שלושתם חידשו אז – איש כדרכו אך בכוונה מודעת ובהצלחה רבה – את שימושיה היצירתיים של העברית המתחילה. על שלונסקי, יזהר ושטיינמן שהערצתי בנערותי
בימי נעוריי ובחרותי – בשנות ה־40 ומחצית ה־50 – הערצתי כדרכי כמה מגילוייה ה"מדוברים" אז של ספרותנו המתחדשת; ואילו כבר בשנות ה־60, משעמדתי על דעתי הביקורתית, דחיתי אותם ואפילו בהסתייגות. בדיעבד צצו להן כמאליהן שתי שאלות: מה היו אותם גילויים יצירתיים שהרשימוני מלכתחילה כמופתיים; ולמה זה במאוחר יותר נתהפכה הערכתי אותם.
לא ידובר פה בתאוריות ביקורתיות אלא רק, ודווקא, ברשמיי שלי משלושה יוצרים מסוימים, שנראו לי כנציגי שלושת הז'אנרים המקובלים – בשלונסקי כנציגה של השירה הארצישראלית בתקופת המנדט; בס' יזהר כנציג הסיפורת ה"צברית" שנתחדשה בארץ; ובאליעזר שטיינמן כמסאי המובהק באותה תקופה.
שלונסקי נחשב אז כראש חבורת המשוררים המודרניים וכחדשן מאלֵף; ואף אני הקטן התאהבתי בשיריו הנודעים, ובעיקר בלשונו המצטלצלת, הצבעונית והמסולסלת, שהפיקה מן העברית אפקטים מפתיעים, שלא נודעו כמותם. בכמה מקרים העדפתי אותו אפילו על ביאליק – שהיה אהבתי מילדות ונותר אהבת זקנתי – משום שחידושיו של שלונסקי באותה עברית "מסוּרה", שקיבלנו מביאליק, נראו בעיניי כחיוניים יותר.
סיפוריו הראשונים של יזהר נתקבלו בציבור הרחב בהפתעה ובברכה, ובעיקר, שוב, בזכות לשונם החיה והיפהפייה; והיא שהרשימה גם אותי כמודל מופתי אך קרוב לי. בעיניי הצעירות נראה אותו סגנון פרטני ומורכב, שכּוּנה "יזהרי", כגילוי ארצישראלי מקורי, מאתגר וחשוב הרבה יותר מעצם סיפורו ומכל הלכי הנפש של גיבוריו הרומנטיים, האדולסצנטיים "בעיקרון" והמסרבים להתבגר.
בז'אנר המסה נתבלטו אז מסותיו של אליעזר שטיינמן, שנתפרסמו מדי שבוע ב"דבר" של ערב שבת. זוכר אני איך ציפיתי להן ושקדתי על הבנתן, ואפילו כחייל במלחמת העצמאות הייתי מחפש אחריהן ומוצא אותן ונהנה מהרטוריקה המיוחדת להן, שחשׂפה אפשרויות ביטוי בלתי צפויות.
לשון צבעונית ומסולסלת. שלונסקי
לשון לשם לשון
והנה, כבר בעשור הראשון למדינה, עם שינוייה של "רוח הזמן", ניכרו בציבור שינויי הערכות, ואף ביחס לשלושה אלה. אך כאן לא אזדקק לטיעוניה של הביקורת, שנאחזה בטעמים מקצועיים וכלליים, אלא רק לשינויים בהערכותיי האישיות לשלושה אלה, שנתהפכו מהערצות מפורשות להסתייגויות, ואפילו לפקפוקים במעמדם כמודלים ז'אנריים.
בדיעבד מבין אני כמה מהסיבות ה"פנימיות" שריתקוני בנעוריי לשלושה אלה, ואף כמובן ליוצרים אחרים הדומים להם. שלושתם חידשו אז – איש כדרכו אך בכוונה מודעת ובהצלחה רבה – את שימושיה היצירתיים של העברית החיה; זה היה הצד הדומה ביניהם, הקושרם יחדיו למרות שונותם הז'אנרית, המובנת מאליה; ושלושתם התגדרו בהישׂגי "לשון לשם לשון" – והם ההישׂגים שהיו נחוצים אז לדוברי העברית בכלל ולי בפרט.
העברית המדוברת, שהייתה בשלביה הראשונים ועדיין תלויה באוצר האדיר של לשון המקורות, שאפה לעִדכונים מודרניים בעליל, שכן כלשון שימושית בחיי היומיום עדיין הייתה מוגבלת, פשוטה מדיי, אפילו קשוחה. ושאיפה זו נתחדדה כעניין דחוף לענות בו, ובמיוחד בדורות הראשונים של דוברי עברית כשׂפת אֵם, שאיבדו את המגע החיוני עם המקורות ואף לִגלגו על "עברית של שבת".
אותה לשון קודש עתיקה, שנתחייתה בדורי כצעירה המצפה ש"ידובר בה", עדיין לא הספיקה לכל תִפקוּדי החיים של חבריי ושלי, ילידי קיבוצינו הצעירים, ובעיקר לא להתחדשותנו פה כ"גידוּלי הארץ" – התחדשות האמורה להוסיף על לשוננו המדוברת, להגמיש את הבעתנו ודווקא מתוך עצם החיים המתחדשים. אותה תקווה ציונית שיקום פה דור של "עם חופשי", עברי, העצימה את הצורך הענייני בחידושי לשון כצורך רוחני.
זוכר אני שבנעוריי חשתי לא פעם מעין הגבלה אישית משום "קוצר הלשון" שדיברנו בה, חבריי ואני. היה זה מחסור "מֵניע", שחיפש את מילוּיוֹ ב"הוויות" העכשוויות ובעיקר ביצירה המתחדשת – ולא באוצרות המסורת. שלושת היוצרים הנ"ל סיפקו לַכול דוגמאות חיות של ההגמשה הלשונית המבוקשת; הם ש"הוכיחו" שפע אפשרויות, הפתוחות לפנינו ודווקא בעברית זו החיה בפיותינו ומזומנת למלא את שפע צרכינו הרוחניים והאמנותיים.
נראה לי שבעיקר בזכות זו, האמורה בעושרם הלשוני, זכו שלושה אלה בקבלות פנים נלהבות מקהל הקוראים של תקופת המנדט, שהיה צמא אז לחידושים של "לשון לשם לשון". אבל – וזה לטעמי "אבל" עקרוני בחשבון תִפקוּדיה הייחודיים של הספרות – הלשון כשלעצמה, ואפילו כשהיא מטופחת עד כדי להרהיב, עדיין אינה הישג ספרותי ראוי לשמו.
הביטוי את ההגות
לא לחינם כינה ביאליק את שלונסקי בכינוי מחודד, שקלע היישר במקום תורפתו – "לָשונסקי"; שכן יתרונו הגדול, שענה אז על אותו צורך "בוער" של הגמשת הביטוי, היה בגינוּני לשון שירתו. אבל זהו רק הישׂג "חיצוני", ואילו השירה הנכונה חותרת לגילוי לירי "פנימי", ואפילו, ודווקא, להעלות משם, בסמליה, גורמים מהותיים ואף גילויי ארכיטיפים.
אכן, אותה "הצצה במופלא" שבמעמקי הנפש היא היא סוד קסמה של הליריקה, היא הערך הסגולי לה והמבוקש ביותר, ואותו הזניח שלונסקי לשם מענה מיידי ל"צורכי השעה". אך משחלפה אותה "שעה" – בדור המדינה, כשכבר נתבססה העברית כל צורכה – גונתה אותה לשונאות כ"צעצועי ביטוי" או כ"קישוטי מילים" או אף כ"התחכמויות" שאינן יכולות לכסות על החיסרון הלירי.
סיפורי יזהר "פשוט" התעלמו מאותן תובנות יסוד "אריסטוטליות", שהכירו בעלילה כגורם הקובע של כל נרטיב. גם המחקר המודרני דירג את גורמי הסיפורת בסדר חשיבויות יורד: עלילה, דמויות, רקע. הדומיננטית היא העלילה, והדמויות הפועלות בה מתאפיינות לפי תִפקוּדיהן במהלכיה הנרטיביים, בעוד הרקע אינו אלא נתון יחסי, הנדרש רק כל כמה שהעלילה והדמויות נזקקות לו. מה גם שמופתי הסיפורת העברית־מקורית, שבתנ"ך ושבאגדה המדרשית, כמעט לא נזקקו לרקע, הניחו שהוא מובן מאליו ופירוטו רק מכביד ומיותר, מלבד במקרים מיוחדים, נדירים.
ואילו יזהר העלה כגילוי – בהדגשה עקבית ואופיינית לו, ודווקא באותה עברית מקורית – את תיאורי הרקע, המתבלטים בידיו מעל לשאר הגורמים; הם עיקר עניינו ואפילו עד לידי הבלעת העלילה או כמעט ויתור עליה, או אף טשטוש אִפיוניהן של הדמויות. מילוי הסיפור בתיאורים אִפשֵר לו את שפע גינוני הלשון, שייחדו את סִגנונו כ"יפהפה" – ותכופות מאוד הפליג באמצעי "לשון לשם לשון".
בנעוריי אהבתי סִגנון זה, כי הוא מילא אז צורך דוחק בחיי, ולכן חיפשתי אחריו ונזקקתי לו. אך משעמדתי על דעתי הספרותית הבחנתי שאותה הפלגה לשונית אינה מכסה ואינה יכולה לכסות על פגמים נרטיביים קשים כמו חולשות בעלילה ובאִפיון הדמויות ושלמעשה היא מוסיפה "לתפארת המליצה" וגורעת מההישׂג הסיפורי.
מסותיו של שטיינמן נראות לי היום – במבט ביקורתי שבקריאה חוזרת – כמַרבות מדיי בתרגילי שֵׂכל ולעתים אפילו בסוֹפיסטיקה לשם הפתעה. אף פה ניכר היפוך בסדר החשיבויות של גורמי הז'אנר: לא ההגות מכַוונת את הביטוי אלא הביטוי את ההגות. המסה השטיינמנית אינה חותרת לפיתוח עיוני עקבי לשם הבהרת איזה פָּן חיוני אלא מוּדרכת מהברקות לשונה שלה. מכך יוצא לא פעם שמהלך הדיון עוקף את קו השׂכל הישר ומעדיף עליו חידוד סִגנוני מפתיע.
על אף שיודע אני שהערכותיי אלו אינן פרטיות בלבד – כי גם בדברי הביקורת ובראיונות נשמעו הערכות דומות – איני מעוניין הפעם בנימוקים מקצועיים אלא בבירורו של ניסיוני האישי כשוחר הספרות העברית. לטעמי, עדיין אקטואלית אותה משׂימה קלאסית – אחת מהראשוניות והקשות שבמשׂימות – "דע את עצמך"; והספרות היא אחד מהניסיונות הנועזים ביותר להגשימה; ולכן אין היא מחפשׂת "לשון לשם לשון", שהיא רק הצד החיצוני, הגלוי כ"אמצעי לתכלית", אלא את הנסתר תחתיו – לשון לשם "תכלית פנימית" ולרוב סמויה, ולכן המאתגרת ביותר. חשׂיפתה – ביצירות הראויות לשמן – כרוכה תמיד באיזו תגלית מהותית, שאין דרך לגלותה אלא הדרך הספרותית.
בדרך זו מזומן לכל ז'אנר מרחב אופייני להעלות ממנו תגליות – תהומות הנפש המאתגרות את הראייה הלירית; מצבורי הארכיטיפים, שיתפרטו וישתמעו מתִפקוּדי הדמויות בעלילה סיפורית ראויה לשמה; "מצבו של האדם", שיתפרש מצדדים שונים באמצעות תובנות עומק של הגות מסאית.
נציג הסיפורת ה"צברית" המתחדשת. ס' יזהר
צילום: פלאש 90
ייחודיות שהוכרה כבעיה
והנה, רק אחר עיון רב באותם שלושה נציגי ז'אנרים, שהערצתי תחילה כמופתיים, נוכחתי לצערי שכל אחד מהם התעלם (מדעת?) מאתגרו הפנימי של הז'אנר שנקט. יש אומרים שדווקא בכך הם היו מקוריים, בלתי תלויים במוסכמות ז'אנריות, מגלמים להם ראיות אישיות באופנים יחידים במינם, משלהם. אכן, גם זאת וכזאת אפשר לומר, אלא שעם זאת החמיץ אז כל אחד מהם את ההזדמנות לחשוף תגלית־עומק מתהומותיו או ממצבוריו הארכיטיפים – וכזו רק הוא היה יכול לגלות – כי התמסר בעיקר להפלגה לשונית כ"העֲמדה" לשמה, והיא שהייתה המייחדת אותו.
ודווקא ייחודיות זו הוּכרה בדיעבד כבעיה – היא שלא עמדה במבחן הזמן, המעביר רק את אותן תגליות שמוסיפות לביטוי הזמין, הזמני מעיקרו, איזה נופך ארכיטיפי. וזה – שמועלה ממצבורי התורשה הסמויים מן העין, או מתהומות הנפש החיה – מבצבץ לו ומשתמע מהיצירה, ובזכותו היא מתמידה לעַניין קהל, עומדת במבחן גם מעבר לתקופתה ולפעמים מתייקרת כ"הוראת קבע".
מה לעשות, יש להכיר בלגיטימיות של שינוי טעמים עם שינויי הנסיבות; ואף אני, כשוחר מושבע של ספרותנו, מודה פה בשינוי טעמיי שלי.
ועם זאת מתבקש לי להוסיף כאן הערה מרכֶּכת: יצירה שנתקבלה ברבים כ"הוראת השעה" הרי גילמה אז איזה מענֶה מבוקש לצורך כללי, ולכן זכאית היא ל"כל הכבוד!". לא רבות הן היצירות שנטענו ב"הוראת קבע", העומדת במבחן הזמן ומוּכחת כמופתית. ואמנם, שלושה יוצרים אלה מילאו בזמנם תפקיד תרבותי ממעלה ראשונה – העשירו את לשונם של הדורות הראשונים של דוברי העברית, וזה מה שהיה דרוש אז, ולכן רבים קיבלו אותם כמופתיים – ועל כך מעיד אני כאחד מאותם הרבים. הנה – שוב אומַר להם "כל הכבוד!"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014
