בתגובה ל"אפס סובלנות לדתות הרשע", מאת יואב שורק גיליון פרשת דברים
זו נבלה וזו טרפה
בדרך כלל אני מסכים עם דבריו של יואב שורק, אבל הפעם אני חייב לחלוק על חלק מרכזי במאמרו. אקדים דברי שבח על אודות דבריו המעמידים את הדת המוסלמית על מקומה הנכון מבין דתות עובדי העבודה הזרה. הדמיון בין האסלאם של היום ודת “המולך“ המוזכרת בתנ“ך אכן מעיד כאלף עדים כי האסלאם הוא לא יותר מאשר מוטציה של העבודה הקדומה הידועה לשמצה. לכן, טוב עשה יואב שורק כשביקר את אלה שרואים חיבור אפשרי כלשהו בין היהדות שונאת העבודה הזרה לבין האסלאם.
צר לי שניצל יואב שורק את דבריו הנכונים על האסלאם על מנת להכשיר את הדת הנוצרית, שהגדירה כעולם המערבי, הליברלי, החילוני, אשר כפר בא־ל. שורק הלך שולל אחר מס השפתיים שמשלם המערב הליברלי להומניזם, כאילו מדובר בעקרונות המוסר של היהדות שחלחלו אל המערב. המערכה האחרונה ברצועת עזה הוכיחה שוב כי המוסריות המערבית הליברלית הוא מוסר כפול מזויף ואין לה כל קשר עם המוסר היהודי. המוסר המערבי הליברלי קיים כאשר יהודים הורגים גויים. כאשר גויים טובחים בגויים, כמו בסוריה ובמקומות רבים אחרים, אין פוצה פה. האמת היא שלא זכורות לי כל כך הרבה מילות חמלה של הומניות מערבית־ליברלית־נוצרית כאשר טבחו בנו באינתיפאדה השנייה.
טעותו של שורק מביאה אותו למסקנה בלתי נכונה בעליל בעניין כפירת העולם המערבי הנוצרי: "רבים מדי בחברה היהודית הדתית נוטים לשכוח ששורשי ההומניזם המערבי הם ביהדות, ושהמלחמה העמוקה ביותר של התורה אינה מלחמה בכופרים אלא המלחמה בעובדי עבודה זרה… משפילי קומת האדם הם אויביה של התורה, ולא מרוממיה".
פרשן התורה, האבן עזרא, היה חולק על דברי שורק. בפירושו על עשרת הדיברות הוא קבע כי הכפירה גרועה מעבודה זרה. כך דבריו על פסוק ב' בפרק כ' של ספר שמות: "ופשע מי שאינו מאמין בה' גדול מפשע עובד עבודה זרה, כי יש רבים שהן מאמינים בה' והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה, כמו המקטרים למלכת השמים, שהם חושבים כי ייטבו להם… והנה אלה מודים בה', רק משתפים עמו אחר".
באופן עקרוני אסור לעם היהודי להעדיף את הכפירה של העולם המערבי הליברלי הנוצרי על פני העבודה הזרה של העולם האסלאמי הפונדמנטליסטי או להפך. זו נבלה וזו טרפה. הגורל והייעוד של עם ישראל נגזרו בנבואת בלעם בערך של "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). על ערך זה קבעו חז"ל: "…כך ישראל אינן יכולים להידבק עם כל הגויים, אלא לעצמן מפורשים, שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הן נהרגים ואין מתערבים בהם שנאמר הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה אני עושה? כל שונא וכל אויב שגוזר עליהם גזרה, אני הורגו…" (שמות רבה טו ז).
יש לקוות שבסיבוב הבא מול האויב, אלה שיובילו את המערכה ידעו את ערך הבדלנות ויחפשו את הסיוע מהשמים ולא מבני אדם, "הומניים" ככל שיהיו.
ברוך בן יוסף
התורה קודמת
יואב שורק משיב:
אני מודה לברוך בן יוסף על דבריו, אך מבקש להעיר עליהם. הטענה כי למוסר המערבי הליברלי "אין קשר" עם המוסר היהודי, וכי הטענה שעקרונות המוסר היהודי חלחלו אל המערב היא "מס שפתיים", לוקה לדעתי בעיוורון ובהתעלמות מן ההיסטוריה.
נכון שהמוסר המערבי "מחמיץ" עקרון יסוד של המוסר הישראלי, היונק מן המקרא – עקרון האחריות המוסרית והמלחמה ברשע. זוהי החמצה קריטית, והיא הופכת את הכניעה לרשע לדגל של כל אנשי "הכוונות הטובות" המוליכות לגיהנום. נכון גם שהמוסריות הניבטת אלינו בשם דובריה במערב היא צבועה במקרה הטוב, ומרושעת במקרה הנפוץ.
אך אני לא באתי להגן על האנטישמים במערב או על ה"מוסר" המסוכן של הליברליזם והפוסט מודרניזם, אלא להצביע על נקודת שורש והיא היחס לאדם ולחיים. הרעיון המרכזי של טיפוח קומת האדם וחיי האדם, ולא השפלתם – הוא רעיון תשתית של המערב, וללא ספק בעניין זה יש לו בסיס איתן במקרא, במיוחד בספר בראשית, וברוחה של הברית הישראלית לדורותיה.
דבריו של האבן-עזרא כבודם במקומם מונח, אך אין הם יכולים להתחרות בדברי התורה עצמה – שלא נלחמה בכפירה אלא בעבודה זרה, והלא דבר הוא. העידן של רבותינו הראשונים היה "עידן האמונה" במובן זה שנוצרה בו מעין הסכמה על תשתית מונותיאיסטית של העולם התרבותי – יהדות-נצרות-אסלאם – אך אני חושב שהיו יסודות לא נכונים בתפיסה שרווחה אז, ודבר א-לוהינו בתורה יקום לעולם.
—————
בעקבות הדיון על אודות הושטת יד לאישה, גיליון פרשת מסעי
להבין את החומרא
מאמרו של ידידי הרב אליהו בירנבוים ודברי המגיבים עליו דרבנו אותי להתייחס לכמה טענות שעלו.
א. לפי הבית יוסף (יורה דעה סימן קצה), דעת הרמב"ם היא שיש איסור עריות מן התורה לגעת באישה המוגדרת "ערווה", גם ללא כוונת קרבה. לכן אסר רבי ישראל איסרליין (בעל תרומת הדשן, מגדולי פוסקי אשכנז) על בעל לגעת באשתו החולה כשהיא נידה על מנת לעזור לה גם במקרה של פיקוח נפש! זה הבסיס לפסק של הסטייפלר הסבור שהדבר אסור, ואף "ייהרג ואל יעבור"!
דעה זו חשובה להבנת חומרת העניין גם אם נפסוק כדעת המקִלים, כך שלא נרחיב את הקולא במקום שאינה הכרחית, אף שפוסקים חשובים פירשו גם את הרמב"ם באופן מקל כפי שהובא במאמר.
ב. במאמר מצוטטים דברי הרב פיינשטיין (אגרות־משה, יו"ד, ח"ב, תשובה יד) המקל לנסוע בתחבורה ציבורית בשעות העומס, "שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים", שכיוון שאין כאן דרך תאווה וחיבה אין לאסור הנסיעה. לכן התיר אפילו לשבת ליד אישה כשאין מקום אחר. וכתב שאם יודע שיבוא לידי הרהור, יימנע מנסיעות כאלה. ואם חייב להגיע לעבודתו – יתחזק להרהר בדברי תורה. אלא שאין הראיה משם דומה לנושא שלנו, והרי הרב פיינשטיין עצמו אסר להושיט יד לאישה, כפי שהכותב ציטט! ההבדל פשוט מאוד – יש להבחין בין קשר אישי ומכוון לבין מגע אקראי ובלא־כוונה. כאן המקום להעיר כי תשובה זו מצוטטת פעמים רבות באופן שאינו הולם את כוונת הכותב, ובלא לראות את פסקיו בעניינים שבהם מדובר. בין השאר מצטטים אותה הדוגלים בחינוך המעורב, שהרב פיינשטיין התנגד לו במפורש בכמה תשובות שלו…
ג. דברי ה"לבוש", המתיר לברך "שהשמחה במעונו" גם כשיושבים גברים ונשים יחדיו בסעודה, אינם רלוונטיים לנושא שלנו, ואף אינם יכולים להיות "סמך" לנושא. הרי לא בכדי דבריו לא צוטטו בידי אף פוסק המקל בהושטת יד, כגון הרב קרלבך או הרב בר־שאול.
ההבדל פשוט מאוד – ישיבה נפרדת היא מנהג צניעות חשוב, העשוי להשתנות. לעומת מגע שהוא איסור גמור (ולחלק מהפוסקים אסור מדאורייתא) מצד עצמו, ואינו קשור בשינויים חברתיים. הלא אף פוסק לא יעלה על הדעת להתיר חיבוק ונישוק הנהוגים היום ברוב העולם המערבי כשידידים בני שני המינים נפגשים ביניהם, גם כשמדובר במנהג נימוס בלבד.
ד. סברת המקִלים היא כדברי כמה פוסקים שאיסור הושטת יד לאישה אינו אלא משום הרהור, ורק אם נתכוון הנוגע להנאת איסור. בספרי ("רעך כמוך", בפרק 'הושטת יד לאישה', עמ' 203 הערה יא) הבאתי את עדות תלמידו של הרב אונטרמן, שהיה רב ראשי לישראל, אשר לחץ יד לאישה שהושיטה ידה לשלום ואמר שאינו מקל בנגיעה, אלא מחמיר בכבוד הבריות (משום מה המצטטים שכחו להזכיר את מקור הציטוט. למיטב ידיעתי, אין לזה מקור כתוב אחר). אלא שאין להפוך מעשה מזדמן להנהגה כוללת, וכפי שכתבתי (שם, עמ' 205) שהפיכת התנהגות כזו לעניין שבשגרה במקום עבודה ובאירועים חברתיים תגרום לפריצה של גדרי הצניעות. יש לשים לב שהרב אונטרמן עצמו מעולם לא פרסם פסק כזה לרבים, כנראה מן הסיבה הזו.
ה. המיתוס על "ספרדים מתונים ואשכנזים מחמירים" מופיע גם בדברי הכותב, וכמו במקרים רבים אחרים – הוא אינו מדויק. אמנם בקהילות ספרד היה מנהג הנשים לנשק את גב ידו של החכם בצאתן מתפילת ליל שבת, והבן־איש־חי הצדיק מנהג זה כיון שעושות כן לכבודה של תורה וכוונתן למצווה, אבל כמה מחכמי הספרדים, ובהם השדי־חמד (הבאתי בספרי, עמ' 203), שללו מנהג זה לגמרי. הוא אף יצא במאבק לבטל מנהג נשים זה, ומציין שהצליח לשכנע כמה רבנים. דומה שכיום כמעט אין רבנים ספרדים המאפשרים לנשים לנשק את ידם. הרב עובדיה יוסף נמנה דווקא על המחמירים, ונהג שלא לנגוע בשערות ראשה של מי שמבקשת ממנו ברכה, למרות שאין בדבר כוונת קרבה (כך בהקדמה לספרו "טהרת הבית"). איני יודע מאין לקח אחד הכותבים את הידיעה שהרב עובדיה התיר להושיט יד, שהרי הוא עצמו לא לחץ את ידה של ראש הממשלה גולדה מאיר, למרות שהיה זה אירוע פומבי.
ו. אין סיבה ללעוג למנהגם של רבנים להתחמק ממצבי התנגשות בין הנימוס להלכה. אדרבה, כך היא דרכה של הלכה, המשתדלת להימנע מקונפליקטים, ורק כשאין ברֵרה – עוסקת בפתרונם. כך למשל איש לא יתחב כף חולבת לקדרה של בשר כדי "להתמודד עם מציאות החיים", שבהם לעתים הדבר קורה. בענייני צניעות כבר ציטטו רבים את מאמר חכמים לנזיר לא ללכת בקרבת כרם, כדי שלא לבוא לידי ניסיון ולעתים לידי ביזיון.
אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת “גבורת מרדכי“ בגבעתיים וראש הכולל בישיבת ההסדר רמת גן
———————
בתגובה ל"בשורתו של האסלאם הקיצוני" מאת מוטי קרפל, גיליון פרשת מסעי
החילון לא סיים את תפקידו
מאמרו של ר' מוטי קרפל מרתק ורומנטי. מערכת הטיעונים נשמעת נכונה והשימוש בדבריו של הראי"ה בדבר אנשי עולם התוהו נראה ממש מתאים לטיעון. אולם בחינה זהירה של חלקי המאמר מגלה עד כמה הדברים קשים לאמרם. אבחן בקצרה את שלשת הטיעונים ואת הקושי שלי לקבלם.
קרפל טען שעליית האסלאם מבשרת את סופו של החילון, שסיים את תפקידו ההיסטורי. איני רואה במציאות כי העולם שאיבד את א־לוהים קורס כלל, ולמעשה הוא טוב יותר מכל עולם דתי שהיה אי פעם, כולל זה היהודי. העולם גם לא זועק "הצילו", ולמעשה החילון שחרר את האדם מעריצות ומאליטיזם דתי. הנביאים, החסידות ותנועת המוסר לא הצליחו לתקן את המעוות, עד שנאלצנו לשחרר את א־לוהים משלטון הפוליטיקה הדתית. הרב קוק טען הרי שלכפירה בא־לוהים שהציגו הדתיים עד המאה ה־19 גם הוא שותף, ולאמונה בטוב וברציונליזם גם הוא מצטרף, אלא שהוא מבקש לצעוד צעד אחד נוסף ולחבר בין הטוב ובין הא־לוהים. העולם החילוני תוסס ומוצא את א־לוהים בעצמו ובדרכיו, לא על־ידי הדת הממוסדת ולא בשפה שלה. אכן, בשוליים יש תופעות איומות, אולם גם החברה הדתית לא חפה מתופעות קשות. כמובן, אני מאמין שהאמונה וההלכה הן הדרך לחיות חיים יהודיים, אולם נדמה לי שהחילון רחוק מלסיים את תפקידו, אם בכלל.
האסלאם אינו תיקון
קשה לי מאוד לראות בעולם המוסלמי תיקון לחילון וחזרה לאמונה, וזאת למרות שקרפל מסביר עד כמה העולם המוסלמי למעשה רחוק מכך. האסלאם התעורר משינה ארוכה של אלף שנה ונוהג בדיוק כמו שנהגו הנוצרים משך שנים ארוכות. הקנאות שלהם אינה קנאות שיש בה אמונה, זו קנאות הנובעת מרדיפת בצע, מפוליטיקה מושחתת, מבורות, משפע של מאגרי טבע, מתרבות פוליטית ודתית שהעולם ננער ממנה לא מזמן, אך העולם המוסלמי טרם גילה אותה.
הראי“ה דיבר על נשמות מעולם התוהו הטמונות בכופרים בא־לוהים אך מבקשים טוב, אלו המהרסים כל דבר קדוש בשם הטוב. המוסלמים הקנאים לא מחפשים טוב ולא מבקשים א־לוהים, זהו שלטון רשע שטני המבקש להשתלט על העולם. איך אפשר לחבר את דבריו הנפלאים של הראי“ה על הנשמות המבקשות להרס אמונה בשם הטוב לעלייה המזוויעה של קנאי האסלאם, שאין א־לוהים ואין בקשת הטוב בלבם?! ממש נורא לטעון שהאמונה החדשה תצמח מן האסלאם והוא רק תחנה בדרך למעלה. האסלאם העולה אינו תיקון לחילון, אלא ניסיון לחזור לימי הביניים של האמונה.
קרפל טען שהפתרון טמון ביהדות, ולבסוף אמונת ישראל תנצח ביכולתה לקדם את העולם מבלי לדחות את ערכיו. איני יודע באיזה עולם יהודי קרפל חי, ודאי לא בזה שאני מכיר. קריאות רבניות כנגד נשים בפוליטיקה, בכלכלה ובחיים בכלל, ורצון להחזירן לתפקידן “ההיסטורי והטבעי“, פסקי הלכה נוראיים המתירים דמם של בני אדם רק בגלל שבני עמם רוצחים, כאילו אנחנו חיים בתקופת התנ“ך, האם הם שונים מאלו של האחים המוסלמים? נערים מוסתים הפוגעים בערבים ומנסים להבעיר את האזור בשם גאווה לאומנית וגזענית, גדולי דור הרואים באקדמיה ובתרבות טומאה, האם הם שונים מן הטליבאן? ראשי מחנות חרדים המסבירים כי אין צורך בצבא ודי בלומדי תורה, ואדמו“רי גור וסלונים ועוד אחרים המתעללים בחסידיהם באיסורי פרישות וצניעות כגרועים שבקתולים מימי הביניים, במה הם שונים מהקנאים האחרים?
להסיר את המיסטיקה
למרות הרושם העולה מדבריי, ברור לי כי אנו טובים מהם, ישרים מהם, אוהבי א־לוהים ואהוביו, רחמנים וגומלי חסדים. בכל יום אני מודה לא־לוהים שבחר בנו מכל העמים, ומודה לעם היהודי המצדיק בחירה זו, בהיותו המובחר שבאומות. איני מתבייש לומר זאת בקול גדול. אולם דומני כי במקום להעמיד את המלחמה המתחוללת בדרום כמלחמת בני אור (עם ישראל) בבני חושך (המוסלמים הקנאים) הנלחמים בבני חושך גדול יותר (החילונים), מוטב להסיר את הממד המיסטי והרומנטי מן המלחמה ולראות בה את מה שהיא.
העם היהודי במלחמת הגנה כנגד אויב אכזר ורע, שונא ישראל וכופר בא־לוהי החסד והצדק. במלחמה שותפים דתיים וחילונים, בני משקים ועירוניים, בני עדות שונות, צעירים ומבוגרים, ערוצי מדיה רבים, כוחות בינלאומיים חזקים, כולם מאוחדים במלחמה בשטן שירד אל העולם. וכולם מאוחדים ברצון לשלום. לראות במלחמה זו את מלחמת יום הדין, פירושו לסמא את עינינו מלראות את פגמינו. איננו בני אור ממש כפי שהחילונים אינם בני חושך, ואנשי חמאס אינם נשמות מעולם התוהו המהרסים בשם הטוב המוחלט את כל מה שזמני, אלא בני עוולה בורים ורשעים שהשתלטו על בני עמם המסכנים כדי להשיג יעדים פוליטיים. ויש גם מוסלמים טובים, ממש כפי שיש יהודים טובים וגם נוצרים מאמינים ויראי שמים, ויגיע יום שבו יתאחדו עובדי הא־לוהים לצידנו, לעבדו בלבב שלם.
שלמה וילק
הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת "מחניים"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014
