הרבי מלובביץ' ביקש להציע אלטרנטיבה מהותית לעולם הישיבות הליטאי, לתפיסת הגאולה של "מרכז הרב" ובעיקר למדינת ישראל הצעירה ולפרטיקולריות שייצגה
בחול המועד פסח האחרון נכנס הרב מאיר צבי ברגמן, חתנו של הרב א"מ שך ומחשובי הרבנים הליטאיים היום, למנהיג הציבור הליטאי – הרב אהרן לייב שטיינמן, והחל לדבר איתו על אודות ביאת המשיח. תוכן השיחה זלג החוצה, ועורר ולא בכדי סערה רבתי ברחוב החרדי, שגם היום ממשיכה להותיר את הדיה המתפוצצים ברחובות בני ברק וירושלים. זאת משום שעולה ממנה שהרב שטיינמן, לכאורה, אינו רואה עניין בציפייה המסורתית למשיח.
אף אחד לא מקיים
כך (כמעט מילה במילה) זה נשמע:
הרב ברגמן: ברמב"ם כתוב שצריך לחכות לביאת המשיח, חוץ ממה שצריך להאמין בו ולהיות "מאמין בביאתו" צריך גם להיות "מחכה לביאתו".
הרב שטיינמן: אף אחד לא מקיים את זה!
הרב ברגמן: הרמב"ם כותב שמי שלא מחכה הוא כופר בתורה ובנבואת משה, ומביא ראיה…
הרב שטיינמן: אף אחד אינו מקיים את זה! גזרה שאין הציבור יכולין לעמוד בה! גם כאן זה כך, מי מקיים את זה? מי? מי? אומרים שהחפץ חיים היה מקיים את זה, כך אומרים… אולי כן? איני יודע? כך אומרים, אולי כן? אבל גם הוא עדיין אחד בעולם, אחד בעולם. והאם התורה ניתנה רק לאדם אחד?
הרב ברגמן: אבל זה מהי"ג עיקרים. י"ג עיקרים! בימים מקדם אני חושב שיותר חיכו מהיום.
הרב שטיינמן: אמת, בגלל שהם היו שבורים ולכן הם חשבו.
הרב ברגמן: הרי נחלשים כל העיקרים?! באם את זה אין מקיימים הלא זה נורא! כל העיקרים נחלשים! זה נורא! אם זה לא נורא הכול נהיה חלש, אני אומר שכל העיקרים נחלשים אם אף אחד אינו מקיים את זה.
הרב שטיינמן: הרי נאמר בגמרא (סנהדרין צט, א) בשם ר‘ הלל: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה.
הרב ברגמן: אז מה? אז אתה פוסק כמו האמורא ולא כמו הרמב“ם?
הרב שטיינמן: זה מספיק שנקיים את המצוות שאפשר כן לקיים (צוחק), הלוואי שאת זה נקיים.
מי שהיו ערים מאוד לדברים אלו היו חסידי חב"ד ששמו בראש מעייניהם (כבר לפני עשרות שנים) את הציפייה למשיח ואת עשיית הפעולות היזומות להבאתו. "מזעזע", נכתב באתרים החב"דיים, "נורת אזעקה לחסידי חב"ד: שנים אחרי דברי הרבי על כך שדורנו הוא דור הגאולה, מסתבר שהמסר עדיין לא חדר לכל שכבות העם, ויש לנו עוד הרבה עבודה לעשות". אך יותר מהזעזוע המקומי, הרי שדברי הרב שטיינמן אפשר שליבו שוב את לחישות גחלי ההתנגדות הליטאית העקבית לעיסוק במשיח, התנגדות שבסיסה תמיד בפרגמטיזם לכתחילה ולא פעם אף באירוניה עתיקה, שהגיעה לשיאה בשנות ה־80 בהתנגדות הרב שך לציפייה הלוהטת שפיתח הרבי מלובביץ' לביאת המשיח.
במובן עמוק – חב"ד היא התנועה החסידית היחידה המבקשת להוות אלטרנטיבה לעולם הישיבות הליטאי־למדני (שהפך להיות משאת הנפש הן של ציבור בחורי הישיבות של ש"ס והן של בחורי הישיבות החסידיות). אם בראשית המאה העשרים היה נדמה שהנה אין עוד הבדלים בין החסידות להתנגדות, וזאת בשל איבוד אופייה הייחודי של החסידות והבנתה כי רק בלמדנות מצויה האפשרות ללהט ולתשוקה, הרי שחב"ד של שלושת האדמו"רים האחרונים שימרה והעצימה את האש החסידית, ובפרט כאשר הגבירה והלהיטה אותה בימי הרבי האחרון בתקווה המשיחית.
כך, אל מול ההתכנסות הפנימית לד' אמות שהלכה ואפיינה את החברה הליטאית – אמר הרבי מלובביץ': "ופרצת" לכל פינה ברחבי הגלובוס, גם אם היא רוויה באווירה מחולנת ופרוצה. אל מול יצירת קהילות הערבות אך לעצמן – אמר הרבי ערבות לכל יהודי. אל מול העיסוק בתורה ובתורה בלבד, הדגיש הרבי ש"מצוות פיקוח נפשות (במובן של השפעת יהדות לרחוקים, א"נ) פשיטא שגדולה אף מלימוד תורה" (אגרות קודש טז, עמ' רכח). אל מול דתיות הצועדת בדרך סלולה ואחת הדגיש הרבי את הדרך מרובת הדרכים של "בכל דרכיך דעהו", המתאימה לכל אדם באשר הוא, ולא רק לגדולים:
אפשר לכל אחד ואחד מבני ישראל מהקטן שבקטנים עד גדול שבגדולים ללכת גם בחיי היום יומיום ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים, על־ידי ההנהגה דבכל דרכיך דעהו (שם יג, עמ' שנו).
אבל האלטרנטיבה החב"דית ביקשה להתייצב לא רק אל מול החברה הליטאית, אלא גם אל מול האלטרנטיבה הציונית. אל מול הצבא הישראלי הציבו בתנועת חב"ד את צבאות ה', אל מול הטנקים – נעמדו טנקי חב"ד, והייצוגים הללו אינם משחק אלא חשיפה של דבר עמוק יותר. כדי להבינו אזדקק לסוגיית המאבק על הנשיאות, אך לא זה שאירע כאן אך לפני שבועות בודדים, אלא מאבק לפני שנות דור, שאירע בשנת 1956.
השם "נשיא הדור" שמור לאדמו"רי־נשיאי חב"ד, המנהיגים את כלל היהודים כולם באשר הם. שדרות
צילום: AFP
קשה להשתמש בתואר
במכתב שכתב הרבי לנשיאה השני של מדינת ישראל הצעירה, יצחק בן צבי, נמנע הרבי במכוון מלכנותו בתואר הנשיא וכינה אותו "פרזידנט" (אגב, גם את נשיא מדינת ישראל הנבחר, ראובן ריבלין, הקפידו בחלק מאתרי חב"ד להכתיר בתואר פרזידנט בלבד). בחתימת המכתב המובא כאן – שהוא בעיניי האמירה האישית העזה והתמציתית ביותר של הרבי על עצמו ועל כל מפעל חייו הארוך – הוא מבקש "סליחה על שפתחתי מכתבי בלי להקדים תארים וכו'", ומבאר מדוע נמנע מכך:
מיום הלכי ל"חדר", ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה, שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות, הגזרות והשמדות.
וכחלק מעתיד מזהיר זה, וכחלק מגאולה זו, יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו". והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – "ואמרת ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי". ולכן כל כך קשה לי להשתמש בתואר זה בקשר עם בני ישראל, בעת אשר יעקב קטן הוא ובני ישראל "דווים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם" (שם יב, עמ' תיד).
צריך לקרוא שוב ושוב את המכתב הזה, שכן מונחת בו כל תמצית הנהגתו ותודעתו העצמית של הרבי. "מיום הולכי לחדר ועוד קודם לזה". אף קודם ההכרה הראשונה של הילדות, לאמור – עוד מינקותו סובבים כל חייו סביב דמיון "ציור הגאולה העתידה". אכן, מצויים סיפורים רבים על גדולים שעוד בינקותם ניכרה בהם קדושתם; על בעל חידושי הרי"ם מגור מסופר שקודם שהיה יונק היה מברך ברכת "שהכל נהיה בדברו" ועל הראי"ה קוק מסופר שהיה קם משנתו עת הייתה הכיפה נשמטת מעל ראשו, אך עדות מעין זו על תביעת גאולה בלתי מתפשרת – דומני שלא נשמעה מפי אף גדול ישראל בדורות האחרונים על עצמו.
הגאולה, לדידו, היא פענוח רטרואקטיבי שיעניק מובנות לכל מצוקות הגלות, הגזרות והשמדות; מובנות כה עמוקה שאף תביא להודאה על כל תהומות הייסורים שעברו על ישראל משך כל הדורות. והייסורים הללו היו ידועים לרבי עוד מינקותו. עוד בהיותו בן שלוש, בתקופת הפוגרומים ברוסיה, הסתתרה עמו אמו בבית מרקחת בחרדה גדולה. בהמשך, בתקופת הנאציזם נספה חלק גדול ממשפחתו, כולל אחיו דובער, שנרצח על ידי הנאצים בבית חולים לחולים כרוניים. הרבי עצמו נמלט ברגע האחרון מאדמת אירופה הבוערת אל הקרקע הבטוחה בארצות הברית.
רק בשביל דגל?
מכיוון שהרבי לא ראה שאכן הגיעה העת שבה ישראל כבר אינם מלאים ייסורים, הרי שהתקשה לראות במדינת ישראל את הגשמת החלום היהודי לדורותיו, ואת נשיא המדינה כמייצג את הגאולה ואת הקיום היהודי כולו. לדידו, השם "נשיא הדור" שמור לאדמו"רי־נשיאי חב"ד, המנהיגים את כלל היהודים כולם באשר הם, ולא לאדם המייצג רק את מדינת ישראל.
אגב נשיאים – הנשיא השלישי זלמן שז"ר, שבא ממשפחה חב"דית, ביקר פעמים רבות אצל הרבי, אולם כאשר נבחר ב־1966 לנשיא וביקש לשוב ולבקר בחצר החב"דית הופעלו עליו לחצים רבים שלא הוא יבוא אל הרבי אלא שהרבי יחרוג ממנהגו ויבוא למלונו. שז"ר ביקש מהרבי שיבוא אליו, והרבי ענה שעליו לשאול את חותנו. הוא נסע לציונו והשיב לשז"ר כי חותנו אמר ש"אז פון לובביץ' פארט מען ניט ארויס…" (־ מלובביץ' לא יוצאים. א"נ). ושז"ר בא לרבי.
בדומה לחוסר שביעות רצונו מפניה של המדינה ומייצוגיה, התבטא גם הרבי מיד לאחר ה' באייר תש"ח בכאב: "האם סבלנו 1,900 שנה רק בשביל שיהיה לנו דגל ונציגות באו"ם?", ואף אמר כי ייסוד מדינה שאינה מושתתת על יסודי התורה עיכב את הגאולה למשך כמה וכמה שנים. גם לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים שלל הרבי את אמירת ההלל ביום העצמאות, משום שהיה צורך להוסיף בעקבותיו בתורה ובקדושה, אולם תחת זאת נוספה ההרגשה של "כוחי ועוצם ידי" (שם כה, עמ' תקעג).
אלא שהתנגדותו של הרבי למדינה לא הייתה התנגדות כשלעצמה (וזאת בשונה ממתנגדי הציונות החרדיים הקלאסיים, שאינם מתיימרים להציע הצעת גאולה אחרת או בכלל פרוגרמה אחרת פרט לשימור הישן ואחיזה בו בכל דרך), אלא התנגדות שבצדה הצעה מהותית ועמוקה יותר לגלות. הרבי תבע ללא הרף אלטרנטיבה.
כל כהונתו, החל מההתוועדות הראשונה בי' בשבט תשי"א, הייתה כולה אלטרנטיבה של תביעת גאולה. וככל שתכפו השנים כך הלכה תביעה זו והתלהטה יותר ויותר, עד שנותיו האחרונות, שבהן הפכו להיות התביעה לגאולה והקריאות לבוא המשיח גולת הכותרת של כל דיבוריו ומעשיו, עד לאמירתו המטלטלת בכ"ח בניסן תשנ"א ביחס להבאת הגאולה: "אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם".
תמורת המקדש שבירושלים
עד כה הצגתי את משיחיותו של הרבי כמציבה אלטרנטיבה לעולם הליטאי ולעולם הציוני. אולם היא גם מבקשת להציב אלטרנטיבה לעולם התיאולוגי של "מרכז הרב". לדידו של הראי"ה קוק, עיקר הגאולה תלוי בשיבת ישראל לארצו. הסימן העיקרי לגאולה, לדידו של הרצי"ה קוק, הוא השיבה של ישראל לארץ ישראל והיענות הארץ לשיבה זו. הרצי"ה חזר שוב ושוב על דברי התלמוד: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'" (סנהדרין צח, א), ועל דברי רש"י על אתר: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". הנה מדבריו:
יש לראות בעיניים פקוחות שריבונו של עולם מתפייס איתנו. מתפייס עם העם על ידי קיבוץ גלויות מאמריקה ומרוסיה ומכל העולם, וכשיהיו פה עשרה מיליון יהודים יוכר באופן חד מאוד שהרוגז הסתלק. כמו כן לגבי הארץ, שהייתה שוממה ומקוללת, ועכשיו היא מבורכת ונותנת את פירותיה בעין יפה יום יום. יש בננות יפות מאוד, ובמקום אחר ענבים יפים ונהדרים… ריבונו של עולם מקבץ פיזור נידחי ישראל וגם מקבץ את פיזור הקרקע (שיחות הרצי"ה, דברים, עמ' 483).
בשל כך מובן כי הרצי"ה התנגד בכל תוקף לנתינת חבלים מארץ ישראל וראה בכל דיבור על כך דיבור מבוטל. זאת משום שזיהה בארץ את מרחב הייצוג של הקדושה, של הפיוס של הקב"ה עם ישראל הנתפס על מצעה של הארץ הקדושה. הארץ אינה מֵיצג למשהו חיצוני – היא הדבר עצמו, ובלשון הראי"ה: "חטיבה עצמותית קשורה בקשר־חיים עם האומה".
בניגוד לתפיסה המרכזניקית המזהה את הגאולה עם המקום, עם גאולת ארץ ישראל, הרי שהגאולה החב"דית היא גאולה כלל עולמית ואינה תלויה במקום ספציפי – בארץ ישראל. בשל כך גם אין סיבה שהרבי עצמו יהיה בארץ ישראל (כל עוד לא באה הגאולה השלמה), אלא אך ורק במרכז האוניברסלי החשוב ביותר, לאמור: ניו יורק. הגאולה האוניברסלית והמטא־מקומית חורגת ממקום מסוים שכן היא נעשית באמצעות "עבודתם של ישראל בכל מדינות העולם" (דבר מלכות ויגש תשנ"ב, עמ' 3), ואף חורגת מהקונטקסט היהודי בלבד שכן יש לפעול באופן אקטיבי בנוגע לזהות הכלל־עולמית, דבר שהתבטא בעידודו של הרבי לקיום שבע מצוות בני נח באומות.
גם הסימנים שהוא מזהה כסימני גאולה אינם רק סימנים המכוונים לעם ישראל, אלא כלל עולמיים: נפילת הגוש המזרחי, תום המלחמה הקרה והסיוע של ארה"ב – המכונה אצלו "מלכות של חסד" וזוכה להוקרה רבה בשל החופש הדתי שהיא מעניקה – לאזורים מוכי רעב ומלחמה. אף את הפמיניזם ואת עליית מקומה של האישה הוא מזהה כאחד "מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים". וכמובן שבשלב זה כבר ניתן להקשות: ומה עם קיבוץ הגלויות מכל הפזורות, והשלטון היהודי בארץ ישראל אחר אלפיים שנים (גם אם הוא מוגבל)? אלו אינם סימן מובהק ביותר לגאולה?!
בנוסף, לדידו השכינה בזמן הגלות אינה מרוכזת רק בארץ ישראל – אלא גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות בחוץ לארץ, ובעיקר ב"בית רבנו שבבבל", שהוא "תמורת המקדש שבירושלים ('המקום אשר יבחר ה") שבו עיקר השראת וגילוי השכינה". כלומר, במרכז העצבים החב"די שבברוקלין, היינו ביתו של חמיו, הרבי הריי"צ, שאחריו הוא ביתו שלו – הרבי מלובביץ'.
*
ניתן כמובן לשאול האם יש ממש בחלופה החב"דית, האם האלטרנטיבה הזו צלחה? אך ניתן וראוי לשאול שאלות רחבות יותר: האם תיתכן גאולה המאחדת את הממד הפרטיקולרי עם זה האוניברסלי, המתיכה את הגאולה המקומית והציונית עם זו החורגת מגבולותיה; גאולה המשלבת את מדינת ישראל הקיימת עם תביעה בלתי מתפשרת ממנה לערבות ואחריות דתית לכל יהודי באשר הוא? אל מול פועלו המפעים של הרבי קשה להיוותר אדיש לשאלות אלו.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014
