מלווה ומשרת, נזקק ונבדל: תפקידו הרוחני והמחבר של שבט לוי מותיר אותו,
באופן פרדוקסלי, מחוץ למעגל
עם תום ארבעים שנות נדודים במדבר, עם ישראל נדרש לכבוש את הארץ ולהתיישב בה. המשימה המרכזית שאליה מכוון העם היא ההתיישבות וההשתרשות בארץ. כל שבט יקבל נחלה שתתחלק בין כל בניו, וכך לכל אדם תהיה חלקת אדמה שלו. הוא יעבד אותה והיא תקיים את ביתו. חלקה זו תועבר גם לבניו אחריו. מצוות רבות בספר דברים מתייחסות לאופן החזקת האדמה ולקידוש עבודת השדה, וכן לאזהרות חוזרות ונשנות מפני הסכנות הכרוכות בשקיעה יתרה בחומריות ובשכחת הממד הרוחני שבחיי המעשה.
לאור מרכזיותה של הנחלה, מפתיע לחשוב שישנם אנשים שאינם שותפים לכל מפעל ההתיישבות הזה, שאינם משתתפים בתהליכי הזריעה, הקצירה, השמירה על הערלה, השמיטה והיובל. אנשים שכל עבודת השדה מנועה מהם, ושבעצם רבות ממצוות התורה אינן רלוונטיות לחייהם: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל". וכדי להדגיש זאת חוזר הכתוב שוב, והפעם במהופך: "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו". ללויים יש נחלה אחרת: "אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן".
כל השבטים יהפכו בעלי נחלה, יהיו קשורים לאדמה, לטבע ולחילוף עונות השנה – בעוד הלווים ייכנסו לארץ אך לא ינחלוה. הם ייהנו מפרי הארץ בעקיפין, וימשיכו בעצם את ההוויה המדברית, את תחושת הנדודים, כאילו עודם חיים על גבול הארץ הנושבת.
איור: מנחם הלברשטט
לא בחטא ולא בעונש
הביטוי "לא יהיה חלק ונחלה" מופיע בתנ"ך עוד שלוש פעמים. רחל ולאה, בבית לבן, אומרות ליעקב: "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ? הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ". שבע בן בכרי, המורד בדוד, מכריז כי "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי". וכך מכריזים גם השבטים המורדים ברחבעם. בכל המקומות הללו, הביטוי מבטא את הניתוק של הדמויות ואת היפרדותן המוחלטת מקבוצת השייכות הטבעית שלהם.
ביטוי זה בולט במיוחד על רקע המילים ההפוכות לו הנמצאות בסמוך: "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו". על המלך והנביא, המופיעים שניהם בפרשה שלנו, מודגש כי "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" ו"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם". בניגוד לתחושת השייכות והמשפחתיות של המנהיגים שאמורים להיות מורמים מעם, בני לוי מופרדים, אינם שייכים. נראה כי הכתוב בוחר להדגיש את נבדלות הלווים משאר הציבור.
אם נתבונן לאחור, נגלה שאין זו הפעם הראשונה שבה שבט לוי אינו שותף פעיל עִם העם. כשכל העם מריע לעגל, הלויים מחשים. על פי חז"ל הם לא חטאו בחטא המרגלים, לא עבדו עבודה זרה במצרים ואפילו לא עבדו בעבודת הפרך כשאר אחיהם. נראה כי השבט המיועד לשרת במשכן ובמקדש אינו חווה יחד עם העם את החוויות הגדולות המכוננות את זהותו – לא את מצוקת השעבוד ולא את שמחת הבעלות על האדמה הנותנת את פריה לעובדיה. בני לוי לא טועמים מן החטא וגם לא סובלים ממרירות עונשו.
הלויים עומדים בעצם מחוץ למעגל. הדבר מזכיר את משה, שכנסיך מצרים חי בארמון ולא היה שותף לסבלות עמו. ייתכן שמובעת כאן עמדה שכדי להנהיג עם ולהפכו לבן חורין על המנהיג להיות בעל פרספקטיבה רחבה יותר, המשקיפה על המתרחש מבחוץ. גם שבט לוי אינו שותף לתהפוכות המעשיות והרוחניות שעוברות על העם, ודווקא משום כך יש לו היכולת הטבעית – כמו זו שיש למשה, שאף הוא מבני לוי – להנחות את העם ולתווך בינו לבין הא־ל.
מעניין לשים לב ללוי הראשון, בנה של לאה. היא קוראת לו בשם לוי, ומביעה בכך את תקוותה הנוגה ש"הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי". מנקודת התצפית של לאה הילד נועד לחבר בינה לבין יעקב, ואולי אין לו קיום כשלעצמו. גם שבט לוי כשמו כן הוא. יש לו תפקיד של מלווה ומשרת. עליו לחבר את העם לה', "כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'".
מחיר הרוחניות
המחבר הוא גם הנבדל. הנבדלות יוצרת איכות של חיים אחרים שיש בהם ממד גבוה יותר. היא מאפשרת ניתוק מהיומיומי, מהחומרי, ומפתחת אינטואיציה רוחנית. אך לנבדלות יש גם מחיר. בספר דברים מצטרף הלוי לרשימת ה"אחרים", הנזקקים – הגר היתום והאלמנה. אלה שהתורה מצווה לדאוג להם ולשמח אותם. ועוד: בשונה מהכוהנים, שתפקידם מרכזי יותר והם הפכו בעלי מעמד חברתי גבוה, ללווים יש תפקיד נטול הילה. הם משמשים שוערים, משוררים ושומרים. הם מתחזקים את התשתית החומרית המאפשרת את העבודה הרוחנית. נראה שלא קל לחיות במעמד הכפול הזה, שיש בו רוחניות ונזקקות כאחד.
הביטוי "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ", בהקשר זה, אומר שהלוי מתפרנס מהקרבנות המובאים לא־ל. אולם ניתן לשמוע בביטוי זה גם הד למעלתם הרוחנית של בני השבט, הניזונים מהקשר המיוחד שיש להם עם העולם שלמעלה. ואולי ביטוי זה יכול גם להוות קריאת כיוון לעובדי האדמה לקבל השראה מהלווים, חסרי הנחלה, המקדישים את עצמם לעולם שמעבר. אולי מהדהדת כאן שאיפה לאינטגרציה בין נחלת השדה לנחלת הא־ל. אולי יש כאן קול שיכול לעורר בקרב נוחלי השדה את הכמיהה להיות גם שותפים בנחלת ה'.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014
