הרב יהודה עובדיה, נינו של הרב יהודה פתיה ור"מ בישיבת "הכותל", חיבר בחייו את מסורת המקובלים והחסידים הבגדדים עם תורת הגאולה של הראי"ה קוק. חודש לפטירתו
וי על אבדין ולא משתכחין. עלמא דאתכסיא שכה מייחלים שיפרוץ לעלמא דאתגליא, והנה פריצתו באה באובדן ובהיקטפו בטרם עת; רז קיום שנחשף בשל האסון ולפתע אהבת הכול לרב ולחבר יהודה עובדיה בן שמחה ואברהם פורצת לחלל. שכן היה הוא בחינת עולמים אהבוך, אהבוהו בעולמות רבים. הוא תפס את עצמו כעלמא דאתכסיא, אך היה בחינת אור גלוי לכל חבריו. אל הנער הזה התפללנו והנה הוא לוקח מאיתנו.
אני, שהכרתיו מילדותו ובבגרותו, זוכרת שיחות נפש מעמיקות וארוכות, ולא באתי כאן אלא לשרטט קווים ראשונים לדמותו ולדיוקנו על הרצף שמבית אבא לעולם האורות ולקהילת הר חומה וישיבת הכותל. לא באתי אלא לכתוב פרק אחד המוכר לי, כמי שליוותה אותו בהתרגשות מלידה ועד סוף שנות העשרים שלו. יבואו אחרים ויוסיפו עוד פרקים ופנים לדיוקנו ולזמנו ולעשור האחרון שבו מטבע מרחקי משפחה, מקום וזמן היינו קרובים פחות.
הרב יהודה פתיה
באדיבות המשפחה
הסב הופיע בחלום
הרוצה לראות יופיו של רב יוחנן יביא כוס של כסף צרוף, וימלאנה גרגרים של רמון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של רב יוחנן הוא (בבא מציעא פד ע"א, מארמית).
הרוצה להבין תוארו ושיעור קומתו של הרב יהודה עובדיה, שדואב הלב לדבר עליו בלשון עבר ולהספידו, יפנה אל בית גידולו. בית הוריו, שמחה ואברהם, היה בית שתוכו רצוף וצרוף אהבה של תורת בבל וירושלים, ככוס קידוש עשויה מכסף צרוף כדרך שהיו עושים צורפים ואמנים בגדדיים.
הבית עומד בשכונת אוהל שלמה. שכונה ירושלמית ותיקה ותוססת שחייה השתנו בעקבות הרכבת הקלה. שכונת אוהל שלמה נבנתה עם היציאה מן החומות והיא ממוקמת הייתה בין שכונת שערי צדק מצפון ובין שכונת בית יעקב מדרום, בדגם של סוף המאה ה־19: חצר גדולה מוקפת בתים בני קומה אחת או שתיים עם בור מים וגינות.
המרחב של שכונות אוהל שלמה, מקור ברוך ומחנה יהודה היה מרחב ילדותנו. רחוב נבון סגר את המתחם שבו בנה סבי את בית הכנסת "מנחת יהודה" ובו ישב בחנותו הקטנה המיועדת במקורה למכירת ספרים, אך בפועל עסק בייעוץ והכוונה ובפירוש חלומות בדרך הקבלה על פי שיטת אביו, כמו גם בגמילות חסדים.
הוריו של יהודה שמחה ואברהם הגיעו לשכונה עם הסבתא מזל בסוף שנות השישים. אנו קרובי משפחה משני הצדדים: אמו, שמחה, נכדה לרב יהודה פתיה מצד בתו לולו, אחותו הבכורה של סבי שאול, ובת דודה היא, תיבדל לחיים, לאמי ז"ל, אף היא שמחה. אביו ז"ל, אברהם, בן למשפחת עובדיה, אחיו הבכור של אבי אליהו, ייבדל לחיים.
למעלה מעשר שנים חיכו ההורים לילד ולבסוף זכו בבן יחיד היקיר הזה, יהודה, שנקרא על שם הסבא רבא. חשש רב היה שוב להפלה והנה בחלום הלילה הופיע הסב ובירך את האשה ההרה והילד זכה להשלים את ההיריון ולהיוולד.
הרב יהודה עובדיה
הצילום באדיבות המשפחה
לתוך מנגנוני ביורוקרטיה
בעלי חלומות היו כולם וחוזי חזיונות בעולם שבו הקהילה הייתה עדיין כעין גוף נשמתי אורגני האחוז זה בזה, וכפי מה שמצינו בספר החזיונות של ר' חיים ויטל על הקהילה בצפת, כך מצינו בספר "מנחת יהודה" של הרב יהודה פתיה. אלא שבני המשפחה נולדו לתוך מציאות חלום זו כמציאות חיה ולא כמציאות מתווכת בכתב מנוכר, אלא כמציאות תקשורתית ברורה הזורמת מהערוץ הפנימי.
הרב יהודה פתיה הגיע ארצה בשנות העשרים והתיישב תחילה ברמת גן ואחר כך בירושלים. אולם רבים אחרים מבני הקהילה הבבלית הגיעו בעלייה של שנות החמישים. הסבים, הדודה לולו והדוד כלף, התיישבו ברעננה בבית קטן המעוטר פרדס שבו האב עוסק בפרדס והאם המפליאה לבשל, לאהוב וללמוד מדהימה שוב ושוב בשליטתה בספרות המקרא ובפרשנים (ובפרט זכורה אהבתה לספר דניאל שאותו ידעה למסור בעל פה).
אברהם, אביו של יהודה, היה שייך לאליטה המשנית של האינטלקטואלים היהודים בעיראק. רובם ככולם היו מורים ושלטו היטב בשפה הערבית ובמקורותיה. רוב האחים בני המשפחה היו מורים או מנהלי בתי ספר ערביים. עם היקלטותם בארץ נטמעו לתוך מנגנוני הביורוקרטיה והפכו לפקידים בכירים במשרדי ממשלה שונים.
הדירות של שכונת אוהל שלמה בשנות השבעים־שמונים המשיכו להישאר צנועות ופשוטות אך הצניעות הייתה גם מבפנים. העוצמה החזקה ביותר היא להיכנס לבית שהצניעות והעדינות הן קווי היסוד בו. בעולם זה, שבו הבן הנולד היה גולת הכותרת של החיים, האהבה והקדושה, גדל יהודה בצל הורים מסורים; מצד אחד האב לאמו הקשישה שחיה איתם ומצד שני האם בעלת החלומות והנסיעות בחופשים לסבתא, בתו של הרב יהודה פתיה, ברעננה ולקרובים בחיפה.
תנועה חופשית ותמימה בין פרדס התפוזים הממשי ברעננה ובין הפרד"ס שבו מבקרת הנשמה בלילה ויורדת עמוסה חלום ותובנה, ולבסוף גם הכניסה הבוגרת של יהודה לפרדס החכמה, פשט רמז דרש וסוד. נפשו הייתה נפש הרווה אהבה בתענוגים מכל ממד של לימוד התורה לרבדיה. ביום לידתו שרו את הפיוט העיראקי הוותיק האהוב כל כך על אביו של יהודה: "אבני אקדח שים שערי וגלילי כסף טוב לי […] כי רב הכוסף".
חסידות בבלית תמה
הייתה בבית גידולו של יהודה עתיקות יומין בבלית חסידית, שהכילה את אורחות החיים של חסידות תמה, שנעה במעגלות הרצף עם הזמן העתיק. חסידות במשמע אורחות חיים והתנהגות. לימוד תורה, קיום הצום והסעודות, אורז ופירורי לחם שלא נזרקים, צדקות בסתר וללא אומר. כך, למשל, היה יכול הדוד אברהם להיכנס למכולת אחרי אישה הקונה בהקפה ולסגור את החשבון שלה. הייתה מסירות נפש של בני הזוג האחד לשני, אהבה שהתבטאה בכבוד הדדי עצום, שילוב קיצוני של יושר, ניקיון כפיים ומוסר רציונלי (דוד אברהם לבית עובדיה) עם עולם החלום והנשמות (דודה שמחה לבית פתיה). מקום שבו כולם שווים. וגם שותפות לצער ולסבל – כי בעולם שבו "ילדים הם שמחה", הורים לבן יחיד תמיד חווים סוג של אחֵרות, ובפרט כשהיא באה לאחר חווית עקרות. כשדוד אברהם היה קורא בימי תשעה באב במגילת איכה, לא היה מי שלא הרגיש שבבכיו זורם הצער של נהרות בבל.
בה במידה הבית הזה היה בית של השכלה כללית. העולם הדתי היה מפולש אל העולם הרחב. הזיכרון העוצמתי הראשון שלי מביתו של דוד אברהם כילדה הוא הקיר הגדול שעליו ספריית מדפים העמוסה בספרים מהמסד ועד הטפחות. ספרי תרבות כללית וספרות כללית, וביניהם ספרים בערבית, וכל סדרות המנויים האפשריות.
בשכונת אוהל שלמה ובסמטאותיה הנפתלות מול ביתו של דוד אברהם חיו עוד משפחות רבות ומעניינות, ביניהן המשפחה של דייזי, שחלק מבניה ירקנים בשוק מחנה יהודה, כמה משפחות אשכנזיות שבשלב מסוים כללו את האסטרולוגית והמורה למוזיקה מרים בנימיני, וסופר סת"ם קשיש ממוצא כורדי, הרב עלוואן. לימים בנו צדוק, שיהפוך בין היתר לסופר ומשורר, יספר לי כי זהו גם הזיכרון החזק ביותר שלו מביתו של דוד אברהם. יהודה היה ילד השעשועים שנולד לחצר כולה. וכך כתב לי צדוק עם היוודע הבשורה המרה:
חביבה, קשה מאוד. דמעות בגרוני. אני זוכר את יום לידתו וכולנו כאן ליווינו הן את ההיריון הן את הלידה והן את גדילתו לנער חמודות. הוא היה לנו כאח ואהבנו אותו מאוד. תלמיד חכם שהלך לעולמו בגיל צעיר – השמים בוכים עליו.
התרגשות מתמדת מהקיום
הוריו שלחו אותו לבית הספר נועם ולאחר מכן לישיבת חורב, ובה התוודע לרב מרדכי אֵלון שהיה אז מחנך בבית הספר, התוודעות שהפכה לחברות אמיצה לכל החיים. בישיבת "מרכז הרב" שאליה הגיע העמיק עוד יותר את לימודיו במשנת הרב קוק. אט אט התגבש המסע הגיאוגרפי שלו בין שכונות אוהל שלמה וקריית משה למסע רוחני שבין הבבליות העתיקה המתובלת בבכי עולמים ובין אורות הקודש מיסודו של הרב קוק. דומה שנהרות בבל העצובים גאו בכמיהה אל הנהרה, השמחה והאור שקרנו אליו ממשנת הרב קוק. מעולם לא הכרתי עוד אדם שידע לומר פסוקים ופסקאות שלמות מכתבי הרב קוק כאילו בקעו הרגע מתוכו כיום נתינתם ברגש התפעלות עצום.
לא היה זה נדיר להתהלך עם יהודה ברחובות השכונה בערבי שבת בין בית הוריי לבית הוריו ולשמוע אותו דובר את פסוקי הרב קוק בהתלהבות אין קץ, בחינת בבית אלוקים אתהלך ברגש: "כל ענייני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, ממקור החיים המהווה את הכול". התכונה לפסוֹק פסוּק על כל אירוע במציאות היא תכונה מסורתית יסודית בעולם שממנו יהודה בא ובהוויה היהודית בכלל, ויהודה הכניס לתוך המאגר הזה של הציטוט המופנם בתודעת לומד כתבי הקודש את ציטוטם מתוך הלב של כתבי הרב קוק. לא רק תורת הנפש מצא כאן אלא תורת נפשו שלו והדברים היו לו לאור. הוא היה שייך לאותם "אמיצי הכוח, אלו הלבבות אשר אור ד' הוא כל תוכן חייהם, גם אם נשברו ונוקשו מרוב ייאוש, גם אם נתעלפו ממיעוט אמונה בעצמם […] לא יחדלו תת מתקם, לא יחדלו להתעודד" ולעודד זולתם.
מן הסתם ניסוח זה של הרב קוק, שלפיו תורת הקודש פועלת על האדם בעוד שאר תחומי הידע משנים את העולם, הוביל אותו להתמקד בתורת הקודש, על אף שהייתה לו תעודת בגרות נדירה בהישגיה. 100 בכל המקצועות ובכל היחידות המורחבות ללא יוצא מן הכלל, שכן הוא בא מעולם שבו פחות ממצוין היה רע.
ואכן כאן עם בגרותו בקעו מתוכו כל התכונות והמידות הטובות שספג מאביו ומאמו ונתגבשו והותכו יחד לסממן שאפיין אותו בצורה בלתי ניתנת לניתוק מהחוויה הרוחנית, ראש וראשית להפנמת כל התורה בכל פרד"ס קומותיה ללוח הלב. איש הלכה המגיב, חי וחש הלכתית, גם בייסורים ועל ערש דווי, ממש כמתואר אצל הרי"ד סולוביצ'יק ב"איש ההלכה". התגובה הראשונה שלו לנוכח טיפול קשה הכרוך בהרדמה והעומד לסכן את חייו, היא המחשבה על יום ללא הנחת תפילין. אך הוא לא היה איש של נוקשות, עצבות, חרדה או משמעת המושלכת על הזולת, אלא של מתיקות בקיום המצוות; התפעלות מכל אירוע קטן או גדול. כל דבר נשא עבורו את התגלות ה' במציאות. והייתה בו כריזמה הנובעת מהתרגשות מתמדת מהקיום האנושי, מהזדהות עם צער ועם קשיי הקרובים אליו תוך שכחת העצמי.
השבר שבין השפות
הקישור הראשון בין ההוויה הקבלית ובין ההוויה של תורת האורות היה ראשוני ותשתיתי, כמו אדם צמא שקיבל מים חיים, כמו נפש שקיבלה שפה לאור ששכן בתוכה. חיבור זה עבר בצינורות פנימיים בבית ההורים, אך מטבע הדברים בהוויה החברתית ישראלית דאז חסר היה הבניה חינוכית חברתית ותומכת, ובעיקר היה עולם תוכן עצום ששרד כשארית משפה וסיסטמה רחבות יותר שלא היו נגישות עוד.
אנו כולנו שבאנו מעולם זה ספגנו את שובלי ניחוחיו בילדותנו, חווינו על בשרנו את התופעה של "העולם של אתמול", "עולם הולך ונעלם", את השבר בין שתי שפות ידע.
חזונו של הרב קוק מבחינה לאומית היה רק אחת הזרועות של חזונו המקיף. הוא הרחיק ראות בעניין הצורך בישיבה מזן חדש בארץ ישראל. מפעלו של ר' חיים מוולוז'ין כבחיר תלמידי הגר"א היה לתרגם ידע ותורה בשלב של שבר שבו נוצר צורך בכלים פרשניים מתווכים חדשים ובו בזמן להציע גם מבנה ומוסד לימוד. על כך עמד מפעלו המכונן בעולם היהודי המודרני. הרב קוק, כיוצא ישיבה כזאת, הרחיק ראות בהבנת השבר במסורת ובצורך העומד להיווצר בישיבה מזן חדש בארץ ישראל.
ואכן בדרך חיים זו מצאו כיוון ונתיב הצד ההלכתי, התלמודי, הקבלי והפילוסופי שבאופיו ובתודעתו של יהודה. כאן מצא מרווה לנפשו, הן מבחינת התרוממות הרוח והן מבחינת דרך חיים המושתתת על אדני לימוד ואמונה באופן האינטנסיבי ביותר. ההתלהבות הרגשית המתמדת שלו ופתיחותו לבריות היו בלי ספק קו מאפיין באישיותו, אולם בהיתוסף אליהם ההיבט השיטתי בזיקה למשנת האורות קיבלו רכיבים אלה העצמה ועוגן.
חידוש בעולם
הכוס הזוהרת בגרגרי הרימון עוטרה בשושנה. רעייתו כשושנה בין החוחים. שרית שהייתה לו לחברה לחיים ולדרך, בהתמסרות מוחלטת ובשקידה עצומה. היא עיטרה אותו בכמה עטרות ואכן התקיים בה אשת חיל עטרת בעלה. הקמת המשפחה והולדת הילדים חפפו להליך התגבשותו כמנהיג קהילה, כאיש רעים להתרועע. שיעור קומתו צמח ועלה והמשפחה שהקים הייתה למגנט קהילתי. החיבור בין חלקי המשפחה הלך וגבר ואת פרק זה בחייו ליוו בני משפחה נוספים וקרובים: אחי ואחותי וחלק מילדיהם. הייתה אהבת אמת והיה קשר רוחני עז בין שלושת ממדי הוויה אלה שבו: תורת בבל, תורת הרב קוק ותורת החברים, בני משפחה ואחים לדרך ולחיים, כתלת קשרי דמהימנותא.
בשש־עשרה השנים האחרונות, במקביל להקמת המשפחה ובניית תפקידי הרבנות וההוראה שבהם כיהן, התמקד יותר ויותר באופן מודע לגבי הווייתו המורכבת וביקש לעבד בעצמו סינתזה הגותית ופרשנית לענפים שהתחברו בו כגזע־הוויה אחד. הוא לא הסתפק עוד בהיותו גזע הוויה לחסידות ולקבלה הנטועים בו ורצה לתת לדברים ביטוי מילולי גם במישור ההכרה. היו לו הרבה משאלות כתיבה וחלומות להעמיד שיטות בהבנת סוגיות מסוימות או סינתזה בין עולמות כגון בין הבן איש חי והרב קוק, כמו גם תובנות חדשות בכתבי הרב קוק עצמו. אך הנה החלום נגדע, המיזוג שפעל דרך ממד החוויה וההוויה ודרך ממד העשייה והיצירה, שחתר להגיע לביטוי הדעת והתובנה במילים הכתובות בספרים, נגדע באיבו ונותרו ספריו גדושי ההערות הלמדניות, ובא יום מספד לנער חמודות.
הסבא רבא של יהודה, הרב יהודה פתיה, נודע בכך שחיבר את תפילות ארבע האמהות המיוסדות על הזעקה של הנביא ירמיהו, "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו". מיוחדים שבדור בסתר או בגלוי נושאים את צער השכינה. בטרם עת נקטף "האיש היחיד", בשיא אונו היה ודווקא באותו מצב "שהופעתו הרוחנית כבר קרואה היא לפעולתה". וי על דאבדין.
פרופ' חביבה פדיה היא יו"ר מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן גוריון, משוררת וסופרת
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014
