ערב מלחמת העולם הראשונה הטיף הרב א"ש תמרת שלא להחזיק בכוח מגן – "וצדקת הצדיק תגן עליו"
ההיסטוריה של מדינת ישראל מהווה רצף של דילמות – פוליטיות, כלכליות, תרבותיות וכמובן מלחמתיות־מוסריות. דילמות אלו הן נחלת העולם כולו, אלא שקיומנו הוא המדחום הרגיש ביותר למצבו הטרגי של העולם, ולשחיתות ולצביעות השולטות בו. הקב"ה מאמין שאנו נוכל לפתור אותן. אם ירצה ה'. כאן מבקש אני להביא בפניכם את דעתו של הוגה נשכח, הרב א"ש תמרת, שהציג תשובה אחת לדילמה הקשה מכולן: הפציפיזם הקיצוני. ספרו "מוסר התורה והיהדות" ראה אור בווילנה בתרע"ב (1912), ממש לפני פרוץ הקטסטרופה שפתחה את שערי הגיהנום במאה העשרים.
להיזהר מעצמו
לפי הרב תמרת, האידיאולוגיות זייפו את האתיקה "על מנת לעקמה ולסרסה ולהשיג על ידה רישיון לשאת 'קנה־רובה'". הוא שואל "באיזה כוח הוציאה אשכנז לפנים את רבבות בניה לשחיטה? בכוח הגולמיות של יתר העם [שעמד] מנגד בקור רוח, ועוד זימרו והעריצו את מגפת המלחמה בתפילות ובשירים פטריוטיים", עד כדי כך ש"הקרבנות בעצמם הרגישו רק את הכאב ולא את העוול והשקר הנעשה להם".
אכן קיימים שני סוגי "השחתות": "מצד הגוף", הרציחות הנגרמות על ידי התאווה או הכעס "בלי שום אמתלאות ותואנות לטהרה ולהצדיקה". לעומתה "הרשעויות שמצד השכל" מסתמכות על אידיאולוגיות, שקר וערמה, כגון "הרציחות והרדיפות שאומות העולם מרדפים את ישראל זה אלפי שנים בעבור שלא ישתחוו לצלמיהם" בתואנה שבכך הם מצילים את נפשותיהם [של היהודים], או כרדיפות ה"צדיקים המזויפים שבקרב ישראל גופא, המרדפים את אחיהם בתואנות של יראת שמיים".
כיצד להגיב בפני האלימות והרשע? גנדי לבוש קפוטה זה עונה:
במה תיבחן מידת האמונה שבלב? על ידי מעשים והנהגות המתאימים אליה, אל האמונה הזאת, ואשר גלל כן צריך – כמו האדם הפרטי, כן עם שלם לסדר את כל אורחות חייו על יסוד המליצה הנזכרת בתוספות (בבא קמא כ"ג ע"א, ד"ה וליחיד) "יותר יש לו לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים, משלא יוזק", יען כי בזמן שהאדם משתדל לשמור את אגרופו לבלי להזיק בו את אחרים הרי הוא ממליך בזה על העולם את א־לוהי האמת והמשפט ומוסיף גבורה במלכות הצדק…
מה שאין כן אם… [הוא מחזיק] תמיד את אגרופיו הכן להגן מהתנפלות אחרים עליו, הרי בזה גופא הוא מחליש את כוח הצדק ומעורר את מדת הרשע, בתארו בדמיונו רק ציורים מבהילים לאמור שהכול רוצים לבלעהו ושאין לו להישען רק על כוח אגרופיו ונמצא כופֵר במלכות האמת והצדק, ומושיב לכיסא את כוח האגרוף. ומהיות שהאגרוף מטבעו הנהו בעל הבחנה קלושה מאוד, לכן יתחלף אצלו באחרונה בין הגנה להתנפלות, וממגן על עצמו באגרופו שלא להינזק, יעבור להיות בעצמו מזיק ומחבל את אחרים.
האיסור לצאת מפתח הבית בשעת אכילת קרבן הפסח מקבל מתוך כך פירוש חדש ומפתיע. "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. כיוון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים…" (בבא קמא, ס ע"א). הסכנה אינה מצויה במלאך המוות המשתולל ברחובות אלא ב"משחית שבהם גופא", שמכיוון שניתנה לו רשות שוב לא יבחין בין צדיק לרשע, ו"מִמֵגן" ייהפך ל"רודף". המצווה לא לשוב מצרימה פירושה שלא ניקח איתנו בחזרנו אל החיים העצמאיים את הביטחון בכוח האגרוף המאפיין את ממלכת פרעה. לא ירבה לו סוסים פן ישיב את העם – לאידיאולוגיה של פרעה המשעבד.
בכל דרכיך דעהו
דברים נפלאים המעוררים כבוד. האמנם הם ריאליסטיים? האמנם הם מוסריים? בימינו הרקע השתנה, אבל הדילמה תקפה. בעל השיח שלנו היום אינו הפציפיסט הקיצוני, אלא מי שלדבריו אינו רוצה שנפגע במוסריות עצמנו, שלא ניהפך רוצחים. ואני תמה: האומנם יכול אני להישאר פסיבי כאשר סכנות אורבות על אחיי, החפים מפשע? כיצד להילחם נגד מי שכלל אינו שומר על חוקי המלחמה, כאשר צבועי העולם דורשים זאת רק ממני? האם זה מוסרי וחוקי להפוך אזרחים למגן אנושי? כיצד להילחם כאשר דרישת הטהרה המוסרית אינה אלא נוירוזה?
תמונה אחת חוזרת לעיני נפשי. יצחק היה עיוור בראייתו ובשפיטתו, ולא הרגיש במרמה, פרי עָרמת הצייד של עשו הצבוע. רבקה פתרה את הבעיה על ידי מרמה, מרמה תמורת מרמה. האמנם ראוי להשתמש בעבֵרה ובאמצעים פסולים כדי להגיע למטרות ברוכות? יעקב ייענש, ירומה על ידי לבן, אבל רבקה צדקה.
הרב תמרת האמין שגבורתו המוסרית של הצדיק “כבר תגן אליו שלא יוזק גם הוא מאחרים“. ההיסטוריה, בייחוד בשואה, הפריכה אמונה זאת. מכאן הדברים המופלאים שבמסכת ברכות (סג, א): “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ – – וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג, ו); אמר רבא אפילו לדבר עבירה“.
הדילמה ההיסטורית התממשה בצורה איומה בהטלת פצצת האטום בהירושימה, שהייתה לדעתי חובה. היא הצילה מאות אלפי חיילים אמריקנים, ויפנים רבים אף יותר. אלו לא הבינו שיש גם אתיקה של סיום מלחמה: לא להילחם בגלל הכבוד, על חשבון האזרחים, כאשר המלחמה אבודה. לפנינו פרדוקס. אם יש דרך להציל את האנושות, הרי היא עוברת דווקא בגשר הנראה לנו בלתי־מוסרי. ושם שומעים אנו את הדושיח בין יעקב לאמו:
– וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה?
– עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, אַךְ שְׁמַע בְּקוֹלִי.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014
