יהודים דומים במראם לשכניהם הגויים יותר מכפי שהם דומים לאחיהם מתפוצות אחרות. גנים זרים זרמו תמיד אל הגנום היהודי, ופוסקי ההלכה אף פעם לא נבהלו מכך
האם חשבתם פעם מדוע יהודים בתימן דומים בפניהם ובצבעם לתימנים, ויהודים המתגוררים בגיאורגיה 2,600 שנה דומים לבני העם הגיאורגי? מדוע ליהודים האשכנזים עור בהיר ועיניים כחולות וליהודי עדות המזרח עור שחום ושיער כהה?
בנסיעותיי סביב העולם אני בדרך כלל מרותק יותר לנוף האנושי, לקשת הצבעים וההבדלים שיש בין היהודים במקומות מושבם, מאשר לנוף הטבעי. אנו רגילים לכך שיהודים אימצו בכל מקום שהתגוררו בו במשך שנות הגלות את התרבות, האוכל, המנגינות ואף האופי של בני המקום. יהודי מרוקו אימצו את הקוסקוס מתושבי מרוקו ויהודי פולין קיבלו את השטריימל משכניהם הפולנים. באיטליה היהודים אוכלים פסטה איטלקית ולא גפילטע פיש, ונהנים מאוצרות התרבות והאמנות האיטלקית. במקסיקו היהודים אוכלים טורטייה, ובברזיל הם אוהדי כדורגל כבני המקום.
אולם מעבר להשפעות אלו, אנו עדים גם להבדל במראה החיצוני בין יהודים ממקומות שונים בעולם, וכאמור, לדמיון גדול לבני המקום. היהודים האתיופים היו דומים לבני סביבתם בדיוק כפי שמיעוטים יהודים אחרים היו דומים לבני סביבתם בתימן, בבוכרה או בפולין. ברור שיש לעם היהודי נקודת מוצא משותפת מבחינת אבות האומה וההיסטוריה, אבל עובדה היא שמראם החיצוני של היהודים מושפע במידה רבה מהמקום בעולם שבו גרו אבותיהם. לאורך ההיסטוריה נוצר עם אחד שחלק מבניו כהי עור ואחרים לבנים ותכולי עיניים.
השאלה הרלוונטית היא לא כיצד נראה יהודי, אלא מיהו יהודי. שבט אבודיה באוגנדה
לוקחים מאבני המקום
מצב זה מעורר שאלות רבות, הן בהגדרת העם היהודי הן באשר לגורמי השוני. האם העם היהודי מוגדר על פי היבטים אתניים או רוחניים? האם קיים מושג של גזע יהודי? האם יש קשר בין המראה החיצוני של יהודי לבין זהותו וייחוסו? האם למרות ההבדלים הבולטים בין יהודים מקצות תבל נשמר מקור גנטי משותף? כיצד בקבוצה אתנית סגורה לכאורה ובעלת קוד גנטי משותף אין מראה חיצוני דומה?
היסטוריונים וגנטיקאים ניסו להסביר את התופעה. מכלל התשובות שניתנו עולה כי הגיוון והשוני במראה החיצוני של יהודים הוא במידה מסוימת תוצאה של ערבוב עם האוכלוסיות המקומיות. כידוע, תופעת ההתבוללות ונישואי התערובת היא עתיקת יומין – מהנשים הנוכריות בתקופת עזרא ונחמיה ועד ימינו. גנים לא יהודיים חדרו אם כן לתוך הגנום של עדות ישראל מתקופה קדומה ועד היום. נראה שהעם היהודי הוא תוצר של מערכת איזונים בין שמירה על קהילה סגורה להתמזגות בקהילות זרות.
את התערובת הגנטית אפשרו בין היתר תופעות היסטוריות שחלקן מונצחות בהלכה. ראשית, היהדות פתוחה לגרים. בתקופת הבית השני הייתה תנועת התגיירות גדולה במיוחד. ידועה גם תופעה רחבה של החזקת עבדים ושפחות נוכרים, שחרורם וגיורם, שהייתה מצויה בחברה היהודית בארצות האסלאם בתקופת הגאונים וסמוך לאחריה. היו כאמור נישואי תערובת בחברות שונות ובתקופות שונות, והיו מעשי אונס של נשים יהודיות בידי נוכרים. האמונה שלכלל היהודים יש מוצא משפחתי אחד בלבד תהיה אפוא גישה תמימה ובלתי מתחשבת בנתונים היסטוריים וחברתיים.
שחורים מיוחשים
כידוע, היותו של אדם יהודי אינו נקבע בהלכה על פי סממנים חיצוניים אלא על פי חזקה ועל פי השתייכות למשפחה או קהילה יהודית. אולי משום כך איננו מוצאים התייחסות ברורה וישירה בדברי קדמונינו ובספרות הרבנית לשאלת ההבדלים הפיזיולוגיים בין יהודים על פני הגלובוס.
אצל כל הפוסקים אין צבע העור או מראה הפנים מהווים סימן ליהדותו של אדם. ובכל זאת, לעתים הקהילות לא הפנימו זאת בקלות. אפילו ראשוני עולי תימן, המוחזקים כיהודים מדורי דורות, נתקלו תחילה ביחס של ניכור מן הקהילה האשכנזית בירושלים.
כך מסופר באיגרת רבי שלום אלשיך משנת 1908: "אין איש ממקהלות ירושלים מכיר אותם שהם יהודים. גם כן לא היו מאמינים להם שהם מבני אברהם יצחק ויעקב, שגם הכרת פניהם וכל סימני יהדות עתה בהם… עם כל זה לא היו משלימים מהם למניין עשרה לקדיש וקדושה, ורוב עניותם ודלותם הייתה מנוולת אותם" (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 640). כמובן, לא ארכו הימים עד לקליטת יהודי תימן כיהודים לכל דבר בעיני כול.
הרב יעקב ספיר כתב בספרו "אבן ספיר" על יהודים בני קהילות הידועות כ“נידחי ישראל“, וזה לשונו: “והנה גם בארץ תימן, בקורדיסטאן ופרס (מלבד שבט הפלאשת אשר במדינת חבש אשר לדעתי גם המה מזרע בית ישראל) ישנם יהודים רבים הדומים בתוארם ותבניתם לאלה השחורים אשר במלבר [קוצ‘ין], ובני תימן הלא מוחזקים המה ליהודים היותר מיוחשים שבעולם ובכל זאת שחורים המה מעט“ (אבן ספיר, חלק ב‘ ס“ח).
גם הרב עוזיאל כתב בתשובה בנושא בני ישראל בהודו – “מעולם לא הרחיקו את מי שהוא מישראל מפני מראהו או צבע עורו שהוא דומה לגויים…“ (קובץ בני ישראל, תשכ“ב, עמ‘ כה). הרב משה פיינשטיין ציין בדבריו על היהודים באתיופיה כי “אין לדינא חילוק במה שהם שחורים“ (מכתב משנת תשמ“ד).
אל לנו לשכוח שכבר במשנה במסכת נגעים (ב, א) מוזכר שצבע עורם של בני ישראל משתנה ממקום למקום והוא בעל גוונים שונים: “בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה, רבי ישמעאל אומר: בני ישראל הרי הן כאשכרוע (עץ בעל גוון חום) לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים“.
הנשיא לשעבר יצחק בן־צבי כתב על כך בספרו “נדחי ישראל“: “ממצאי האנתרופולוגיה הפיזית מראים, בניגוד לדעה העממית, שאין גזע יהודי… הדֶבק במדינה המתייהדת היה דת, לא הגזע ולא הלשון. ההתגיירות פתחה פתח רחב לכל הגזעים להסתפח לעדת ישראל“ (עמ‘ 68).
בעיני חכמי ישראל, השאלה הרלוונטית לא הייתה כיצד נראה יהודי אלא מיהו יהודי. כך ניתן לכלול בעם ישראל יהודים בעלי מראה שונה אבל בעלי אמונה אחת.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014
