תורה במחיר גאולה / ראובן הכהן אוריה

תרבות המחלוקת בעולם התורה, שפסלה והדירה דעות אחרות, שמרה על גחלת התורה 
בגלות אך הייתה גם הסיבה לחורבן. הרהורים בעקבות מותם של תלמידי רבי עקיבא

 אם מעמידים את משפטו הידוע של הראי"ה קוק "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג, שכד) כתנאי הכרחי לגאולה, תמה אני אם לא הורחקה גאולתנו לעולם.

ציפייה לא נגמרת

היה הייתי נער תמים בישיבת מרכז הרב, ו'העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין קידמני בשעריה בברכה. הקדמתו לתורה הייתה בעיני רבותיי ואף בעיניי מפתח לחידת גלותנו ומינה ובה לסוד גאולתנו. הנצי"ב, שעוד ארחיב בו, לימדני כי החכמים, נושאי התורה בבית שני, היו האחראים העקיפים לחורבן התורה שהביא לחורבן הבית ולגלותנו: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (בבלי יומא ט, ב(. אמרתו הנ"ל של הרב קוק הייתה אך הערת שוליים לדברי מורו ורבו הנצי"ב.

פקחתי את עיניי וראיתי כי גם אחרי אלפיים שנה ובעצם ימי הגאולה הציוניים, כאן על פני אדמת ארץ ישראל, איש את אחיו יתקוטטו. הימים היו אז ימי הרב שך זצ"ל והרבי מלובביץ' זצ"ל, הרב גורן זצ"ל והרב עובדיה יוסף ייבל"א והרב אליהו מרדכי זצ"ל, ועם מות מו"ר הרצי"ה הפרץ הראשון של רבני הר המור והרב אברהם שפירא זצ"ל, בד"ץ העדה החרדית מול בד"ץ קהל מחזיקי הדת בעלזא ועוד ועוד. והייתי תמה והולך – היאך אני מתפלל בכל יום "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" ואין הדברים נראים?

אזרתי עוז ועשיתי מעשה. יצאתי למסע רבנים – לשאול, להקשות ושמא לאחות. וכך, מצויד בנצי"ב, התייצבתי מול ה"גדול" הראשון, מנהיג קהילה גדולה, שהיה באותה עת בעיצומה של מחלוקת נוראה. הבאתי בפניו את תחושותיי ושאלותיי: מפני מה נראה כי תלמידי חכמים מקיימים מחלוקת בעולם? הלא כך מתעכבים המשיח, המקדש, הגאולה וקיבוץ הגלויות?

לאחר דקת שתיקה ארוכה ומהורהרת הרב נענה לי בעיניו הגדולות: "אכן חרב המקדש, ואכן גלה עמנו מארצו וסבל בשנות גלותו. אבל מרכיב אחד שרד, נשאר ועודנו זהה ויותר מכול שמר על עם ישראל: התורה. התורה הזו שניתנה במדבר ושאינה תלויה בארץ גלתה עמנו בכל ההיסטוריה שלנו והיא עימנו גם כאן. למה? למה גם בלי ארץ ומקדש, ולמרות פזורינו ושפותינו השונות, יש לנו תורה אחת?". שתקתי. לאחר התבוננות ממושכת בעיניי, כמבקש לחלץ ממני את התשובה, ענה הוא: "בגלל הקנאות המחלוקתית הזו! אותה אכפתיות שהביאה למאבק על דבר ה' ועל האמת, ושאכן גרמה למחלוקת, ולכל מה שאמר הנצי"ב – זה עצמו גרם שנשמור את התורה יותר מכול. היא החזירה לנו בכך ששמרה עלינו".

דבריו הכו אותי בתדהמה. אכן נודע הדבר. הוא לא ניסה להצטדק אלא אישר את הדברים. כאן לפתע התנוצצה בי המחשבה שעם ישראל מלכד את עצמו. שמא תמורת התורה לא די שהחריב את מקדשו אלא גם ויתר על גאולתו. יותר נכון – הפך את הגאולה, האחווה והשלום לציפייה שלא תתממש לעולם. איכשהו הסתיים מסע הרבנים שלי כשאלה חוזרים ומאשרים בצורות שונות את שהביע בחדות, בישירות ובכנות הרב האדמו"ר הראשון.

בעולם נטול בית דין נמצא הא־לוהים בריבוי הדעות. מחלוקת בפני הסנהדרין, אנג'ליקו, 1850

דרך ההדרה

דברי הנצי"ב הידועים בהקדמתו לספר בראשית מסבירים מדוע נקרא ספר זה 'ספר הישר':

והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו … צדיק וישר הוא", ששבח 'ישר' הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.

הנצי"ב מתאר באופן ייחודי את תרבות המחלוקת בימי בית שני. בשונה מהסברים פופוליסטיים הוא מתארה ככזו שאינה נשענת על מאוויים אישיים, שיקולי כוח, כבוד והתנשאות ואף לא על השחתת המידות. הגורם הוא המנגנון של הדיאלוג הדתי, המביא למחלוקת מדירה ולא מכילה. בזה מקופל המובן של "שנאת חינם".

במפתיע, במנגנון זה התשתית החינוכית־דתית היא הענווה, ההתבטלות והמסירות לשם שמים: "צדיקים, חסידים ועמלי תורה". דווקא משעה שהתודעה מתמלאת כביכול ממלוא הנוכחות הא־לוהית ומקבלת עול ללא סייג להיות כלי לדברו, הסיכון לפתח רובץ. דווקא ההתמסרות הטוטלית הופכת לרועץ. שכן במיצוי הדתי נעשים האדם, דעתו ותודעתו מזוהים עם הא־ל עצמו. דבר הא־ל שבהתגלות זוכה לתוקף מוחלט ומכוחה מוכרע האדם לפעול על פי הרצון ה'אובייקטיבי' העליון.

אך המחלוקת מאיימת על ההתגלות, תקפותה ואפשרותה. המחלוקת מפנה את מודעות החכם הדתי להיותו קורא שלא באופן תמים את הטקסט. היא מציגה אותו בעיני עצמו כפרשן, כבעל מסורת קריאה חלקית בתוך מגוון צורות קריאה שונות ואפשריות. עד שלא באה המחלוקת אל קריאתו, בטל הוא כביכול אל הכתוב ומקבלו כהתגלות עצמה, כדבר הא־ל כשלעצמו ממש. אך משעה שהוא נעשה ער למחלוקת לא די שניטשטש הכתוב בעיניו ואין הוא יודע מהו הכתוב ומהו דבר הא־ל, עוד נכח הוא בתהום שנפערה בינו כאדם לבין הא־ל. המחלוקת מציגה את הסובייקטיביזציה בפעילותו של האדם מול הא־ל ואת המוגבלות האנושית למול המוחלט.

בראשונה לא היו מחלוקות בישראל. מלשכת הגזית יצאה תורה אחת לכל ישראל. אבל משבטל הסנהדרין, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם הרבו מחלוקות בישראל (תוספתא סנהדרין ח, א)

ונעשתה תורה כשתי תורות

(תוספתא סוטה יד, ט).

מה יעשה אם כן החכם הדתי המבקש להכחיש את המוגבלות האנושית על ידי זכייה בחותם הסמכותי והמוחץ של הטרנסצנדנטי, הנצחי והמוחלט? עבורו לא קיימת האפשרות להכרזה "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים". באין מוצא חכם זה יישא מחלוקות בגבולות הנסבל, ומשם והלאה יהיה בעל מחלוקת מדירה. בכך יישמר דימוי תורתו 'מן השמים' ותורת המודרים מן ההדיוט. כך גם החולק על קריאתו "הבלעדית" לא יפתח יריבות בין־אישית איתו, שכן קריאתו הוא הופכת לקריאת תיגר על הא־לוהות וההתגלות עצמה. בין אדם למקום.

דמוקרטיה של הידע

מרגלא בפומא דליצני הדור: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". פירוש: איזו היא מחלוקת ההולכת ומתעצמת, מגבהת מחיצות, מדירה ומנציחה עצמה עד לשמים? הווה אומר: זו שנעשית בשם שמים ולשם שמים. כי כשהמאבק הוא על דברו וזהותו של 'מקום' הריהו טוטלי עד כדי הדרה של החולק והיריב. אין הוא מאנ"ש ולא יחולו עליו כללי מוסר ומצווה, שהרי אין הוא חולק עליי אלא על "קודשא בריך הוא" בכבודו ובעצמו. ומכאן שמצווה לרדפו כ"צדוקי ואפיקורוס" ו"לשפוך דמיו בדרך הפלגה".

במחלוקת שאינה לשם שמים, לעומת זאת, היריבים לא מתיימרים ששמים דוברים מגרונם. אדרבה, מכירים הם בחלקיותם, במוגבלותם וביחסיותם האנושית. ממילא הדעות המתחלפות נתונות ברובד של דיאלוג בין־אישי העורג אל הנצח. מחלוקת שכזו ככל הנראה אין סופה להתמיד, לקטב ולשסע כדי שנאה והדרה חמורה.

אפשר שהדימוי על דבר מחשבת הא־לוהים כ"דעת עליון" מלהיטה את נחרצות העמדה הדתית דווקא בשל האנתרופומורפיות שבה. העובדה שא־לוהים כביכול "חושב־פוסק" כדעה האחת שהיא דעתי מציגה אותו כבבואתי. היותי בצלמו הופכתו לצל שלי. ובכך מולהטת, מועצמת ומותססת אמונתי ועמדתי לכדי מחויבות ומסירות עמוקה.

מאידך, הדימוי הדמוקרטי של הידע שאין לו התביעה לבעלות על מצב הדברים הא־לוהיים משקף ענווה מסדר שני. מתוך הכרה בחלקיות האנושית אין בו הגבלה של האינסופיות. אדרבה, הריבוי הוא תיאור הולם יותר שלו.

בעולם שאין בו מנגנון הכרעה כמו בית דין ו"אחרי רבים להטות" קרוב יותר שהא־לוהים נמצא בריבוי. "אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא" (פסיקתא רבתי כא, ד). גם בחז"ל ובראשונים יש הסוברים שאף במצבי הכרעה (סנהדרין) א־לוהים נמצא בריבוי – ההכרעה על פי רצון הרוב היא מינה ובה רצון ה'. "אמר לפניו [משה רבנו], ריבונו של עולם הודיענו היאך היא הלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות!" (ירושלמי סנהדרין ד, ב).

תפיסה כזו לעת עתה היא כנראה המבוא היחיד להפגשה ולהאחדה של בני הפלוגתא. היא גם כנראה התנאי הארצי לאפשרות יצירת מנגנון הכרעה בין הדעות, השיטות והמחלוקות להלכה המתבקשת למעשה.

אך לוויתור זה קיים מחיר. שכן הוא יוצר מתינות, קרירות, ריבוי קולות וסובלנות הנמתחת ללא גבולות, ואם כן תוקפה של תורה מה יהא עליו? חכמי בית שני, תלמידי רבי עקיבא וממשיכיהם שהרבו מחלוקת, זה החילם לעשות. דווקא מתוך הרצון להגן על התורה מפני המחלוקת העמיקוה. אפילו במחיר גאולתנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013