הוא התשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך"; שר על "המצב" ומחפש את הקסם שבאקטואליה. שלום גד הוא השם הגדול במוזיקה האלטרנטיבית הישראלית
יש עולם שמתנהל רחוק, אבל מספיק קרוב, לעולם המוזיקה הישראלית הפופולרית, ובו שלום גד הוא השם הגדול ביותר. זה עולם טוב, מיוחד, עולם עם הרבה קשב ולא מעט פוזה. בעולם הזה, העולם האלטרנטיבי, יש אנשים מבוגרים שמצטטים שורות שלו באדיקות של תיכוניסטים, ותיכוניסטים שבזים לסדר הממוסחר ונשבעים בשמו של גד אל מול הפלייליסט של גלגל"צ.
אבל רוב האנשים שישאלו את עצמם איזה שיר של שלום גד הם מכירים, יישארו ככל הנראה ללא תשובה. גד אומנם יוצר מוזיקה מאז סוף שנות השמונים, אבל רוב הסיכויים שלא תמצאו אותה בחנויות או ברדיו. השירים שלו עוברים ברשת, עם עדת מעריצים קטנה שתופחת כל הזמן, וחוגגת איתו עכשיו את טרילוגיית "המצב". את הטרילוגיה יצר בשנים האחרונות, ועכשיו היא יוצאת באלבום הארד־קופי בפעם הראשונה, אחרי שנים של גלות וירטואלית.
שלושת האלבומים שמרכיבים את "המצב" – "תל אביב, תל אביב", "תלמי אליהו" ו"ירושלים" – יצאו באינטרנט בקצב ממוצע של חצי שנה לאלבום והציעו שלוש נקודות מבט חשופות של גד, מעורבבות בכאן ובעכשיו. ההחלטה על הפורמט המחייב הזה, טרילוגיה, דווקא הייתה כהגדרתו של גד "החלטה די אינסטינקטיבית, ממש החלטה של שניות".
"היא התחילה משיר קטן אחד בשם 'המצב' מאלבום שקדם לטרילוגיה – 'העבד – שירי ארץ ישראל'", מספר גד, "והשיר התפתח לדבר קצת יותר גדול. ואז שאלתי את עצמי: 'למה שאני לא אעשה על זה שלושה אלבומים?'. עשר דקות אחר כך שאלתי את עצמי שוב אם אני נורמלי – אבל בראש כבר התקבלה ההחלטה, וזה נעשה למרות שזאת החלטה מלחיצה".
"הביטלס והסטונס הם הספר בראשית שלי" שלום גד
צילום: אלי שאולי
קסם אקטואלי
גד נולד בצרפת בשנת 1965 ועלה לארץ עם משפחתו בגיל עשר. הוא גדל במושב תלמי אליהו, שנושא גם את שמו של האלבום השלישי בטרילוגיה (תלמי אליהו הוא גם כור מחצבתה של להקת אלג'יר, שבה היה שותף אחיו הצעיר אביב גדג'). הוא החל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת פונץ' כבסיסט, ומשהו מחוויותיו בעיר הגדולה נמצא גם ב"תל אביב, תל אביב" שפותח את הטרילוגיה. לאחר התפרקותה הראשונה של הלהקה יצא לדרך עצמאית עם הרכב הליווי שלו "היהלומים".
בטרילוגיה לכל אלבום יש 'מצב רוח' אחר, שקשור כמובן גם לשם 'הגיאוגרפי' של כל אלבום, אבל לפעמים יש תחושה שחלק מהשירים באלבום אחד יכלו להופיע גם באחר.
"לחלוטין. כמו שגם חלק מהאנשים שגרים ביישובים שעל שמם נקראים התקליטים יכלו לגור ביישוב אחר, יכלו להיות אזרחים של עיר אחרת. הקונספט הזה של טרילוגיה ושמות הערים שימש אותי בעיקר כדי להדביק את השירים ביחד. בסופו של דבר זה הרבה יותר בשבילי מאשר בשביל המאזין. מין רעיון שעומד מאחורי הדברים. כמו שאתה רוצה לעשות מפגש של חברים וממציא תירוץ כמו 'יש לי יומולדת, בואו נעשה מסיבה' – ככה גם הטרילוגיה, הקונספט, זאת הייתה סיבה בשבילי לקחת את השירים ולשים אותם ביחד.
אבל זה לא רק תירוץ. אני באמת חושב שהיום אתה צריך להכניס את הדברים לתוך קונטקסט כדי שהם יעבדו. אחרת, זה כמו לראות רק סצנה מסרט ולא את כל הסרט עצמו – הקונטקסט המלא מאפשר לך להבין את הפרטים".
למרות שכל שיר עומד גם בפני עצמו.
"כן, אבל אני מעדיף להשוות את זה ללהקה או לקבוצת כדורגל – אני בוחן גם את ה'ביחד' וגם את ה'לחוד'. לכל אחד לחוד צריכה להיות הצדקה, אבל חשוב שזה יהיה בתוך קונטקסט".
המציאות שאנחנו חיים בה היא לא ממילא קונטקסט?
"פעם זה באמת היה ככה: הרחוב היה קונטקסט, ואם שמעת שיר ברחוב הוא היה בהקשר של הזמן והמקום. אבל היום העולם התרבותי כל כך פרוץ, אנחנו שומעים רק רעש מכל הכיוונים, ככה שהזמן והמקום הנוכחים הם כבר לא קונטקסט, הם מיליון קונטקסטים בו זמנית. מיליון תחנות רדיו וטלוויזיה, מיליון טעמים בו זמנית. היום, כשאתה משחרר שיר בלי קונטקסט מוגדר לא תמיד תמצא לו משמעות".
למרות שגם השם של הטרילוגיה ,"המצב", הוא מין קונטקסט מעורפל מאוד.
"הבון־טון היום הוא להגיד 'מה יהיה עם המצב?'. זה הפך להיות מין משפט שאומרים, כמו 'אני אוהב אותך'. לכן, כשאני כותב ככה על 'המצב' אני הולך בין המוקשים, ומחפש כל הזמן איך לעשות את זה בדרך שלי. אבל האמת היא שבחלומות שלי הייתי שמח לעשות דווקא תקליט אסקפיסטי לגמרי".
למה רק בחלומות?
"זה חלומות כי זה אומר לוותר על משהו שחשוב לי. ביצירת אמנות יש עולם הדמיון ויש המציאות, והחכמה היא ליצור איזה גשר. בסופו של דבר אם אתה רק בעולם הדמיון רק אמנים יבינו את זה. אמנות צריכה גם לדבר לאנשים שרואים חדשות ויוצאים לעבודה. אמנות צריכה בסופו של דבר לתקשר עם 'המצב' כדי לעניין אנשים שהם לא 'אמנים'. זה כמו היסטוריון שרוצה להסביר את ההיסטוריה וצריך לתקשר ולהדגים אותה בעזרת המצב היום. גם כשעושים סרט היסטורי בקולנוע – אתה מעבד את זה בצורה שתדבר לאנשים בני ימינו".
זה שיקול שיווקי?
"לא, זה שיקול פדגוגי. מצד שני, הדבר הכי גרוע בעיניי זה לשמוע תקליט שמדבר רק ברובד של החדשות בעיתון. האתגר הוא לעשות משהו אקטואלי שגם נכנס לעולם של דמיון".
באלבומים שיצרת לפני הטרילוגיה האקטואליה הרבה פחות נוכחת, כמעט לא קיימת.
"בעבר באמת חשבתי שאתה לא צריך מוזיקאי שיגיד לך שהפוליטיקאי משקר ולא אהבתי את מה שאמנים אחרים עשו מהאקטואליה. הנושאים האלה הפכו ממש למחסום אצלי. אבל לאט לאט הנושאים שכתבתי עליהם, מה שנקרא 'הנושאים הקבועים', נגמרו לי. אז החלטתי לעשות את זה בדרך שלי. נגיד השיר 'בחירות 2017' – זה 2017 כי לא רציתי שיחשבו שאני מדבר על הממשלה הנוכחית. זה שיר על בחירות אישיות, על לקיחת אחריות אישית על היום יום, לצד ההבנה שיש בזה גם מהמציאות האקטואלית. המסר של השיר, אם יש כזה, הוא שבחירות הן דבר שצריך לקבל ולעשות כל הזמן. מטרת העל היא לא לכתוב משהו אקטואלי אלא לרסס על האקטואליה קצת בושם, למצוא בה את הקסם. לא רק להגיד איך אתה רואה את המצב. את זה אומרים בחדשות, בין הפרסומות".
לא מפחד מהמיינסטרים
גד הוא ההפך הגמור מקלישאת "האמן האלטרנטיבי": הוא ישיר וכן, חף מנפיחות עצמית, לא כועס או בז לקהל שאין לו. להפך. כשאנחנו מדברים על קולנוע אהוב הוא מזכיר לצד לינץ' והיצ'קוק את סרטי הארי פוטר ולהיטי בלוקבאסטר נוספים. "יצירות שדורשות מעצמן את כל מה שאפשר לדרוש", הוא מסביר. "צבעוני ומבדר ומתקשר – זה נהדר. גם במוזיקה אני מאוד מעריך מיינסטרים". בשנים האחרונות הוא שומע הרבה מחזות זמר.
"במיוחד של סטיבן סונדהיים ('סיפור הפרברים'). זה אולי מפתיע, אבל 'שירי ארץ ישראל' היה על גבול המחזמר. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד משם בתחום של בניית שירים. הרבה דברים זזים שם בעומק ודוחפים את גבולות הז'אנר, ברוק ובפופ החידושים הם בעיקר בתחום של הסאונד".
ומוזיקה חדשה?
"אני שומע עכשיו את האלבום האחרון של אלקטרה וזה טוב מאוד. אבל באופן עקרוני אני חסר מנוחה במוזיקה מודרנית, מאבד מהר מאוד את הסבלנות. אני בעיקר מחפש דברים. חוזר לשמוע הרבה מוזיקה קלאסית, וכמו שחוזרים כל פעם לספר בראשית – אני חוזר לביטלס ולסטונס. הם הספר בראשית שלי, הרקע שלי".
אבל בעבודות שלך יש דווקא משהו מאוד ישראלי. הן אפילו תשובה לא רעה בכלל לשאלת יאיר לפיד שכזו: 'מה ישראלי בעיניך'.
"כשאתה כותב בדרך שלך לא משנה מה תשיר, תמיד תהיה סך כל הדברים שמרכיבים אותך, שזה באמת המון ישראלי אבל כמובן גם המון השפעות אחרות. אני מרגיש שמשני הצדדים, אלה שבזים לארץ ומסתכלים לחו"ל ואלו שבזים לחו"ל ומקדשים את הארץ, יש בעצם כיוון מאוד אגוצנטרי – וזה לא הישג גדול במיוחד. צריך לקחת השפעות מבחוץ, לראות מה יש לנו ללמוד ובחלק מהזמן להגיד 'כן, בזה אנחנו הכי טובים'".
החלק הישראלי נוכח אצלך?
"בשפה. הדבר הכי יהודי בעיניי הוא לקחת מילים ולהתפלפל בהן, לחקור אותן, לחקור את עצמך דרך מילים. אתה יכול למצוא את זה גם אצל בוב דילן או לאונרד כהן. זאת תכונה יהודית לגמרי".
חשבת פעם לחזור לצרפת, שם חיית כילד?
"אני באמת לא מבין איזה פוטנציאל יש לתרבות הזאת עכשיו. תור הזהב נגמר במערב. גם בצרפת, גם באנגליה – הדברים הגדולים כבר קרו, כמו שליוונים היה הרגע שלהם ואחר כך ההיסטוריה המשיכה הלאה. אני חושב שכאן אנחנו בארץ בפוטנציאל. תקופת תור הזהב יכולה להיות גם קשה מבחינה כללית, מבחינה פוליטית".
אם ככה אנחנו בטוח בדרך.
"כנראה שכן. אמן צריך לחתור כל הזמן לדבר החדש. אם אתה יוצר במקום כמו ישראל – אתה צריך להתייחס לישראל כמקום שממנו יבוא הדבר הבא. אבל אתה חייב כמובן להביא דשן מחו"ל – סטנדרטים של הפקה וסאונד והשפעות. יהודים, באופן כללי, משפיעים והשפיעו על כל דבר שיש בעולם. המפתח הוא לשלב את הגאווה להיות ישראלי ומצד שני להיות בעל ביקורת עצמית. מה שגורם לפעמים לרוק הישראלי להיות פרובינציאלי הוא המחשבה של היוצרים שלישראל אין כבר מה להוסיף".
קליק ליצירות מופת
אחת הצרות הגדולות בעולם האלטרנטיבי נמצאת בחוסר היכולת לתרגם את היצירה למזומנים. למעשה, גד קרא לאלבום הסולו השני שלו על שם אחת מהשלמות ההכנסה שלו – "תנועות מטאטא מהירות". לכך מצטרף גם חוסר העניין של חברות התקליטים המסודרות ב"אלבומים לא כלכליים". אבל אם פעם התוצאה של ההתעלמות הזאת הייתה שיתוק, היום יש את האינטרנט. "בטבע שלי אני לא אוהב להתאמץ במקום שלא שווה להתאמץ", מסביר גד. "הוצאת דיסקים הפכה להיות כאב ראש. בלגן מול חברות תקליטים, וצריך לדאוג כל הזמן שזה יהיה בחנויות. בעיניי זה דבר שצריך לעשות רק אם זה נוח וקל ופשוט. השאלה היא, מבחינת המוזיקאי, 'מתחשק לך לעשות את זה?'. הטרילוגיה יוצאת בהארד קופי בזכות אסף רחמני מ'קמע', שבא עם רעיון ולקח את זה על עצמו. אני אמרתי שאני בעד כל עוד אני לא צריך להתעסק בכל המסביב".
אתה לא רק מוכר את זה ברשת, אתה גם מבקש עשרים שקלים בלבד, ומאפשר לשמוע הכול בחינם.
"בן אדם יכול לשמוע בחינם את יצירות המופת הגדולות בהיסטריה בקליק אחד באינטרנט – אבל דורשים ממנו לקנות תקליט בלי שהוא מכיר שיר אחד. פעם בלי לשמוע שלושה־ארבעה שירים מדיסק ברדיו אף אחד לא היה קונה אותו – והשירים שלי הרי לא מושמעים ברדיו. אני מרגיש שזה לא הוגן בשביל המאזין לקנות בלי לשמוע קודם.
"גם המחיר הוא חלק מהמעגל. כל החוקים השתנו בעולם החדש. זה לא לעניין שאתה עושה תקליט בעשירית מהעלות של פעם ועדיין תבקש את אותו מחיר, זה מושחת. אני חושב שמוזיקה צריכה להיות במחיר הגון ובמיידיות. ככה זה גם אצלי כמאזין: כשאני אוהב שיר אני לא רוצה להתחיל לחפש בחנויות".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013
