טוב־רע, ברכה־קללה, כן־לא, שחור־לבן: האמנם הבחירה החופשית כה חדה וברורה? פרשת ראה אומרת שכן, אבל רומזת שלא
ה"בחירה" מעסיקה. גם כשמניחים במעין עיקרון דתי בסיסי שהיא לבטח קיימת, אי אפשר להשתחרר משאלות רבות הקשורות לטיבה ולמהותה; אנו בוחרים, אין ספק. אך בין מה לְמה? מהי עוצמתה של הבחירה? ועד כמה היא בעצם חופשית? המשוררת הפולנית ויסלבה שימבורסקה חידדה בלשון שירית ניסוח עממי על האשלייתיות של החופש האנושי; בני האדם כבולים אף הם מבלי דעת בשרשראות, שאמנם אינן כשרשראות הכלבים: "הַשַּׁרְשָׁרוֹת שֶׁלָּנוּ, הָאֲרֻכּוֹת לְאֵין עֲרֹךְ וְהַגְּלוּיוֹת פָּחוֹת לָעַיִן" ("רגע: מבחר שירים", מפולנית: דוד וינפלד, עמ' 63).
האמנם כך הוא? חידה עתיקת יומין.
פרשת ראה מציעה, לכאורה, הגדרת בחירה פשוטה מאוד: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו); ובידוע שבמקרא "ברכה" ו"קללה" הן צמד הפכים החודר אל נבכי הנפש האנושית ולתוככי החיים הדתיים; "בְּפִיו יְבָרֵכוּ וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ סֶלָה" (תהילים סב ה), מכריז משורר תהילים המצביע על "בקרבם", על הנעשה במעמקי הנפש. תוכניהן של הברכה והקללה שבפרשת ראה מוצגים כשתי אפשרויות הפוכות, כשהמילית "לא" הופכת את המשמעות: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ… וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ…" (יא, כז־כח).
ובכן, לכאורה, ההגדרה אפשרית! ברכה הפוכה לקללה; וגם אם לא ניעזר כאן בטרמינולוגיה מקצועית מדויקת, עצם הרעיון שמהות, ישות, ערך, אידיאה או זהות מוגדרים באמצעות היפוכם, "דבר והיפוכו", ידוע ומוכר. להגדרות מסוג זה נודעת נוחות פסיכולוגית והן קלות למדיי לניסוח, משום שככלות הכול הן מתייחסות למוכָּר, לְבסיס ידוע, וכל שנותר הוא רק להפכו, להציגו באמצעות איזושהי מראה מטפורית ההופכת שמאל לימין או איזה גלגל ענק ההופך מטה למעלה.
הבחירה איננה רק הכרעה נקודתית, אלא תנועה לאורך דרך
צילום: שאטרסטוק
אולם הדברים אינם כה פשוטים; פרשת ראה איננה מקִלה כל כך על הבנת הבחירה כפי שנדמה היה במבט ראשון. זאת משום שבמקרה דנן, בהציגו את השלילה, הכתוב איננו מסתפק רק בניסוחה כהיפוך של החיובי, כהגדרת הקללה כהיפוך הברכה. לפסוק הקללה נוסף אפיון שאיננו קיים בפסוק הברכה: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱ־לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (יא, כח).
על משמעותה של תוספת זו לאפיון מושג הבחירה ייסוב דיוננו; אך בטרם נגייס שני מדרשים לצורך הזה, נציג באופן סכמתי את מבנה הקטע הנידון.
מהות חיובית ("ברכה") – מהות שלילית ("קללה")
הגדרת החיובי ("אשר תשמעו") – הגדרת השלילי ("אם לא תשמעו")
[חסר אפיון נוסף של החיוב] – אפיון נוסף של השלילה ("וסרתם מן הדרך")
מדובר אפוא בהעמדת הפכים, חיוב מול שלילה, אך יש גם צורך בתוספת. הפתיחה היא בברכה. היא התוצאה המחויבת של הבחירה הנכונה והיא הקובעת את מהותה של האישיות הדתית וטיבה. הפן החיובי של הברכה קשור לפעולה חיובית – "שמיעה", הצורך לשמוע – והיא כפופה לטקסט הא־לוהי המגדיר את החיובי. ואילו השלילה קשורה להיפוכם של דברי ה', וכאמור, אפיונה המלא מחייב תוספת מיוחדת: "לסור". נוסף להיפוך של החיובי יש בה גם סטייה מן הדרך.
מישור שסופו קוצים
מתברר והולך, אם כן, כי הגדרת הבחירה איננה כה פשוטה. אין היא נשענת רק על הצבת דבר והיפוכו, קללה מול ברכה. בנקודה זו ניצבת השאלה שעליה ננסה להשיב בעזרת מדרשים: מהי בעצם הכוונה ב"לסור מן הדרך"? האם זוהי רק תוספת מבארת? האם תוספת זו היא בסך הכול חיזוק להגדרת השלילה, העצמה של היפוך החיובי, קביעה כי עשיית ההפך מהטוב היא גם עזיבתו?
המדרש הראשון הוא משל המופיע בדברים רבה לפרשת ראה. כדי להעמיק בשאלת ה"דרך" נביא אותו כאן בלי להתייחס לנמשל שנכתב במקור.
משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני דרכים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להן: אתם רואין את שביל זה שתחילתו מישור? בשתים ושלש פסיעות אתם מהלכין במישור, וסופו לצאת לקוצים. ואתן רואין את שביל זה שתחילתו קוצים וסופו לצאת למישור? בשתים ושלש פסיעות אתם מהלכין בקוצים, וסופו לצאת למישור. כך אמר להן משה לישראל … (מדרש תנאים לספר דברים, מהדורת הופמן, עמ' 45).
אם כן, מדובר בהחלטה מסוימת המתבצעת בנקודה של פרשת דרכים; לא נמצאת שם דרך אלא שתיים. לכאורה, זוהי המסגרת הידועה, המוכרת, עזת הצבעים – רע וטוב. אך מתברר שההכרעות אינן פשוטות; המנגנון של דבר והיפוכו, חיובי לעומת שלילי, שהוצג לעיל לא תמיד מתפקד באופן ברור ומובן. המציאות מורכבת, פעמים אף מתעתעת; לעתים ההתלבטות בצומת הדרכים היא אמיתית; ההכרעה המוסרית קשה משום שהדרכים אינן הומוגניות. בנסיבות אלו הבעיה איננה מצטמצמת רק לזיהוי הדרך הנכונה לפי מה שרואים בצומת; צריך מישהו שיסייע בניבוי מה שמצפה בהמשך, אחרי שנבחרה הדרך; איך אז – אחרי הבחירה! – לא נסור מן הדרך.
גם המדרש הבא עוסק בצומת; הוא סיפור על התלבטות של שני חכמים בפרשת דרכים:
רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא. מטו להנהו תרי שבילי, חד פצי אפיתחא דעבודה זרה, וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה: ניזיל אפיתחא דעבודה זרה, דנכיס יצריה, אמר ליה אידך: ניזיל אפיתחא דבי זונות, ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא. כי מטו להתם חזינהו לזונות איתכנעו מקמייהו. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה מְזִמָּה תִּשְׁמֹר תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה (בבלי, עבודה זרה יז ע"א־ע"ב)
(תרגום: "רבי חנינא ורבי יונתן היו מהלכים בדרך והגיעו לאותם שני שבילים; אחד היה פתוח לפתח של עבודה זרה, והאחד היה פתוח לפתח של בית זונות. אמר לו אחד לחברו: נלך על הפתח שמוליך לעבודה זרה. לפי שנשחט יצרו. אמר לו האחר: נלך על פתח של בית הזונות ונכפה את יצרנו ונקבל שכר. כאשר הגיעו לשם ראו אותם הזונות נכנעו מפניהם. אמר לו: מנין לך זה? אמר לו: "מְזִמָּה תִּשְׁמֹר [עָלֶיךָ], תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (משלי ב, יא)).
השאלה היא כמובן באיזו דרך נלך בלי לסור מן הדרך יתר על המידה. הבעיות מתגלעות בהמשך הדרך, אך נצפות כבר בצומת. אי־הבהירות והערפל מהותיים; ברור שהדילמה כאן איננה בין רע לטוב כפשוטם, בין ברכה לקללה, אלא בין רע לבין פחות־רע; בין לסור מהדרך יותר ופחות. ההכרעה נובעת מהיכולת למצוא פתרון מדרשי, דתי־מוסרי, כזה המכוון להבנה נכונה – על פי המדרש כמובן – של הסיטואציה הסבוכה (ואם בסיבוך עסקינן, יש קשר לשוני בין "מזימה" ל"זימה" כפי שעולה בהמשך הדברים בגמרא; בבחינת "מזימה" כנגד "זימה").
העומק שבאורך החבל
"דרך" ו"צומת" הם מטפורות המבוססות על חיינו היומיומיים, הפשוטים ואף הבנאליים. אכן, הבחירה בין טוב לרע מכילה ממד פילוסופי, בחירה בין שני עולמות, בין שתי תפיסות חיים. בנקודות זמן מסוימות בני אדם מחויבים בהחלטות שכאלו, החלטות של או־או, שחור־לבן. אבל החיים מתנהלים לאורך דרך, בתנועה מתמדת, ומושג הצומת – כך יודע כל נהג מתחיל, וכך הבינו בעלי המדרשים שהבאנו – הוא מהותי למפת הדרכים. יש צמתים ברורים, בעגה השגורה השאובה מאותיות האל"ף בי"ת האנגלי – "צומתי טי". אבל יש הרבה הרבה אפשרויות נוספות.
היש צורך למנות? ייזכר כל נהג במאה הקילומטרים האחרונים שעבר. לעתים הזווית בין זרועות הצומת קטנה מאוד. טעות קטנה, סטייה קטנה שמאלה או ימינה, מי בכלל מרגיש, ובהמשך אנו מוצאים את עצמנו במקום חדש ולא מוכר. לעתים הצומת דווקא ברור לחלוטין, דא עקא מה שנראה בתחילה כדרך משובחת דו־מסלולית הופך, אם לא לשביל עזים ממש, לדרך משובשת; ושוב נמצאים במקום חדש ולא מוכר. היש צורך להרחיב? בוודאי שלא. יש צורך להדגיש כי תפיסת הדרך הטופוגרפית עומדת כמצע לתפיסת הדרך המטפורית; חז"ל מבחינה זו היו נהגים מנוסים.
דומה אפוא כי "לסור מן הדרך", הנוסף להגדרות הפשוטות של הבחירה בפרשת ראה, מחיל על הבחירה את האנושיות שלנו, מוסיף לה את הדילמות הקטנות אך העמוקות המלוות את מושג החיים. ככלות הכול, הבחירה איננה רק הכרעה נקודתית בין שחור ללבן, אלא תנועה לאורך דרך, תנועה בתהליך פנימי ארוך וקשה המחייב מיצוי של כל יכולותינו האנושיות כדי להגיע לחיים מוסריים אמיתיים; תהליך עמוק, אך העומק מתבטא באורך.
שימבורסקה, שבשירה פתחנו, מעלה טענה ידועה ומקובלת, שכשבענייני "בחירה" עסקינן, אובייקטיבית, צפויה בעצם טעות אופטית, אשליה; ככלות הכול איננו באמת חופשיים; בסך הכול במצב הנדמה כחופשי החבל, או השרשרת, יותר ארוכים. אכן קשה להוכיח שאין זה כך, אבל אפשר להיות מודעים לבעיה, וככל שנהיה מודעים יותר כך החופש יגדל. חשוב לדעת שיש "חֵבל": שבבחירתנו איננו כול־יכולים, החופש איננו טוטלי. יש חבל, אין אינסוף אפשרויות; יש מסגרת, היא מסומנת במושגים מוחלטים – טוב ורע, ברכה וקללה; אולם חבל ארוך משאיר מרחב להתלבטות, חשש מתמיד לסור מן הדרך.
במרחב הזה, המעשה המוסרי נעשה מתוך מודעוּת מרַבית. מודעות מתחילה בוודאות: יש בחירה, יש ברכה, יש קללה, יש צמתים; ויש גם דרך דינמית, ובה העניינים מסתבכים תדיר, שבה המפה קשה לניווט; הוא אפשרי, אך בהבנה עמוקה שיש קושי. הכרת הקושי בבחירה – היא היא הבחירה.
פרופ" ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה בירושלים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014
