"דה ניק“ מבקשת להעניק לנו מבט על העולם של אתמול – עגום, מלוכלך ופרימיטיבי. אך לא לגמרי בטוח שהסביבה הקודרת מספיקה כדי ליצור סדרה שמישהו ירצה לראות
סדרות תקופתיות מלוות אותנו לא מאתמול. בוגרי שנות ה־70 רותקו לאם הרוחנית הקלאסיציסטית של "משחקי הכס", "אני קלאודיוס". בעשור שעבר כבר היו לנו "קרניבל" ו"רומא" שהקדימו את זמנן, "שושלת טיודור" ועוד. בשנים שמאז "מד מן" נדמה כי הסדרות הללו התרבו והתפזרו על טווח היסטורי נרחב: "הוויקינגים" בימי הביניים, "המלכה הלבנה" במלחמות השושנים, "אחוזת דאונטון" ו"אימפריית הטיילת" בעשורים הראשונים של המאה העשרים, "מנהטן" החדשה במלחמת העולם השנייה או "האמריקנים" בשלהי המלחמה הקרה.
לא ד"ר האוס
"דה ניק" (The Knick) בבימויו של סטיבן סודרברג (ששלושת פרקיה הראשונים זמינים אצלנו בחינם ב־yes VOD ותשודר ב־yes oh החל מה־6.9) שייכת יותר לעולם של “מד מן“ ו“אחוזת דאונטון“ מאשר לזה של “הוויקינגים“: היא מתרחשת בשנה המודרנית למדי 1900, בבית חולים בעיר ניו יורק (שמשמו, The Knickerbocker, נגזר שם הסדרה). הפרוטגוניסט, ד“ר ג‘ון תאקרי (קלייב אואן), הוא רופא מנתח מבריק ומסור אך רע מזג המטפח בסתר התמכרות לסמים. בשלב הזה, גדול הפיתוי להשוות בינו לבין ד“ר גרגורי האוס; אך בעוד האוס מבוסס בעיקר על ארכיטיפ “הגאון המופרע“ העל־זמני, הבעיות האישיות של ד“ר תאקרי מתקיימות בהקשר אחר, רחב יותר ומעוגן יותר בעולם שבו מתרחשת הסדרה.
אחד מהמאפיינים המוכרים של סדרות תקופתיות הוא העיסוק המרומז בדיסוננס הערכי הקיים בין החברה שלנו לחברה ההיסטורית המתוארת בסדרה. כש“מד מן“ עלתה לשידור, למשל, תשומת לב רבה הוקדשה להצגת הסביבה המשרדית שבה כולם מעשנים, גזענות אגבית היא עניין שבשגרה והטרדה של המזכירות נחשבת לבונוס לעובדים; ב“דה ניק“ נדמה שהנטייה הזו מוחצנת אף יותר.
ראשית כול, ישנו העניין הרפואי הטכני. מיותר לציין שמדע הרפואה התפתח קצת במאה ומשהו השנים האחרונות, והסדרה לא חוסכת באמצעים כדי להמחיש זאת; אחת מהסצנות הפותחות, שבה מבוצע ניתוח קיסרי ניסיוני על אישה צעירה, מדגימה את העניין באופן גרפי להחריד (כאן המקום לציין שהסדרה בהחלט לא מיועדת לרכי הלב או הקיבה).
זהו עולם ללא אנטיביוטיקה, עם סניטציה מפוקפקת וללא פרוצדורות רפואיות “נקיות“ וקלות. הזעזוע שהדבר גורם לנו אמור, על פניו, לעורר בלִבנו כבוד לרופאי האתמול, שהצליחו אפילו לרפא מדי פעם חולים בתנאים כאלה. אבל בפועל ניתן להניח שהמחשבה שתעבור במוחם של רוב הצופים תהיה קרובה יותר ל“קצבים! כמה פרימיטיבי!“. אין ספק שיש הנאה מסוימת במחשבה כי גורלנו שלנו שפר עלינו לאין שיעור מזה של הפציינטים המסכנים של אז.
מהסצנה לא נעדר גם האלמנט החברתי. בנוסף לאנדרלמוסיה המדממת של הניתוח עצמו, ישנה הקומפוזיציה כולה: “תיאטרון ניתוחים“ מיושן, אישה צעירה וחסרת ישע שרועה על שולחן ניתוחים לעיניהם הבולשות של קהל גברים סמכותיים לבושי שחורים הישובים ביציע. חלקם אפילו משופמים. הנקודה ברורה – בתקופה שבה מתרחשת הסדרה, חייה, בריאותה ופרטיותה של אישה לא נמצאים בידה; היא אובייקט בעל עניין, לא יותר.
הנורמות החברתיות השונות מאוד של מפנה המאה ה־20 ממשיכות להיות מודגשות לכל אורך הפרק הראשון: ראש הדירקטוריון בפועל של בית החולים הוא, רחמנא ליצלן, אישה, המייצגת את אביה החולה. הרופאים לא חוסכים ביקורת על כך, בפניה ומאחורי גבה. אותה אישה, העלמה רוברטסון, גם מגיעה בפרק הראשון להחלטה רדיקלית – מינויו של מנתח חדש, מוכשר ומבריק, בעל רקורד ללא רבב. אלא מה – האיש שחור, והרופאים הוותיקים, ותאקרי בראשם, מקימים מהומה שמאלצת את ראש הדירקטוריון לסחוט אותם עד שייכנעו.
"קצבים! כמה פרימיטיבי!" מתוך "דה ניק"
צילום: יח"צ
קוקאין מהכורסה
אם נחזור רגע לתאקרי, ההתמכרות שלו לסם ההו־כה־תקופתי קוקאין מהווה בהקשר זה יותר מסתם בעיה אישית. יש לזכור שבשנים הללו קוקאין לא נחשב עדיין לסם מסוכן, והשימוש האגבי בו לצרכים שונים היה נפוץ ללא מרשם (ראו חוויותיו של זיגמונד פרויד עם הסם, או להבדיל שרלוק הולמס). ההתמכרות של תאקרי, מעבר לסיבוך המעניין שהיא נותנת לדמותו, משמשת עוד אמצעי להזכיר לנו כמה חכמים יותר אנחנו היום – זוהי עוד נורמה פגומה שהשארנו מאחורינו. יתר הרופאים פחות אקסצנטריים, אך בלתי נעימים בדרכם באותה מידה. הדמויות החיוביות ביותר, שלא במפתיע, הן ראש הדירקטוריון רוברטסון והרופא החדש אדוארדס.
ישנן שתי מגמות המאפיינות את יחסן של סדרות תקופתיות לנורמות החברתיות של התקופות המוצגות בהן. אחת היא המבט הביקורתי, זה המציג בפנינו את העבר במלוא כיעורו, ובעקיפין מציג אותנו כנאורים ומתקדמים מוסרית וטכנית. נחמד מאוד להחוויר מביטויים שבימינו היו גורמים למבטא אותם לאבד את משרתו ואת כל חבריו, לגחך על אנשים שמתפעלים מטכנולוגיות פרימיטיביות ולהרהר בכל הדברים הנוראים שאנשים היו צריכים לסבול פעם. נחמד במיוחד להרהר בכך מתוך כורסת הטלוויזיה השפויה והמתקדמת שלנו, שבה המצב בהחלט הרבה יותר טוב.
המבט השני, הנסתר מעט יותר, הוא המבט המתיר. זוהי העמדה שמסבירה כל דבר מכוער שקורה ב“מה אתם רוצים, ככה היה אז“, שמשתמשת בריאליזם התקופתי כדי להרשות לעצמה להציג סיטואציות שלא היו יכולות לעלות על הדעת בסדרה המתרחשת בימינו. דמות גזענית בסדרה בת ימינו מסומנת מיד כרשעה מרושעת; בסדרה המתרחשת לפני 50 או 100 שנה, צריך לשפוט אותה בהתאם לזמנה. אותו כלל נכון לגבי דמות סקסיסטית במיוחד.
התקופתיוּת מאפשרת ליצור טווח רחב יותר של דמויות ממה שאפשרי בעידן שלנו: גבולות מוסריים מעורפלים פירושם הרחבת גבולות העלילה. ישנה רק דמות אחת ב“דה ניק“ שהשקפת העולם שלה באמת נראית בלתי נסלחת: זהו מר בארו, המנהלן של בית החולים שבנוסף לדעות הקדומות הסטנדרטיות הוא גם דרוויניסט חברתי בוטה (“העניים פשוט לא כמונו. הם חלשים יותר מאיתנו“). מעניין לראות איפה עובר הגבול, אם כי הסיבה לדחייה ברורה למדי.
אבל כמובן שיש בכך יותר: בחסות המצב הקשה של העבר אפשר גם ליהנות בעקיפין מסיטואציות שתוכנן בלתי מתקבל על הדעת היום. בתור התחלה, הסביבה ההיסטורית משחררת מאוד מבחינת היכולת להציג מעשי זוועה. הדוגמה הרלוונטית ביותר בימים אלה תהיה “משחקי הכס“, שאמנם לא מתרחשת בעולם שלנו אך מבוססת באופן חלקי על אירופה של ימי הביניים המאוחרים. הכמויות המדהימות למדי של מעשי אכזריות שונים ומשונים המוצגים בה מהוות חלק לא מבוטל מהמשיכה שלה, וביקורת על כך נענית לעתים קרובות בטענות המגִנות על הריאליזם הלא מתפשר של הסדרה.
ממזר עם סטייל
דוגמה נוספת, שונה, נמצאת במשחקי המחשב והלוח הרבים המלהקים את השחקן בתפקיד קולוניסט אירופי בקריביים, ובדרך כלל כוללים, למען הסדר הטוב, פעילויות כמו ציד לוויתנים או כריתת יערות גשם במטרה לשתול במקומם מטעי טבק. בתפיסה המערבית העכשווית, קולוניאליזם הוא אחד הווריאנטים המובהקים של רוע מוחלט כמעט; אך כל הדברים שבימינו אסור בשום פנים לחשוב עליהם מותרים פתאום בחסות הא־מוסריות המשחררת של העבר.
מעניין לציין את האיזון המקובל בין אלמנט הזעזוע הצדקני לאלמנט ההנאה המשוחררת. בעוד בסדרות המתרחשות בתקופה המודרנית (המאות ה־19 וה־20, נאמר) נדמה לרוב ששניהם נוכחים במנות שוות (דון דרייפר הזה, חתיכת ממזר, נורא איך שהוא מתייחס לנשים, אבל איזה סטייל!), בסדרות המתרחשות בתקופות קדומות יותר אנחנו מרגישים הרבה פחות צורך להזדעזע ומסוגלים ליהנות בשקט ממרחץ הדמים, שעל פניו קשה לצפייה בהרבה.
הסיבה לכך ברורה למדי: העולם הטרום־מודרני אינו העולם שלנו, ובעיותיו אינן בעיותינו. לאף אחד היום אין תסביכי אשמה על מעשי טבח באירופה הימיביניימית או על העבדות באימפריה הרומית, ולכן מדובר בבידור בלבד. לעומת זאת, הנורמות החברתיות הבעייתיות של המודרנה עודן נוכחות, מי יותר ומי פחות, ויש לנו צורך ברור להרחיק את עצמנו מהן. הזעזוע משרת כאן פונקציה חשובה: "והיה מחניך קדוש", תזכורת לעצמנו שהזמנים השתנו ואנחנו כבר ממש לא כאלה, באמת.
"דה ניק" נמצאת בנקודה מוזרה על הרצף הזה. ניו יורק שמוצגת בה היא עולם קודר שקרוב למדי לאופן שבו ימי הביניים מוצגים בדרך־כלל במדיה: צפופה, מטונפת, אלימה ומלאה מחלות (פגר הסוס הזרוק סתם ככה ברחוב בדקות הראשונות של פרק הפתיחה די מבהיר למה לצפות מבחינה זו). מצד שני היא מתרחשת בשחר המאה ה־20, וכוללת פשפוש מופגן בסוגיות חברתיות מודרניות. האלמנטים הפיזיים הבוטים שלה דוחים במכוון: לא מדובר בשום צורה בקתרזיס של אלימות. נדמה שיש לנו כאן תשליל של הסדרות הקדומות יותר: זעזוע מוסרי ללא ההנאה הנגרמת מפריצת גבולות ההגינות של המאה ה־21.
מבחינה זו, "דה ניק" די קשה לעיכול – יש בה הרבה מאוד חומר קשה לצפייה מול מעט מאוד אלמנטים מהנים גרידא. הפתרון, במקרים כאלה, תלוי בפיתוחן של דמויות עגולות ומעוררות אהדה. ימים יגידו אם "דה ניק" תצליח בכך, או שיומרה מוסרנית נלהבת מדי תשלח אותה למדף הסדרות האיכותיות שאף אחד לא באמת רוצה לראות.
————-
דה ניק
yes Oh, מוצ"ש ב־22:00
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014
