שבעה סיפורים קצרים בספר, הנפתחים ב"שיר של יום", עוסקים בניסיונות התיקון של האדם בעולמו. הנובלה המצטרפת אליהם, שגיבורה הוא עיתונאי, דומה אך חסרת חמלה
סיפור של יום | הכול שפיט
רן יגיל
עמדה, 2014, 210 עמ'
בשתי צורות עוסק רן יגיל בשאלה האם הרשות נתונה – בצורה אחת בחלקו הראשון, הגדול, של הספר, ובו שבעה סיפורים קצרים, ובצורה שונה בנובלה, המהווה את חלקו השני, הקצר יותר. לשני חלקים לא שווים אלה מוקדשים שני חלקי המאמר.
הערה עקרונית הנכונה לשניהם: רן יגיל הוא מספר של פעולה, של התרחשות. זו התחקות דרמתית אחר יום קטנות שהוא יום אפל. משהו מ"פילם נואר" יש בהם, עיסוק במשבר של חיים, שהוא גם נטורליסטי וגם פנטסטי, גם קטן וגם נורא. נרטיב זה משותף לשני חלקי הפרוזה של הספר, שברור כי באו מעולמו של אותו יוצר, עם כל השוני ביניהם. זהו נרטיב שמבוסס על דרמה, ומאפיין גם את הסיפור הקצר – היוצר מתאר קטע קצר, ורומז לחיים מלאים שהובילו אליו.
כדי לתאר את העוצמה במעט מילים הוא מסתכל על התרחשות היומיום המתוארות בזכוכית מגדלת. ההגדלה עושה כל פרט חשוב ומרכזי, וכך הקורא מרגיש את העמידה על הסף המתוארת בהווה הקצר של הסיפור ואת המשמעות הגדולה הנרמזת בתיאור. אבל לעולם לא ברור, לא לדמות בסיפור, לא למחבר העומד מאחוריה ולא לקורא, האם אכן ישנה משמעות גדולה? האם יש פשר? והאם, אכן, הבחירה היא אפשרית?
ספק עלייה אל עולם אחר ספק מעין התאבדות
צילום: שאטרסטוק
פולחן הספרות
"היום יום ראשון בשבת שבו היו הלווים אומרים בבית המקדש…", כך, ב"שיר של יום", שעדות לו נמצאת כבר בספר תהילים, פותח כל אחד משבעת הסיפורים, העומדים כאן כנגד אחד מימות השבוע. והרי שבעת ימי השבוע הם השלם בזמן, שהוא השלם בבריאה על כל חלקיה – שבעת הימים שבהם נברא העולם. שבעה, ולא שישה, שכן המנוחה גם היא בריאה, ולא היעדר של פעולה, כשם שהחושך אינו היעדר אור אלא חלק מהותי מן הבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון".
בהעמידו פסוקים אלה של "שיר של יום" של הלווים בראש כל סיפור וסיפור, מצהיר הכותב על עצמו כעל עובד בקודש, כעל כותב על השבוע שלו כעומד מול שבוע הליך הבריאה. אתה קורא את "שיר של יום" שהוא כמעין הצהרה בראש כל סיפור, קורא לאחריה את הסיפור, אבל לא רואה בסיפור את אותה אמונה תמימה שבמזמור המקורי. אמונה תמימה אין, אבל רצון להאמין, שאיפה לעמוד באורה – יש. ושאיפה זו ממולאת כאן כמובן לא בפולחן של עבודת המקדש, אלא בספרות. הסיפור, ויהא נטורליסטי ככל שיהא, קשה בלשונו ובמחשבתו ככל שיהיה, הוא פולחן שבא להציל ממה שקיים במציאות. להציל בעצם העמדה המוסרית המובאת בו, ולהציל בשאיפה למופלא המובאת בו. כך רוצה המחבר לעמוד במבחנה של המציאות.
הבריאה גדולה ונוראה, מעבר ליכולת היומיום של החי לחיות אותה. ואין לחי אלא בררה לנסות לתקן, למחות, לקבל את מה שהוא נאלץ לקבל או לצאת נגדו עד טירוף, עד מוות. הכול נגזר, אבל האם הרשות נתונה? בשאלה האם הרשות נתונה ואם כן איך היא נתונה – באלה עוסקים בסופו של דבר שבעת הסיפורים. אליהם מיתוספת הנובלה "הכול שפיט", שבה ידובר בסיום.
שבעת הימים הם שבעה ניסיונות תיקון, שבהם הכותב מתאר כיצד הכרח הוא להתמודד עם הקיים. שבעת הסיפורים, כמו שבעת הימים, הם תיאורים שונים של האופן שבו הרשות נתונה להתמודד. מספר פנים לרשות הנתונה בסיפוריו של יגיל. הפן הבולט הוא הנטורליזם, שהוא גס ועצוב, אלא שמשולב בו הומור מרכך, משולבת בו אמונה בערכים אנושיים, שעושה אותו עצוב מאוד, ומשולבת בו כמיהה רליגיוזית, צורך להאמין, המכניס בו את התקווה, גם אם לפעמים בדלת האחורית.
פרטים ביוגרפיים חושפניים
לטעמי, הבולט בסיפורים הוא "בלונים", סיפור היום הרביעי: אדם שהגיע עד משבר, גם משבר כלכלי עמוק, גם משבר משפחתו שהתפרקה, גם משבר הגיל, שכן הוא רואה את עיקר חייו מאחוריו, והוא עצמו כבר "חוזר מן היריד", וכוח אין בו ללדת את מה ש"התבשל" בחייו. האיש הולך בפארק הירקון וקונה בלונים ממוכרים תמוהים, המספרים לו סיפורים תמוהים, שאינם עולים זה עם זה בקנה אחד, עד שהוא צובר מספיק בלונים מלאי הליום, ואלה נושאים ומרוממים אותו באוויר אל השמים. ספק משאלת לב ספק נס, ספק עלייה אל עולם אחר ספק מעין התאבדות, היעלמות מן העולם הזה ותו לא.
וכך סיפור אחר סיפור. באחרון, סיפור יום השבת, יום המנוחה, אין כל מנוחה. האישה בת השלושים נזכרת במחאותיה שלה לאורך חייה עד כה. היא נזכרת בסירובה ללכת לבית הספר, באי יכולתה הרגשית ללמוד לקרוא, ובעיקר – באותו אירוע מילדותה, שבו היא פורצת אל מוזיאון השעווה במגדל מאיר בתל אביב כדי לרסק את פסל השעווה של הרוצח המתועב.
בסיפור של היום השני, "השמטקעלע", ברצף אירועים שלא יאומנו לאורך לילה אחד, מצליח האב למצוא את בובת הסמרטוטים של בתו, שאותה איבד בתחילת הערב. בלעדיה לא תלך הבת לישון. לאחר ערב שלם של חיפושים, במפגשים עם דמויות מעניינות ובשילוב אירועים כמעט לא־אפשריים מוצא האב את הבובה. בחזרתו הביתה עם הבובה, ובהכנסתה אל מכונת הכביסה לנקותה, מסתיים הסיפור. השמטקעלע המסתובבת בתוך מכונת הכביסה, ומדי סיבוב מציצה אליו החוצה, מזכירה לו את חייו "הקטנים והזבוביים" אבל מלאי הרגש של היומיום שאין בלתו. והרשות נתונה. הרשות להיות אנושי ורגיש.
בסיפוריו של רן יגיל ניכרת נוכחות המחבר, אותה דמות בדויה האחראית למשמעות של הסיפור. הסופר עצמו, רן יגיל, על חייו הניבטים מתוך הסיפורים לכל מי שמכיר אותם, עומד גם הוא על הסף בכל סיפור וסיפור. וכך, מסגרת שירי הלווים בבית המקדש מראה למה יגיל מייחל. תוכן הסיפורים, המוכר למי שמכיר את חיי יגיל, מראה עם איזה שבר יומיומי הוא מתמודד. כל סיפוריו חושפים אוטוביוגרפיה.
מי שמכיר את הביוגרפיה של רן יגיל רואה בוודאות כי הסיפור החושף ביותר הוא הסיפור על בנו, הסיפור הנושא את שם בנו, "מתן־חיים", ומתאר עובדות ביוגרפיות ברורות. משפחתו מופיעה כאן בשמותיה – ילדיו, מתן־חיים, אשרת ואורי, ואשתו דנה. אפילו ציור דמותו של מתן הבן, שצויר בידי דנה אמו, יושב על כיסא ומחזיק גיטרה, נמצא על העטיפה היפה של הספר. בסיפור מובהר הקשר בין הרליגיוזי לבין הנטורליסטי. מתן אינו מדבר, אלא בשפת הסימנים. במתן הכנוס בעולמו, כמו גם בבעייתו של רן להתמודד עם עודף המשקל, וכן עם "אי התקדמותו" בעבודה – הכול נמצא, חשוף וחי וכואב. וכל זה במסגרת של חלום שבו מתן־חיים מדבר, הגולשת אל המציאות בבחינת "אף־על־פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". הנס חייב לקרות, אומר המספר־הסופר. ואני יושב וממתין לו. וכל הסבלנות איתי, שכן בסיפור זה הרשות הנתונה היא הרשות להמתין באמונה.
תקשורת יהירה ושופטת
הנובלה, בחלקו השני של הספר, דומה לסיפורים הקצרים ושונה מהם גם יחד. זהו סיפור מתח על עיתונאי, המוזמן לשיחת ערב מוקדמת עם עורך העיתון בבית קפה תל אביבי בבניין בלב העיר, מחנה את המכונית, לאחר קשיים בכניסה לחניון, המלווים בשיחה לא נעימה עם השוער בקומת הבסיס של החניון, ועולה לשיחה עם העורך. מכאן מתחילה עלילת מתח "פילם נוארית", המתרחשת בקומות החניון לאורך הלילה, וממנה יוצא העיתונאי כשהוא חבול בגוף ומוכה בנפש בכל המובנים של האמירה.
הסיפור ביסודו הוא סיפור מתח, אבל רמזים לעל־טבעי מצויים גם כאן, כמו בחלק מהסיפורים הקצרים. כמו כן, נערך פה חשבון תרבותי עמוק עם העיתונאי הישראלי המתנשא, עם עקרותו הרגשית, עם בדידותו הגובלת בזו של מת־חי, עם יחסיו המצמיתים עם אמו, שמהם לא ייחלץ אף פעם בחייו. "הכול שפיט", חושב לעצמו איש התקשורת, ששם עצמו לשפוט הכול סביבו.
ובכן, שואל המחבר, האמנם הכול שפיט? האם מידת השיפוט של אדם מודרני בתל אביב של היום שווה למידת הדין של הבורא? ומעבר, הוא שואל, האמנם העולם יכול לעמוד במידת הדין ללא מקום לרחמים? האמנם אין מקום לחסד? והאם זה ששם עצמו שופט אמנם בוחר? האם חייו הם תוצאה של שיפוט עצמי נכון, ושל בחירה הנובעת ממנו?
תשובתו היא שלילית. השיפוט אינו שיפוט, כי לדמות הראשית אין שום מידת בחירה. כי אין חסד ורחמים בעולמו של העיתונאי. וכך, הנובלה מהווה מעין תמונת תשליל לסיפורים הקצרים. ללא חסד העולם אינו יכול להתקיים. הרשות חייבת להיות נתונה.
פרופ' אורציון ברתנא הוא חוקר ספרות עברית, סופר, משורר ומסאי. ספרו "החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ" יצא לאור לאחרונה בהוצאת כתר
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014
