הוגן נגד המבקרים. כתבת רע על ספר אז ישר מכתירים אותך כ“סופר מתוסכל“, בעוד המתוסכל הוא למעשה מחבר הספר עצמו או מקורביו שציפו אולי שירפדו אותו באשישות בביקורת. האם גם את נתן זך, לאחר שכתב את המאמר הביקורתי הידוע ופורץ הדרך שלו על שירת אלתרמן, הכתירו “משורר מתוסכל“? זך לא כתב ביקורת מתוך תסכול אלא מתוך תפיסה ספרותית חדשה שהוא רצה לייצג. במקרה שלי, כתבתי ספרות והייתי סופר הרבה לפני שהפכתי למבקר, כך שכתיבת ביקורת לא באה חלילה מתוך תסכול. אני לא משתמש בה כדי לנגח איש וגם לא לצורך מקפצה אלא כדי להביע דעה לגיטימית.
*
אריק גלסנר
"ידיעות אחרונות"
פובליציסטיקה בשדה הספרות
מבקרי ספרות הם מי שיוצרים את "שדה" הספרות, כלומר מי שמייצגים את הקורפוס הספרותי הקיים ובוחנים את היצירה החדשה לאורו. הם יוצרים הקשרים בין היצירה החדשה הבודדת למאגר ומארג הספרות הרחב (העברית, הכללית) וגם מעריכים את היצירה הנידונה לפי הישגי הספרות הקיימים. ללא ביקורת ספרות תהיה הופעה ספורדית של ספרים, טובים יותר או פחות, כמו הבלחת (ודעיכת) כוכבי שביט, בלי הקשר ובלי "מצע" שעליו הם "נוחתים". האינטרס בביקורת הספרות הוא אינטרס לא רק של הקוראים (שיקבלו חוות דעת על ספרים, וייעזרו בה אם רצונם בכך) אלא של המערכת הספרותית בכללותה. זאת ועוד: ויכוח על מעלתם של ספרים מצביע על כך שהתחום חי ואכפת לאנשים ממנו. ללא ויכוח פומבי כזה, שהוא בעצם ביקורת הספרות, במציאות שבה "הכל הולך", התוצאה היא אווירת אדישות ורפיון ביחס לספרים ולספרות בכלל. מבקרי ספרות מבטאים עמדה סובייקטיבית, כמובן, אבל כמו שפובליציסט מבטא עמדה סובייקטיבית ובכל זאת איננו אומרים שאין צורך בוויכוח פומבי אם לפרק את הריכוזיות במשק או לצאת מהשטחים וכו', כך גם הביקורת, שהיא פובליציסטיקה בשדה הספרות, היא הניסיון של המבקר לשכנע את הקהל בעמדתו הסובייקטיבית.
אני מאוד אוהב את זה, את עצם העבודה הביקורתית ואת ההתנסחות בעקבותיה. מעניין לנתח ספר ולהבין למה הוא עובד או לא עובד. ספר הוא מכונה לייצור רגשות ומחשבות ומבקר הוא כמו מהנדס מבקר־איכות הבודק מה מוצלח ב“מוצר“ ומה לא. בצד זה אני אוהב להביע את דעתי בעיתון על נושא שאני מעט מבין בו.
האם יש לסופר מה להגיד, האם הוא אומר זאת בדרך יפה, האם הוא כן, האם הוא יודע להפריד עיקר מטפל.
קשה להכיר בכך שאתה הולך לפגוע במישהו. זה החיסרון בכתיבה על ספרות ישראלית בניגוד לספרות מתורגמת. אבל אם אתה מצליח לכתוב בצורה מדודה והוגנת אפשר להתגבר על זה. זה לא נעים לקבל ביקורת שלילית, ואני יודע זאת על בשרי, אבל אולי צריך גם להבין שזה לא נורא, אנחנו לא כאלה שבריריים, למרות מה שנדמה לחלקנו, ואחרי ההלם מביקורת שלילית אפשר לחשוב מה אני מקבל מהמבקר ומה אני לא, במה הוא “עלה על משהו נכון“ ובמה הוא סתם אידיוט. צריך גם להשתדל מאוד מאוד לא לכתוב על חברים ביקורות ואם כותבים (אני כותב ביקורות כאלה רק בבלוג שלי) חייבים להוסיף גילוי נאות. זו רעה חולה של שדה הספרות הישראלי הקטן, כתיבה על חברים או ליקוק לפונקציונרים בשדה.
עיינו בסעיף הקודם. בעיתון לא אכתוב על חברים ממש, אלא במקרים יוצאי דופן ומתוך גילוי נאות.
הרבה פעמים בהחלט כן. אלא שיש לומר על כך כמה דברים: חלק מהמבקרים הגדולים של העבר היו סופרים מתוסכלים אבל לא בגלל שלא כתבו כמו אלמוני או פלוני. הם היו מתוסכלים מכך שלא היו טולסטוי! בנוסף, דווקא התסכול שלהם, כלומר ההכרה שלהם כמה קשה להיות סופר אמיתי, מביאה אותם להתנגד לאנשים שבעיניהם הם מתחזים ולכבד אנשים שהם באמת סופרים בעיניהם. אני חושב שמבקרים גדולים באמת אוהבים את הספרות יותר מאשר הם אוהבים את המחשבה שהם יהיו סופרים מצליחים בתוכה. כלומר, למרות שאפתנותם שאולי נכזבה יש בהם איזו אהבה אמיתית ומלהיבה לתחום עצמו, בלי קשר למידת הצלחתם בו. /
*
עמרי הרצוג
"הארץ". חתן פרס ברנשטיין לביקורת ספרות לשנת 2011
מעמיקה את הסוד וקורעת אשנב
בין הרעש היחצ"ני שהולך לפני הספר ומקדים את צאתו לעולם לבין הגייסות האקדמיים העתידים להגיע לפגישה עם הספר באיחור אופנתי של עשור או שניים, המבקר מעז להתייצב לפגישה הזו במועד. אין בדייקנות הכפייתית הזו הבטחה לפגישה קלה או נעימה, אבל יש בה לכל הפחות ערובה לעצם קיומה של הפגישה. בראש ובראשונה זוהי מלאכה של תיווך, שהצדקתה נובעת מקיומו של פער עקרוני, בלתי ניתן לגישור, בין הרגע הארוך של הכתיבה לבין מרחבי הקריאה האפשריים. המבקר נקרא אל הפער הזה. אם הוא נאמן לשליחותו, הוא נשאר בתחומו זמן־מה, טרוד בין כתיבה־שכבר לקריאה־שטֶרֶם, ניצב בין שתי ערים ומנחש את תכונתן; אם הוא מתעכב שם, האור בחלונו עתיד לדלוק בלילה, ובבוקר הוא ישלח את הביקורת.
ביקורת הספרים מעניקה הזדמנות חוזרת ונשנית לכתוב על הרגע הפרטי, הסודי, של הקריאה – הרגע שעליו אני מבקש לכתוב שוב ושוב; לכתוב כדי להמשיך לקרוא. הכתיבה על הרגע של הקריאה מחוללת שני דברים שונים, סותרים לכאורה: היא מעמיקה את הסוד ובה בעת קורעת אשנבים בדופנותיו. מן הפתחים האלה ניבטים ספרים אחרים, קריאות אחרות, קוראים אחרים. כשאתה כותב ביקורת ספרות אתה נזכר בנופים שנשקפו בעד חלונות חדרך בשעה שקראת את הספר. למרבה הפלא, אתה נזכר בהם גם אם מעולם לא הרמת את ראשך מן הדפים.
קשה מאד להציג בכמה מילים רשימה של קריטריונים מוכללים. אלה קיימים, כמובן, אך הם מתחלפים תדיר בין ז'אנרים, מסורות, סגנונות. במובן מסוים אפשר לומר שהקריטריונים מתחלפים מספר לספר; שספרים הם אירועים חד־פעמיים שמחוללים תמורה, ולו זעירה, במסורות הכתיבה שהם יונקים מהן ובמסורות הקריאה שהם עותרים אליהן. ספרים משמעותיים מצמיחים מתוכם את הקריטריונים לפרשנותם ולהערכתם, גם אם השיפוט לאורם של קריטריונים אלה אינו מיטיב עמם. וספרים נפלאים באמת, כמו אנשים אהובים, בוודאי אינם מתמצים במניין שקול של מעלות. הם פשוט שם, מזהירים ביופיים הלא־ידוע; הופכים את חילותיהם המגושמים של הקריטריונים לבלתי נחוצים.
אנחנו מרבים לדבר על מבקר הספרות, אבל יש טעם להזכיר שכל ספר הוא מבקר, שמבקש להיכנס לעולמו של הקורא, לביתו ממש, ולמצוא בו חדר ערוך ומרוהט, שחיכה רק לו. אבל ביקורת ספרים לא יכולה להיות אלא מקלט זמני, תחנת מעבר; מוגבלת, דחוקה במילים ובנייר עיתון בן־יומו. היא מבקשת מהקורא להשתהות בה מעט לפני שהוא מקבל את פניו של הספר האורח בביתו, או אחרי שהוא נפרד ממנו לשלום. לא תמיד היא מצליחה.
אין כאלה. ביקורת היא תגובה, ובניגוד למה שנוהגים לומר לפעמים, אין דבר בעולם שאינו ראוי לתגובה.
כמעט ההיפך הוא הנכון. בניגוד לעמדה הרווחת, הקריאה, או הכתיבה עליה, אינן מגניבות אותך לארמונה של הכתיבה הספרותית; היא לעולם אינה מתערה באמת בחייה הנסתרים. אדרבה, הנכונות לקרוא ממש, בהתמדה ולאורך ימים, נפרדת בלב קל מאפשרותה של הכתיבה; היא נערכת בסיפוק על גבולותיה, ומציירת את רשמיה על חומתה החיצונית. ביקורת הספרות היא יומנו הנכלם של קורא שאף פעם לא די לו; אם כבר, הרי זה עיסוקם של קוראים מתוסכלים.
*
חבצלת פרבר
מוסף "שבת" מקור ראשון
צילום: רפי צילום אירועים, רעננה
תמרור אזהרה מספרות ירודה
מבקרי ספרות אחראים, שקוראים ומכירים ספרים וספרות; שיש להם מערכת ערכים מוצקה והשכלה רחבה בתחומי הספרות והתרבות בכלל, ושיודעים להבחין בין טוב לרע ובין מוץ ותבן, ממלאים תפקיד תרבותי חשוב. הם מקדמים ספרים איכותיים, מלמדים את הקוראים להבחין בין טוב לגרוע ומעודדים אותם להתרחק מספרות ירודה. מול שטף הספרים בחנויות, הם מסייעים לקוראים לבחור ספרים ראויים על פי טעמם והעדפותיהם האישיות. מבקרי ספרות גם ממלאים תפקיד חשוב לגבי הספרות בכללה. הם תומכים בקהל קוראי הספרים ומעודדים את הקריאה, שאם לא כן – תיעלם תרבות קריאת הספרים, "גדולים" ו"זולים" כאחד, והספרות תאבד את קהלהּ לטובת בידור קל ונגיש יותר.
תמיד רציתי להיות מעורבת, להגיב על ספרים תוך כדי קריאתם ולחלוק את תגובותיי עם אחרים. כתיבת ביקורת בעיתון מאפשרת לי לממש את הצורך הזה – וגם לתרום לקידום תרבות הספר, לתמוך בכותבים הטובים ולהרחיב את אופקיהם של הקוראים לתרבויות, אורחות־חיים ותכנים מגוונים.
זה תלוי בסוגה ואפילו בנושא. קריטריון־סף הכרחי הוא סגנון: הספר צריך להיות כתוב כספרות – לא כבלוג באינטרנט. אינני חובבת של עגות וסגנון "נמוך". אני מצפה מסֵפר שיגרום לאיזו התרוממות רוח, להתעלות מעל ליומיום. שיהיה לו ערך מוסף מבחינת הסגנון, זווית ראייה חדשה או נושא שהופך בספר למעניין או חשוב, ולא רק מבדר וממלא את הזמן. אינני פוסלת בידור – אבל בשביל זה לא נחוץ מבקר ספרות.
דילמה מרכזית היא האם לכתוב ביקורות רעות, שמחייבות לקרוא ספר גרוע, להסתכן בכעסו של המחבר, ואולי ממריצות קוראים לקרוא את הספר מתוך סקרנות; או לכתוב רק ביקורות חיוביות על ספרים ראויים. דילמה נוספת נוגעת לספרים בהוצאה עצמית, שלא עברו בקרה, עריכה והבשלה. אני מאמינה שבקרה מקצועית ועריכה הן חשובות, ושלספר בוסרי יש אולי פוטנציאל – אבל הוא אינו בשל לצאת אל הציבור. מצד שני: רחמנות על הכותב. ועוד דילמה: האם לכתוב על ספרים שמשקפים אורחות חיים או השקפות עולם שזרים לי או מעוררים בי דחייה. האם הביקורת שלי תהיה הוגנת? האם אני רוצה לתת פרסום לדברים שאינם מקובלים עלי?
על ספרים שבהם המין הופך לפורנוגרפיה, ספרים שמייצגים "נרטיבים של אויבים" כגון ה"נכּבה" או "גם אנחנו הגרמנים סבלנו", או ספרים שבהם השואה משמשת לצורכי הגברת המכירה (זילות השואה). ובהקשר אחר: ספרי מדע בדיוני, שלא מדברים אליי, וספרי ילדים – שמצריכים כלים מקצועיים מיוחדים כדי לדון בהם.
לא. כתיבת ביקורות היא עיסוק תקשורתי שנובע מאהבת הקריאה והספר, מן הגירוי הרגשי והאינטלקטואלי שהם מעוררים, ומהרצון לבטא בפומבי את ההתרשמות מהם. כתיבת ספרים נובעת מהצורך ליצור יש מאין, או משום שנושא מסוים אוחז בסופר ומצווה עליו: כתוב! הרצון לתקשר ולמצוא קוראים הוא משני בלבד. עם זאת, יש משהו משותף בין ביקורת ספרים לכתיבה. ראשית, מציאת הייחוד והאמירה המאפיינים את הספר. זוהי גם נקודת המוצא לביקורת הספרים, ובאמצעותה היא יכולה לומר משהו משמעותי על הספר המבוקר. הרי לא די לומר שהוא טוב או רע, צריך גם לגלות ולפרש "לְמה התכוון המשורר". ושנית, דרוש כושר ביטוי טוב בכתב, יכולת הנמקה ברורה של חוות הדעת וניסוחה כדבר יצירה המכבד את הקוראים ואת העיתון.
*
עלית קרפ
בעלת המדור "למה הוא רב מכר" ב"הארץ"
צילום: גל חרמוני
השעמום הוא הנורא מכל החטאים
חשוב? נו, לא צריך להגזים, אבל יכול להיות מעניין. תפקידו של מבקר הספרות הוא לספר לקורא על הספר משהו שלא כתוב בו: להזכיר ספר אחר או ספרים אחרים שדומים לו במבנה, בעלילה או בדמויות, גם אם נכתבו לפני עשרות ולפעמים מאות שנים, ולא פחות חשוב, לציין את ההקשר שבו נכתב הספר, כמו לדוגמה לאיזו סוגה הוא מתייחס ועל מה אולי חשב המחבר בעת שכתב אותו ולעורר באופן כללי את חשדנותו לגבי האמור בו.
קודם כול, מפני שהייתי קריינית אדוקה מגיל צעיר מאוד. אלא שכילדה קראתי באמונה שלמה שכל מה שנכתב בספרים הוא אמת דוקומנטרית, ואני זוכרת את האכזבה שחשתי בסוף הספר של דבורה עומר “כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי“, כשהתברר לי שכל עלילתו התרחשה בחלום. אחר כך למדתי ספרות אנגלית וקצת התפכחתי בנוגע למה שכתוב בספרים, אבל כשסיימתי לא רציתי להיות מורה והתחלתי לעבוד כמגיהה במקומון ואחר כך קודמתי לתפקיד עורכת הצרכנות. אחרי שהמצאתי את “כתבתנו לענייני יופי, כרמלית ושמה תשוקה“ שסקרה את ענף הליפסטיק והצלליות, העורך חשב שאולי יש לי עוד משהו להגיד חוץ מלדון במחירי הקוסמטיקה והאבטיחים, בכל הכבוד, והציע לי לכתוב ביקורת ספרותית. אחר כך כבר התחלתי לכתוב ב“הארץ“, בהתחלה באופן מזדמן, אחר כך את “ספרים בקצרה“ ובשנתיים האחרונות את “למה הוא רב מכר“.
יש רק חטא אחד באמנות בכלל ובספרות בפרט והוא השעמום, והוא לא רק החטא היחיד, הוא גם הנורא מכל החטאים בתחומים הללו, כל היתר שטויות.
הדילמות הרגילות: לא רוצים לקטול צעירים כי הם צעירים ולא רוצים לקטול מבוגרים כי הם מבוגרים, ותמיד יש המחשבה שאולי בכל זאת יש פה משהו יפה, ומצד שני, מה שפחות מדאיג אותי, אבל גם קיים, זה שאחשוב שמשהו הוא יפה, ומלומדים גדולים ממני יחשבו שזה בנאלי וטיפשי ושכבר נכתבו כזה ודומים לו.
אין ספר כזה. כל ספר ולא חשוב איזה מקבל אצלי חסד של 100 עמודים ראשונים. אחר כך קורה שאני מבקשת מהמערכת לשחרר אותי ממנו, כי הוא לא ראוי למאכל אדם, אבל מראש לעולם לא אפסול שום ספר, גם אם מחברו הוא סופר פורה מאוד שמוציא לפעמים שלושה או ארבעה ספרים בשנה, וכולם דומים זה לזה להכאיב.
אולי, תמיד יש משהו בקלישאות, ובגלל זה יש הצלחה כזאת לרבי מכר. אבל ברצינות: ההבדל בין קריאת ספר והצבתו בהקשר הספרותי והחברתי שבו נכתב לבין כתיבתו של ספר הוא כל כך תהומי, שאני סבורה שגם אם יש שמץ של אמת באמירה הזאת, הרי שהיא נובעת מכעסו של מי שלא נעים לו לקבל ביקורת שאינה משבחת את יצירתו. ומי מאיתנו אוהב את זה? /
*
רבקה שאול בן צבי
מוסף "שבת" מקור ראשון
מול השוק והטעם הרע
נוכח שוק ספרים פרוע העולה על גדותיו משפע מדומה, ופרסומות אגרסיביות ומתעתעות, דרושה יד מקצועית מכוונת שאינה קשורה לאינטרסים הכלכליים של שרשרת המכירות. על הדוכנים מצטופפים כל מיני ספרים, חלקם הגדול ברמות שונות של ג'אנק. במצב זה הספר הראוי עלול ללכת לאיבוד, והוא נזקק אפוא למבקר המקצועי שידע לשלוף אותו ולהציגו בפני קהליו. שאלת הסמכות תמיד קיימת ברקע: במה עדיף המבקר על פני "סתם" קוראים? והתשובה היא שבלעדיו יקבעו רק כוחות השוק והטעם הרע הרווח. תפקיד המבקר לתמוך ביצירות טובות, לנסות לתקן עוולות קיימות, ואף לקדם אג'נדה ספרותית כפי מיטב הבנתו. אני מדגישה את עניין המקצועיות. כי אנשים בלתי מקצועיים שמחווים דעה על יצירה ספרותית עלולים להכתיר קיטש כיצירת מופת.
כל חיי עסקתי בהוראת ספרות והגעתי לביקורת רק בעשור האחרון, כהמשך טבעי ללימודי הדוקטורט. ההתחלה הייתה מקרית, כשנתבקשתי לכתוב על אודות ספר עיוני שצמח מדוקטורט של עמיתה, ומאז כתבתי בעיקר על ספרי עיון אקדמיים, בתחושה שאני משרתת צנועה של עבודות חשובות; אחר כך עברתי לכתוב על ספריהם של סופרים שהתמחיתי ביצירותיהם. בכתיבה הביקורתית יש סיפוק כפול בשילוב שבין ה"אני" וה"אתה": הביטוי האישי והעזרה לזולת. הכתיבה שלי חווייתית, ונוטה גם לפרשנות היצירה. מאמרי הביקורת נולדים מרגשות שהיצירה מעוררת.
למרות תמורות העתים והשינויים בטעם הספרותי, במיוחד מהפן הפוסטמודרני, להשקפתי העקרונות המהותיים לא השתנו. לפני הכול אני מחפשת את האותנטיות, וחשה סלידה ובוז כלפי יצירות טכניות, שעשויות להבריק באור מתעתע; קריטריון אחר הוא השימוש האמנותי בשפה, אבל אין לי עניין ביצירות שבהן השפה המורכבת ורבת המטפורות משרתת תכנים נמוכים ובנאליים, וזאת תופעה האופיינית לספרות הביניים. אני מעדיפה רומן משרתות פשוט על פני יצור כלאיים כזה שמתחפש לספרות. הספר הטוב באמת חותר אל המעמקים, וערכו שריר וקיים מעבר למקום ולזמן. זוהי דעה שמרנית, אך היא נכונה בעיניי. ודבר חשוב נוסף, אך לא אחרון, הספר הטוב צריך להעניק הנאה אסתטית לקורא הסביר. קריאה אינה אמורה להיות מסע של ייסורים. דווקא הסופרים הגדולים כמו עגנון, אפלפלד ויהושע הם אלה שהקריאה בספריהם מהווה תענוג צרוף. הבינוניות תמיד משעממת.
הדילמה קשורה לגבולות ההבעה הביקורתית. עד כמה מותר לי לכתוב בחריפות, והיכן מתחילה הפגיעה בזולת? פעם כתבתי מאמר על תופעה ספרותית כללית, ונקרעתי בין הרצון להוקיע כמה סופרים שאני מרגישה שהם גוזלים את האוויר מהסופרים האמיתיים לבין התחושה שמאחורי ספר ניצב אדם רגיש ופגיע. ואינני מסוגלת לחיות עם ההרגשה שפגעתי בו. אבל כנראה שאין לי מזג ביקורתי אמיתי. אינני מתנגדת עקרונית לקטילה. יש לה תפקיד חברתי חשוב בניקוי האורוות הספרותיות. אבל צריך לשמור את הקטילה למקרים מובהקים מאוד ולהיזהר בה מאוד, במיוחד לגבי סופרים צעירים.
לעולם לא אכתוב על סופרים וספרים שאיני מכבדת, והכוונה לספר שהדחף שהוליד אותו אינו אמנותי. כמו כן נראה לי בלתי הוגן לכתוב על יצירות שהפואטיקה שלהן מעוררת בי ניכור, גם אם הן נחשבות לטובות. נוסף על כך לא אכתוב על סוגות שאמנם אני מחבבת, כמו מדע בדיוני ומותחנים, אבל אין לי כלים נאותים להערכתן.
הרגישות לשפה היא שורש שתי היכולות, הספרותית־יצירתית והביקורתית, וביקורת ברמה גבוהה מספחת אליה משהו מרוח היצירה. אבל אלה שני סוגי כתיבה כה שונים במהותם, שהאחד אינו עשוי להיות תחליף לשני. אכן, מבקרים רבים מחוננים בשתי היכולות וגם כותבים סיפורת. /
*
עמר לחמנוביץ
מבקר ועורך מדור הספרים של "ישראל היום"
שליחותו של מרסק האינטימיות
מבקרי הספרות של ימינו כבר אינם שומרי סף – ולראיה הכמות הגדולה של הספרים הגרועים שרואים אור מדי שנה. ככל שחולף הזמן אני מבין שרבים מאנשי הוצאות הספרים לא ממש קוראים ביקורות, וחלקם קוראים רק כדי ללקט ציטוט שמתאים למודעה. כך שלטעמי המבקרים הם שליחי ציבור, אותו ציבור שמעוניין בדמות שתתחם שדות ותיתן סימנים בזירה החופשית של האמנות. עם זאת, המבקר אינו פונה רק לרומנטיקנים; הימצאותם של רוב המבקרים בעיתונות מטילה עליהם אחריות אקטואלית: הם צריכים להגיב בזמן אמת להתרחשויות הספרותיות ולגרות את הקהל להתערב בהן.
כי אני לא מגביל את יצירת האמנות לזמן החוויה המיידי שלה. קריאה של יצירה ספרותית היא מעשה אינטימי כל כך נהדר, עד שחייבים לרסק אותו ולדבר עליו, ובכך ליצור עבורו אפשרות של חיים אצל אחרים. לפעמים אני חושב על מבקר הספרים כמי שהולך בפרדס שלאחר הקטיף ובודק שלא נשכח מאחור יבול טוב. הסיפוק הגדול שלי הוא למצוא פירות מעולים דווקא במקומות שלא ציפיתי למצוא אותם, או לחלופין במקומות שכבר נבדקו אינספור פעמים לפניי. אז כן, זו גם שליחות. אני רוצה שאנשים יקראו ספרים לטעמי – לא מתוך התנשאות, אלא מתוך רצון לחלוק תחושות אישיות ובלתי מוגדרות.
פואטיקה ונחיצות. הראשון – כי באמצעותו ניתן לחוש במוסיקה של הספר, שנעה במקצבים שונים מתחת לפני השטח. מעטות היצירות שמקיימות את התנאי הזה לכל אורכן. כמו גיטרה מוכרת בפתיחת שיר של עמיר לב, כך גם סערה נפשית־מילולית בסיפור של קלייסט: בעיניי, סופרים טובים הם גם מוסיקאים טובים. הקריטריון השני – נחיצות של הסופר לספרו, כמובן. מגוחכים בעיניי הסופרים שטוענים כי הכתיבה הצילה אותם ממוות. שולחן הכתיבה אינו שדה קרב. ובכל זאת, אחרי כמה עמודים אפשר לזהות את רמת הדחיפות של הכותב. אם למי שכתב את הספר לא ממש בוער, למה שלי, או שלקוראים אחרים, יבער?
דילמות מוסריות, בעיקר. מיזנתרופיה היא תכונה גרועה – אבל בלעתי בהנאה ספרים של אלפרידה ילניק ותומס ברנהרד. אנטישמיות על אחת כמה וכמה – אבל בספר השיחות עם מלקולם אקס, למשל, יש אינספור פנינים אחרות שכדאי לקרוא אותן ולהפנימן. ושנאת נשים? פעם זו הייתה ממש מחלה ספרותית! אפשר לקרוא ספר ולהזיע בכיסא. לפעמים זה נחוץ. אבל כשכותבים על הספר לאחרים, כשמשקפים ומעבדים אידיאות ומחשבות ותפיסות, ישנה אחריות והמצפן צריך להיות מכויל. אז מדי פעם צריך לחשוב כיצד לכתוב על הספרים הללו.
מלכתחילה יש לי פריבילגיה לבחור את הספרים שעליהם אכתוב. אלה לאו דווקא ספרים של סופרים אהובים עליי, אלא תוצאה של מכלול רגשי־תמטי במפגש הראשון עם הספר – כך שסביר שישנו סוג מסוים של ספרות שלעולם לא אכתוב עליו, גם אם לא אצהיר עליו ככזה. במדע בדיוני אני בור ועם הארץ; במתח בלשי – למרות התנופה והשגשוג של הז‘אנר – אני נוגע רק על קצה המזלג; אני קורא לא מעט שירה אבל ספק אם אוכל להיזכר מתי כתבתי עליה. אין ספר שהוא סדין אדום מול העיניים אבל משאלת הלב הספרותית שלי הולכת, פעם אחר פעם, למחוזות ידועים. אני כותב על מה שאני חש בו מיומן ובקיא.
פיני בלילי היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב ואחרי כמה שנים חגג איתה תארים כשחקן. האם מבקרי ספרות הם אוהדים ביציע שמשתוקקים לעלות על המגרש? סטטיסטית אם בודקים מבקרים ואת ניסיונותיהם הספרותיים, מגלים שהקלישאה די נסמכת על המציאות. אבל מדובר בשני תחומי כתיבה שונים בתכלית, ולראיה כבר קראתי יותר מביקורת או שתיים חלשות מאוד שנכתבו דווקא על ידי סופרים מצוינים. אפשר אולי לחשוב על המבקר כקורא מתוסכל, כי לפעמים אני מאוד מתאכזב מספרים שעוררו בי ציפייה גדולה – התחילו היטב והתרסקו, או שנפלו למלכודות שקופות מדי.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014
