בסרטה החדש נוגעת הדר פרידליך בקשיי ההזדקנות בקיבוץ המופרט ובשינויים הרבים העוברים על ותיקי ‘הניסוי החברתי הגדול של המאה העשרים‘
באחת הסצנות ב‘עמק תפארת‘, סרטה של הדר פרידליך שעולה בימים אלו לאקרנים, נראית הגיבורה, אלמנה קיבוצניקית קשישה, על רקע העמק הירוק, כשהיא שולחת מבט מלא מבע לעבר מנוף שעוקר עץ מתוך האדמה. הסצנה, כמו הסרט כולו, עתירת סמליות: לא רק שהגיבורה נאלצה רגעים קודם לכן לקבור חבר יקר ושותף מלא להגשמת האידיאולוגיה, אלא שעם הקיבוץ היא חווה את חבלי הלידה המייסרים של העידן המופרט, אפופה בתחושה ששורשי כל מה שחשוב עבורה נעקרים למולה בברוטליות.
עבודה לילית
בסרט עדין, קטן ואיטי, סרטה העלילתי הראשון של פרידליך, היא לגמרי לא חורשת בקרקע בתולה. רבים וטובים לפניה בחרו להתעמת חזיתית עם מה שזכה לכינוי ‘הניסוי החברתי הגדול של המאה העשרים‘ – הקיבוץ. אסף ענברי גייס את מלוא חופן האירוניה לספרו ‘הביתה‘ וגולל את סיפורו של קיבוץ אפיקים, יעל נאמן הפציעה אחריו עם היצירה הספרותית ‘היינו העתיד‘ על התבגרותה בקיבוץ יחיעם, דרור שאול סגר חשבון עם ילדותו בקיבוץ כיסופים בסרט ‘אדמה משוגעת‘, רן טל תיעד את מכלול החוויה בסרט הדוקומנטרי ‘ילדי השמש‘, ו‘הוט‘ העלתה לפני כשנה וחצי את המיני־סדרה ‘יחפים‘ של אורי סיוון המתרחשת בקיבוץ דמיוני, אבל מלמדת הרבה דווקא על אלה שקרמו עור וגידים במציאות.
ובכל זאת הצליחה פרידליך לפרוט על הנימים קצת אחרת, קודם כול בזכות הבחירה לזווג את בגידת האידיאולוגיה עם בגידת הגוף. בסמיכות זמנים אקראית למיכאל האנקה בסרט ‘אהבה‘ האירופי ולעמיר מנור ב‘חיותה וברל‘ המקומי בחרה פרידליך, יוצרת צעירה, להתמודד עם הזקנה. למרות האמירה החבוטה ש‘קיבוץ הוא גן עדן לילדים וזקנים‘, ב‘עמק תפארת‘ נאלצת חנה מנדלסון לגלות שעם ההמצאה החדשה של ההפרטה, הפנסיה, לקיבוץ אין בה עוד צורך. צעירים ממנה באו להחליף את מקומה במשק והיא מתגנבת בלילה כדי לצרוך בהיחבא עוד מסם החיים הקיבוצי: עבודה. חבריה מצפים שתשלים עם תפקידה החדש ותתחיל לפעול לפי מה שהתפקיד מייעד לה: להתנהג כזקנה, ובתה יעל, מי שמנצחת על תהליך ההפרטה, גורמת לה בעיקר מורת רוח.
אולי בגלל שהסוגיות הקיבוציות הגדולות כאמור כבר נידונו בעבר – ה“נטישה“ בבית הילדים קיבלה מקום של כבוד ב‘ילדי השמש‘ וב‘היינו העתיד‘, קציצת כנפי האמן שכבול לתקנון הקיבוצי ולא רשאי ליהנות מחופש יצירה נידונה באריכות ב‘לוח חלק‘, ספרו של נתן שחם, ניתוץ מכוון של התא המשפחתי למען השיתוף הובע באכזריות ב‘יחפים‘ ועוד כהנה וכהנה – ב‘עמק תפארת‘ השבר הגדול לא מתורגם למילים. הדיאלוגים הומרו בקולות שמפרים את השקט: טפטופי מים שמוחקים את התמונות האידיליות מהעבר, רעש מכסחות ומגזמות העוסקות רוב הזמן בעקירת נטוע, פסנתר שנאבק בתווי היצירה בוקע מביתה של מי שחלמה להצליח בחו“ל ונכבלה לחובותיה למשק, נגיסות ב‘עוגת יעל‘, הדרך היחידה של חנה להגיע לבתה מאז ימי בית הילדים, מלוות את העלילה. אגב, את הסאונד, המוזיקה הטבעית של הסט, הכניסה פרידליך כבר בשלב התסריט.
את מה שלא מספרות הדמויות מספרת הסימבוליקה: את ארכיון הקיבוץ, על תיעוד המייסדים, התמונות הישנות ופרסי הביחד, רוצים לסגור מחוסר עניין ורווחיות, מה שאומר דבר או שניים על היחס של הדור החדש לעבר או על סדרי העדיפויות החדשים; חנה צופה בסרטי ארכיון שבהם מספרים המייסדים “יצרנו יש מאין“ ושרים את ‘שורו הביטו וראו‘ וסופם של אלה שייזרקו אל קופסאות קרטון באין שימוש; שכן שעולה בקביעות עם רכבו על הדשא המשותף ונתקל במבטה העוין של חנה “מחלל“את קדושת הקולקטיב (בהמשך הוא גם יענה לה: ‘זה גם שלי‘); בהלוויית אחד המייסדים, אומר המספיד: “כששאלו את שמעון מה הוא רוצה לעשות, הוא ענה ‘מה שהקיבוץ צריך‘“, ואותה תפיסה גורפת של ההקרבה האישית למען הכלל נקברת יחד איתו.
כל מה שחשוב עבורה נעקר למולה בברוטליות. מתוך הסרט
נדחקים אל השוליים
המינימליזם הצרוף של ‘עמק תפארת‘ יחד עם הדיון בנושא מקומי כל כך קצר פירות בחו“ל. התסריט זכה בפרס ראשון בפסטיבל מונפלייה ובפרס הפקה צרפתי, נקנה על ידי רשתות בצרפת וזכה בציון לשבח בפסטיבל סן סבסטיאן. פרידליך השתתפה עם התסריט במסגרת הרזידנס של פסטיבל קאן ובמעבדת התסריטים של פסטיבל סאנדנס, שתי תוכניות יוקרתיות לפיתוח תסריטים. “שמחתי מאוד שהתסריט התקבל טוב בחו“ל למרות שהוא עוסק בנושא מאוד ישראלי, וגיליתי שעניין המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם בצורה מלאה או חלקית מטריד אנשים בהרבה מקומות“, אומרת פרידליך, בעצמה בת קיבוץ.
“הסרט עוסק בנושאים נוספים כמו יחסי הורים־ילדים, זקנה והדחיקה לשוליים שבאה בעקבותיה, ואני מאמינה שאלו דברים שמדברים לאנשים באשר הם. בסופו של דבר הנושא העמוק יותר של הסרט הוא אדם שעובר תהליך קשה ובסופו של דבר מצליח או מתחיל להצליח לצאת ממנו. מדובר בתהליך נפשי הכרוך בכאב עד ההגעה לשחרור, וזה נושא שיכול לדבר לאנשים בכל מקום“.
מי שמעבירה את חנה מנדלסון על הבד את אותו תהליך נפשי כאוב באופן מושלם היא בתיה בר, ילידת כפר־יהושע, חברת קיבוץ גשר ונטולת כל ניסיון במשחק. הלה־מונד הצרפתי הגדיר אותה שחקנית יוצאת דופן, מתחרהו הליברסיון החמיא לה בנדיבות על ההופעה, והיא בכלל חקלאית ומחנכת לשעבר, שמנהלת בחיים האמיתיים את ארכיון הקיבוץ. על תפקידה זה ובעיקר בזכות מימיקה רבת־אמירה הייתה בר גם מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר.
יחד עם בר, גם הדר אביגד, המגלמת בחורה צעירה ומאפשרת לחנה סוג של תיקון וקרבה, אלי בן־רעי שמגלם את שמעון, נצר לדור הנכחד של הוותיקים, והדס פורת שנכנסה לנעלי עודדה המרירה, עובדת חדר האוכל שהתבשרה שהיא לא ‘רנטבילית‘, הם במציאות חברי קיבוץ חסרי ניסיון במשחק, שזוהי להם הפעם הראשונה בתפקיד קולנועי. אגב, סרטי הארכיון כביכול שבהם חנה צופה הם בחלקם תיעוד של האודישנים, מה שניכר בהחלט באותנטיות שלהם.
לצידם של בעלי הקריירה החדישה משחקות שתי שחקניות מקצועיות. האחת, שחקנית התיאטרון המצוינת גילי בן אוזיליו ז“ל שנפטרה אחרי הצילומים ומגלמת את בתה של חנה, ורות גלר, השכנה הפסנתרנית וה“נמסיס“ הרעיונית של חנה. את השחקנים הקיבוצניקים צדו פרידליך ומיכל קורן המלהקת בשיטוטים מתמשכים ובעבודה מאומצת.
“הליהוק היה תהליך ארוך. באיזשהו שלב, כדי להאיץ את הקצב חילקנו פליירים בתיבות דואר בקיבוצים בצפון ובדרום ואנשים פנו אלינו“, משחזרת פרידליך. “הייתה היענות גדולה וזה היה מקסים בעיניי לראות הרבה אנשים מכל הגילאים והעדות, דתיים וחילונים, שמעולם לא שיחקו, והעזו להציע את עצמם לתפקיד קולנועי. עשינו אודישנים מרוכזים במועדוני תרבות בקיבוצים, בחדרים שהוקצו על ידי קיבוצים, בבתים של אנשים או במרכזי היום, ואנשים מאותו אזור הגיעו. היה לי חשוב לקחת אנשים אמיתיים, שמכירים את חיי הקיבוץ ואת ההפרטה על ההשלכות שלה, ולפעמים שינינו את הדיאלוגים או את הסיטואציה בהתאם לחוויות האישיות של השחקנים. פנינו גם למרכזי תעסוקה לפנסיונרים, ומהמרכז שאליו הולכת בתיה בר הפנו אותנו אליה. היא הגיעה לאודישן ומאוד התאימה במראה ובגישה.
“באודישן הראשון שלה היא בעיקר קריינה את הטקסט, הרגל ישן מהימים שבהם הקריאה טקסטים באירועים של הקיבוץ. עשינו לה עוד כמה אודישנים ומאחד לשני היא הלכה ונכנסה לדמות. היא מאוד אהבה והעריכה את התסריט, הבינה אותו והזדהתה. הזהירו אותי שלאנשים מבוגרים קשה לזכור טקסטים בעל פה, ובתיה ידעה בעל פה גם את הטקסטים של השחקנים האחרים. בתיה מפיחה בחנה הנוקשה חיים ואנושיות ותרמה הרבה לתסריט. גילי בן אוזיליו, בתה של בר בסרט, היא שחקנית כל כך רגישה ועדינה. היו ימים שהיה לה קשה, אבל היא מעולם לא התלוננה. היא השתלבה בטבעיות עם השחקנים הלא מקצועיים ואני שמחה שזכיתי לעבוד איתה“.
מתוך הסרט
פגיעים יותר
מאיפה שאבת את ההשראה? בקיבוץ שלוחות שבו נולדת מתרחש רק בימים אלה תהליך הפרטה.
“התסריט התפתח מסיפור קצר שכתבתי שלמעשה לא קשור להפרטה, והוא פשוט התפתח לזה. ההפרטה היא תופעה רווחת וכל הקיבוצים מושפעים ממנה במידה כזו או אחרת, גם אם הם לא עוברים את התהליך בפועל. אנשים שומעים סיפורים ורואים מה קורה בקיבוצים אחרים, מה שמעורר חששות גדולים או לחלופין רצון לעבור את התהליך. האירועים מבוססים בעיקר על סיפורים מחייהם של אנשים שפגשתי בתחקיר ובאודישנים. היו סצנות שכתבתי ואחר כך גיליתי שהן קרו במציאות. למרות שיש עצב מסוים בפרֵדה, אני לא מסתכלת על התהליך שעוברים הגיבורה ובני דמותה במציאות כעצוב, אבל זה עצוב לראות אדם שקשה לו. נראה לי ששינוי הוא הכרח המציאות כי החיים כל הזמן מתקדמים, ונראה לי שאנשים יותר ויותר זקוקים לחופש, לעצמאות, לבחירה חופשית, ובסופו של דבר גם השינוי בקיבוצים הולך לכיוון הזה".
מה לבחורה צעירה ולעיסוק הישיר כל כך עם נושא הזקנה?
“את השאלה הזאת שואלים אותי כל הזמן והיא נורא מוזרה. זה נראה לי מאוד טבעי לעסוק בזה, אולי מכיוון שכאב לי לראות את האנשים המבוגרים עוברים את מה שהם עוברים, הם נראים לי פגיעים יותר. אבל הסיפור כמו שאמרתי עוסק בתהליך נפשי שנגרם כתוצאה מהיאחזות בעבר, ובהגעה לשחרור שמפנה מקום לחדש, וזה דבר שקיים בכל גיל“.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013
