נאמנות אדוקה עם חתירה לשינוי ותורה נשית שתיישב את הסכסוך הפוליטי. נשות בית מדרש "תדרשי" מחיות את תורת אִמן שנשכחה, רק אל תקראו להן "פמיניסטיות מזרחיות"
"כשאבא שלי נפטר הייתי בת שתים־עשרה, ואני זוכרת לוויה מאוד מסורתית עם הרבה מנהגים שפחות מוכרים היום. הטקס היה ארוך וחווית הפרדה הייתה מאוד עמוקה, אבל בשלב מסוים פשוט הוציאו את כל הנשים, והתמונה שחקוקה בי היא של גברים המלווים את אבי לקבורתו, מספידים אותו, ואנחנו מאחורי הגדר, על כל המשתמע מכך, עומדות בשורה ומקוננות, הבנות, הדודות. היה לי חשוב להיות שם. לא כדי להיות שווה לגברים אלא כי לנוכחות של נשים בטקס הקבורה יש ערך; לפרדה, לעיבוד האובדן. החלק החשוב בתהליך האבל הזה נלקח ממני".
הכירו את פזית עדני (פעילה חברתית(, זהורית אסולין (פסיכולוגית קלינית), חפציבה כהן מונטגיו (פעילה בתחום ההתחדשות היהודית ועורכת לשון) ודנה שמסיאן (מנהלת תוכנית “תדרשי“). הן ארבע מתוך 13 הנשים השייכות למחזור הראשון של בית המדרש “תדרשי“ השייך לארגון “ממזרח שמש – כל ישראל חברים“. נשים בעלות רקע הלכתי וחברתי מגוון, החל מבוגרות מדרשות שונות ועד לנשים מסורתיות. אנו נפגשות בבית המדרש שלהן בירושלים.
ראשית כול אני שואלת אותן – מה אתן מנסות לתקן? בתשובה פזית משתפת אותי בזיכרון הנעורים הקשה על מות אביה, וכמעט הנחתי שזה הסיפור שלהן – נשים מזרחיות המוחות נגד הדיכוי הגברי, נגד המקום הקטן מדי שהוקצה להן בתוך המסורת. אך ככל שהשיחה מתגלגלת, הולכת וסוערת, אני פוגשת מורכבות עמוקה, מרובדת ומפתיעה, שמאלצת אותי לזנוח אט אט את הקטגוריות, את הציפיות, את הנחות היסוד, את השאלות המוכנות מראש – ולהקשיב לעולם של מסורת, עולם חדש ישן, זר ומוכר כל כך.
זהורית אסולין, דנה שמסיאן וחפציבה כהן מונטגיו
צילום: מרים צחי
לא בכוח הסטטוס
"התוכנית קיימת כבר שנתיים, ובמסגרתה אנחנו עוסקות בסוגיות חברתיות מפרספקטיבה של נשים", מסבירה דנה את החזון של בית המדרש. "אנחנו לומדות מעולמות תוכן מגוונים, כמו הפסיקה הספרדית, הזיכרונות ממסורת האמהות שלנו וגם מתוך עשייה חברתית. אנחנו בוחנות גם מאגרי מידע כמו האקדמיה ולימודי מגדר אל מול המקורות האלה. אנחנו באות לחכך את התחומים האלו ולברר ביחד פרספקטיבה מסורתית ישנה חדשה. אנחנו מרגישות שאין מספיק ביטוי בשיח הציבורי למסורות של האִמהות שלנו, וחבל".
"לא באנו יש מאין", מוסיפה פזית. "פרופ' חביבה פדיה אומרת שהדור השלישי הוא סוף ההזדמנות והזיכרון. אנחנו הדור השלישי לעלייה ארצה ועכשיו שעת הכושר האחרונה שלנו להחזיר את מה שכמעט נשכח".
"התורה שלנו היא תורת אם. יש בה רבדים רבים, אוצר של תשובות, והאחריות שלנו היא ללמוד אותה ולהעלות אותה למודעות, גם את הפרקטיקות הנשיות שעברו רק במעשה ולא נכתבו בכלל. ד"ר מאיר בוזגלו וד"ר יעקב ידגר ממשיגים את ה'מסורתיות' והנאמנות הזו, ואנחנו רוצות לבחון אותה מהזווית הנשית ולהעלות את השאלות שחשובות לנו", זהורית מדייקת. "לא מתוך נוסטלגיה ורומנטיקה, אלא כי שם טמונות התשובות לשאלות חברתיות שבוערות עכשיו, סוגיות של זהות, תרבות, חברה, טריטוריה. הספינה שלנו הוטבעה בתהליכי המחיקה של כור ההיתוך, אמרו לנו שהיא לא שווה, שהכול ירד לטמיון, ויש לנו אחריות להציל את הנכס הזה".
אם אתם מחכים שיופיע צמד המילים "פמיניזם מזרחי", תיאלצו לנטוש את הציפייה הזו: "חשוב לציין שיש כאן מגוון, ולי דווקא חשוב להבחין בין מה שאנחנו עושות פה לבין הפמיניזם כפי שהוא נוכח בשיח הציבורי", מדגישה פזית. "יש לנו סמנטיקה אחרת שמחוברת לתפיסה שלנו – אנחנו נדבר במושגים של המשכיות, לאור ערכים של צניעות, כבוד ויראת שמים, ולא רק על חירות ושוויון. הסבתא היא המודל – אנחנו מבקשות ללמוד ממנה ולהוסיף משלנו".
"אנחנו באות עם כאב אמיתי, אבל לא רק מתפיסה של שוויון", אומרת זהורית. "אצלנו במשפחה אבא שלי היה מעביר את כוס הקידוש לבן שעוד לא מלאו לו שלוש עשרה לפני אמא שלי, משהו לא נתפס בעיניי. כשדיברתי איתו על זה היה לו מאוד קשה לשמוע את הדברים. הוא אמר לי 'את יודעת, זהורית, ככה אבא שלי עשה וככה אני עושה'. באותו רגע הפסקתי להתווכח. הבנתי שהוא עושה את זה כי זו המסורת שלו ולא כי הוא שוביניסט. אבל שבועיים אחר כך, כשבאנו שוב לארוחת שבת, הוא אמר פתאום 'מעכשיו משנים קצת, אני אשתה ואחרי זה אשתי'. זה לא קרה מכוח ההתרסה או הפרובוקציה, לא כי כתבתי סטטוס בפייסבוק וגם לא כי מישהו הוציא פסק הלכה בעניין. הכול התרחש במרחב של המחויבות והאהבה שלנו אחד לשני.
"גברים הם לא האויבים שלנו, הם האבות, האחים והבנים שלנו. חשוב להבין שאת תמיד חלק ממכלול וממערכת וכשאת עושה תנועה של שינוי כולם עוברים טלטול יחד איתך. לכן יש לך מחויבות לגלות רגישות, סבלנות והבנה לכל המערכת שנאלצת לעשות תזוזה לכאן או לכאן".
את מדברת על הרגישות שנדרשת ממבקשי השינוי, או במקרה שלנו מבקשות השינוי. אך האם אתן מרגישות שחכמי המזרח היו רגישים גם הם, מצידם, לשינוי המבקש לבוא, במיוחד בעולמן הדתי של הנשים?
"ב'תדרשי' התוודעתי לראשונה לתורה של חכמי המזרח ולאיזון העדין שהם ידעו ליצור בין החיוב ההלכתי לבין השלמות של המשפחה והקהילה, שהיא ערך הלכתי חשוב בפני עצמו", משיבה חפציבה. "ישנו סיפור ידוע על הרב משאש שבא אליו בעל והתלונן על אשתו שמורידה כיסוי ראש והוא חרד. הרב מצא דרך לא להפוך אותה לעוברת עברה, להשכין שלום בית ולהשאיר אותה בקהילה, יחד עם כל הנשים המודרניות במגרב שהורידו כיסויי ראש.
"הוא העצים אותן, מתוך הבנה שגם לנשים יש מה לומר על סטנדרטים של צניעות ועל שאלת הלבוש המתאים לאישה יהודייה בת זמננו – והכול במסגרת ההלכה. מול ההחמרה הוא נענה לצורך השעה של שלום בית ואחדות הקהילה. זו תורת חיים. התורה הזו אומרת לי שאני צריכה אותה בשביל לשרוד, לחיות, ולא צריכה להתענות בשבילה".
פמיניזם טוטליטרי
למה בעצם אתן מסרבות להזדהות עם תנועות פמיניסטיות עכשוויות?
פזית: "אנחנו לא אנטי פמיניזם, אנחנו מכירות ומוקירות תפיסות פמיניסטיות. הפמיניזם גם עשה דברים יפים. אבל בקצה שלו הוא לא מאפשר חיים. אי אפשר לפעול על אוטומט. אני אתן דוגמה – ארגון 'ממזרח שמש' מארגן כל שנה כנס חברתי שבו רבני קהילות עוסקים בנושאים אקטואליים בוערים. אלו רבנים ספרדיים, ביניהם רבנים גדולים, שנאספים לתוכנית בת שנתיים, כשחלק מהאמירה שלהם היא שהרב חוזר לשאלות של צדק חברתי ועונה לקהילה.
"הכנס פורסם במרחב הפייסבוק – ובמאמר מוסגר חשוב להגיד שלא כל עם ישראל נמצא בפייסבוק, וגם זה קשור למעמד חברתי כלכלי. באה קבוצת פמיניסטיות דתיות מהפייסבוק ויצאה בזעקה למה נשים לא משתתפות בכנס. אצלן יש בקושי מזרחית אחת כשהן מארגנות כנסים, אבל הן שואלות למה אין נשים. עשו כזה בלגן ברשת. גם אנחנו ביקורתיות כלפי המצב, אבל לפעמים זה יכול להפוך להרסני. הן לא מבינות מי זה הרב הזה, שבשביל אחת מהשכונה הוא זה שעזר לה כשפינו אותה מהבית או כשלא היה לה אוכל לילדים, או נתן לה עצה בהתמודדות עם חינוך הילדים. אבל את עושה עכשיו קמפיין נגדו, כי מה שמעניין אותך זה שתהיה אישה?"
דנה: "איש חכם בשם דרורי יהושע, מורנו ורבנו, לימד אותנו שצריך אבולוציה ולא רבולוציה. יש פה קבוצה של נשים לומדות שעוד תתפתח ותגדל, ויש עוד נשים חכמות שהן מורות שלנו, אבל אם כרגע הן בודדות, וכנס רבנים בסדר גודל כזה טרם קרה, אז יש תהליך וסדרי עדיפויות. אין לנו עדיין רבניות בסדר גודל של הרבנים שהוזמנו לכנס, מה נעשה? אנחנו לא רואות חשיבות בפוליטקלי־קורקט שיפרק הכול".
"מה שאנחנו לומדות פה ב'תדרשי' זה לדבר דרך החיים, החכמה, ולא דרך אידיאולוגיות. לחיים יש מרקם עדין מאוד", מוסיפה חפציבה. "לפמיניזם יש טוטליטריות של אידיאולוגיה, שאם אתה לא מקיים אותה באופן מוחלט אתה לא בסדר. אני לדוגמה מתפללת במניין ספרדי שוויוני, אבל אני לא צריכה שכל בתי הכנסת יהיו כמו שלי. יש מקום לישן ולחדש. אין לי רצון לפרק את בתי הכנסת התימניים, המרוקאיים – הם נפלאים ואני מכירה גם בצורך של גברים להתפלל בנפרד. למדתי שאפשר ליצור שינוי מבלי לפרק. כשחיים במרחב נאמן, ברור מה זו תפילה, מה זו קדושה. החיבור למסורת מתוך נאמנות, כבוד וצניעות מאפשר לנו לנוע קדימה, ויש אינסטינקט יהודי שמרגיש מה נכון ומה לא".
תורה של שינוי
אתן מדברות על נאמנות למסורת המזרחית ובאותה נשימה על מנהיגות נשית – איך זה מסתדר?
"במסורת הספרדית הפסיקה היא לפי הזמן, השינוי הוא טבעי, הוא בעצם בילט־אין. זו מסורת שעוברת במסירה אינטימית ואנחנו אכן נאמנות לה, לגרסא דינקותא ול'שמע ישראל' של אבא", מדגישה דנה, אך אין די בכך: "אנחנו מאמינות בהם – והם מסרו לנו תורה של שינוי. אני לא מורדת באבא ואמא שלי כשאני משנה – אני עושה את מצוותם. התורה מצווה להיות רגיש לחלש, היא אמורה להשתנות כל הזמן בהתאם למצב. אנחנו לוקחות אחריות על השינוי שצריך לקרות".
ובכל זאת, אתן חושבות שלשינויים במרחב הדתי באמת הייתה זכות קיום ללא הפירוק והמהפכנות המערביים?
דנה: "לפני תקופה מסוימת קבוצה של רבנים אשכנזים פרסמו פסק הלכה תקדימי, פתוח וליברלי שנשים יכולות להגיד קדיש על הורים. רק שהרב עובדיה אמר את זה כבר לפני עשר שנים, ואת זה הם שכחו או שהם לא יודעים".
דנה מתארת ניכוס של אותו פסק על ידי פוסקים אשכנזים, ואני שואלת בכנות אם הן לא מרגישות שהניכוס הזה נעשה גם על ידי גברים מזרחיים. כלומר – האם אין הללו משייכים את הדיון על מקומה של האישה ביהדות לחברה אשכנזית, ולעתים מסרבים לראות בו רצוי או אפילו לגיטימי? בתשובה אני מקבלת מבול של דוגמאות – פזית מספרת שבגיל חמש אביה הביא לה מורי מתימן שילמד אותה את האותיות, דנה אומרת שכילדוֹת היא ואחיותיה קידשו בשבתות כי אביהן רצה שילמדו לקדש, ומוסיפה שבמדרשה שלמדה בה היו דיונים עד אין קץ אם מותר או אסור לנשים לרקוד עם ספר תורה ובסופו של דבר הביאו להן ספר עשוי בד לרקוד איתו – בעוד שבבית הכנסת שבו היא מתפללת, שבו רב ורבנית חרדים השייכים לש"ס, ספר התורה פשוט מגיע לעזרת הנשים. באיראן, שם חיו הוריה לפני עלייתם לארץ, לא הגברים היו פותחים את ההיכל למען היולדת – אלא היולדת עצמה.
אני מודה שאני מופתעת, ולא בכדי. "לא שמעת על דברים כאלו כי אנחנו לא בפריים טיים", אומרת פזית. דנה מוסיפה: "בעולם המודרני, המערבי, אנשים מפחדים להיתפס כרפורמים, אבל כשהאישה באיראן היתה פותחת את ההיכל זה לא היה מאיים, כי זה לא היה פמיניסטי. ההגדרות האלה לא היו קיימות. כמו שלסייע לאנשים בעוני לא היה סוציאליסטי. ברור שהאישה שפותחת את ההיכל עושה זאת לשם שמים, כי היא רוצה לידה קלה. ההורים שלי עלו בשנות השמונים ולא עברו את המכבש, ואצלנו הכול הרבה יותר פתוח".
"הסגירות התחילה בארץ", מעידה גם חפציבה. "בבית הכנסת האלג'יראי בשכונה שלי יש מחיצה שקופה, בפתיחת ההיכל הזקנות פותחות את הווילון והצעירות סוגרות. אגב, הייתי בבית כנסת במרוקו ושם אמנם עזרת הנשים ממוקמת בקומה השנייה אבל בכלל אין וילון. חשוב לציין שוב שכיום הסגירות נובעת מתחושה של איום ערכי על המסורת – ובצדק. אנחנו בתקופה של התפרקות כוללת מערכים".
אני מציירת את שלל התיאורים האלו בדמיוני – הילדות הצעירות מקדשות למשפחתן, הנשים הקשישות מסיטות את הווילון החוצץ, אישה שכרסה בין שיניה פותחת את ההיכל בלב לבו של מקדש מעט – ואני כמעט מופתעת מכמה שההתרחשות הזו טבעית, קהילתית, נינוחה. הנינוחות הזו אינה מובנת מאליה – היא מופרת בלב כל ילדה יהודייה שבוגרת מעט ועוברת טקס חניכה מהופך – בגרת, ולכן הכניסה ללבו של בית הכנסת נאסרת עלייך, כמו גם העיטוף בטלית של אבא, ואסיף הסוכריות בשבתות שמחה. מעתה והלאה – כל שיותר לך הוא להשקיף. האם בעדות המזרח, אולי באופן מפתיע, טמונה התשובה לחוסר הנינוחות שבקדושה? האם דווקא החבירה למסורת אמותינו תאפשר לנו שינוי שלא ייחשד ברפורמה, בפרובוקציה, בהתרסה?
הבלנית ושיח הזכויות
השיח שלכן לא רק נאבק על מקומן של נשים בהנהגת הקהילה ובבימת בית הכנסת. אתן מכוונות לעשייה גם בשולי החברה.
פזית: "אי אפשר לחיות בבועה של נשים שלוקחות על עצמן לחומרה מצוות עשה של קידוש או תפילה בכותל. כבודן של שאלות אלו במקומו מונח, אבל יש הרבה נשים בעם ישראל שעסוקות בסוגיות בוערות של קורת גג, ביטחון תזונתי, ביטחון אישי וחינוך ילדים, עם התמודדות מול שאלות של תעסוקה מול תרבות הצריכה ועוד. אני רוצה לענות לאישה על הבעיות שיש לה עכשיו, כשלא מקבלים את הילדה לבית הספר כי היא לא נראית מספיק דתייה. לשם אני מחויבת.
"אלו צורכי השעה – עוני, הפקרות, הפשטה. אני רואה פריצות במרחב, ואני לא מדברת כאישה דתייה או מתוך שמרנות, אלא מתוך הבנה שיש פה הפשטה, תרתי משמע, גם מההון התרבותי שלנו. יש פה פריצות שנובעת ממכבש של דיכוי, כשבבית הספר לא לימדו אותך כלום על התרבות שלך, את מופשטת מכל ה'בת מלך' שאת. אני רוצה להתעסק בילדות ובילדים שאיבדו כל חיבור, שמסתובבים בלילות בשולי הערים, לא מעניין אותי עכשיו קידוש ומניין שוויוני. יש לנו מחויבות לחלשות".
דנה: "מילת המפתח היא 'גם'. אי אפשר לדבר על זכויות ולהתפלפל בהלכות בלי לראות את האדם שמולך. אי אפשר להתעסק בחופש הטבילה בלי לראות ממטר את הבלנית ואת תנאי ההעסקה שלה, כשהרבה פעמים גם היא מזרחית ומוחלשת.
"הייתי לפני כמה שנים בדיון על חופש נשים בטבילה, ואחרי כל הנואמים שדיברו על חופש האישה לטבול לבדה ועל נוכחות הבלנית המעיקה עליהן, עלתה לדבר בלנית שראו עליה שהיא אישה החיה בעוני. היא אמרה להן 'למה אתן מדברות ככה? זו עבודת קודש', והרבה מהמשתתפות הפמיניסטיות יצאו נגדה, נגד האישה המסכנה. כאב לי לראות את זה. הן יצאו נגדה כי היא 'חושבת שהיא רבנית ומי היא שתחליט עבורנו', אבל אני אומרת, להפך – תנו לה עוצמה, תנו לה כוח, ציידו אותה בהלכה. למה שהיא לא תהיה מורה רוחנית? התפקיד הזה חשוב! כשליווינו את אחותי למקווה לפני החתונה הייתה שם בלנית תימנייה מבוגרת, שבירכה אתנו, נישקה אותנו, את יודעת כמה זה היה מעצים בשבילנו?"
אז איך באמת קרה שהבלנית הפכה לאויבת הטובלות?
"זו דוגמה לחשיבה שבלונית", אומרת חפציבה. "שיח זכויות בלי לראות את האדם שמולך. אם תפני אל הבלנית כאדם ולא כמוקד כוח מדכא שצריך למחות נגדו, השיח ייראה אחרת".
השיר של סבתא
דיברנו על נשים שמשתתפות בטקסים דתיים קיימים או בלימוד וחסד, אבל האם יש בתורה שלכן גם חידוש נשי אותנטי? קדושה נשית?
"בהחלט קיימת תורה של נשים מזרחיות, אבל היא נעלמה לנו ובדיוק אותה אנחנו רוצות להחזיר. טקס ה'מקווה' האחרון שהיה לנו במשפחה היה לפני שבע שנים, ואז היתה סבתא רבא שהביאה תוף, ניגנה, שרה. ב'מקווה' של אחותי הגענו כל הנשים, בקלאוות ומתוקים – יש, כיסוי ראש – יש, ברכה לכלה – יש, היא יוצאת, אנחנו מתחילות לשיר ו… אין. אין לנו את השיר. פתאום היה שקט בחדר.
"הסבתא לא כל כך זוכרת, מתחילים משפט ולא זורם. בסוף שמנו סתם שיר חתונה מיו־טיוב בפרסית. לגברים יש בית כנסת, הם שומעים את הפיוטים כל שבוע, ועבורנו המרחב הזה נעלם. עכשיו זה הרגע האחרון שעליו דיברה פרופ' חביבה פדיה – לסבתא יש משפט מהשיר פה, לאחותה יש איזה מנהג משם, אנחנו חייבות לתפוס את זה. זו לא נוסטלגיה, זה יותר עמוק. בחתונה אפשר להגיד שרק הגבר קונה, עושה, מברך שהחיינו על אשתו החדשה, והיא לא עושה כלום. אבל גם לנשים היה חלק במרחב הזה, מקום משלהן. אנחנו רוצות להנכיח אותו".
"אנחנו לא מנסות להתחפש לסבתא", מחדדת חפציבה. "זו שפה שהייתה לנו ונשכחה וצריך להחיות אותה. אי אפשר לבוא לתרבות הישראלית בלי הקול הייחודי שלנו, אנחנו חייבות לברר מהו ולפתח אותו מחדש".
אבל אתן לא מנסות רק להציל את הטקסים שלכן, אלא להיות רלוונטיות לכל הסוגיות הבוערות של החיים. איך זה מתבטא?
דנה: "ב'תדרשי' ובכלל ב'ממזרח שמש' עוסקים בסוגיות שרבנים היום ממעטים להתעסק בהן. בישיבות ובמדרשות לא לומדים בכלל סוגיות של עוני, של זנות, של אונס. רבנים ספרדים כן דנו בשאלות כמו איך מתייחסים לזונה בקהילה. לדוגמה, האם היא יכולה לתרום פרוכת לבית הכנסת מהכסף שהיא קיבלה, מאתנן זונה? קודם כול צריך להכיר בה, להבין שהיא קיימת בכלל, שהיא חלק מהקהילה. למדנו בבית המדרש על בחורה שנכנסה להריון לפני הנישואין והרב שלום משאש אומר שהיא ילדה טובה, מנסה לשמור עליה, אומר לבחור שהוא צריך או להתחתן איתה כמו שהיא מבקשת, או לפצות אותה. הוא מבין את יחסי הכוח, מבין שגם יכול להיות שזה נכפה עליה, הוא לא מוציא אותה מהקהילה.
"הרבנים הספרדים היו רבנים של קהילה והתייחסו להמון סוגיות כאלו, בניגוד לרבנים אשכנזים שהיו יותר מסוגרים בתוך הישיבה. היהדות האירופאית צמחה תחת דיכוי קשה מאוד, איום של המודרנה, של גזענות, של נצרות. האמנציפציה העבירה את כל הסמכויות למערכת המשפטית והתפקיד של הרב הצטמצם מאוד. במזרח הרב עסק בכל הסוגיות שהעסיקו את הקהילה ולכן הפסיקה מגוונת כל כך וקרובה לחיים. גם ההתחרדות היא תוצר אירופאי למול ההתבוללות והחילון".
נראה שהתורה המזרחית באמת מהווה עבורכן פילטר לכל הסוגיות הבוערות של החיים. דווקא מתוך כך אני תוהה – האם גם לנשים אשכנזיות יש מקום בשיח שלכן?
דנה: "בהחלט יש נשים אשכנזיות שאנחנו נמצאות בשיח איתן, אבל הן צריכות להיות פתוחות לשיח הזה, להרבה כאב שלא תמיד קל להן להכיל. הן לפעמים מרגישות אשמה, מגלות שהן חלק מההגמוניה, אנחנו שמות להן מראה. יש כאלה שנכנסות בדריסה גסה, בלי רגישות, שאומרות לי 'את לא פמיניסטית'. מישהי שאלה אותי 'מה פמיניסטי במה שאת עושה? אם אני אביא עשר נשים שינקו את הרצפה זה יהיה פמיניסטי?'. לפעמים אין להן הכרה בפעולה ובתפיסת העולם שלנו. כמובן שיש אשכנזיות בקבוצה, אבל אין גזעניות. יש ימין, שמאל, יש פעילות בשדה החינוכי והחברתי ובעלות רקע נרחב בלימוד תורה".
אם כך, יש בבית המדרש גיוון עדתי, פוליטי, וכאמור, גם הלכתי. איך כל זה מתחבר?
"מה שמחבר בינינו זאת האהבה למסורת היהודית", אומרת זהורית. "אי אפשר לבוא ממקום של שיח הלכתי בלבד. היכולת שלנו לבקר את היהדות חייבת לבוא מתוך אהבת התורה וישראל, מתוך רצון לפעולה לשם שמים, ולא מתוך מטענים רגשיים שליליים. מובן שיש בקבוצה יראת ה', אנחנו לא שואלות אם יש אלוהים אלא מה הוא מבקש ממני לעשות עכשיו בעולם. אם את באה ממקום של אהבה – את בפנים. וגם הקהל יקבל אותך".
מזרח תיכון חדש־ישן
מסורתיות, הלכה, סבתות, פמיניזם, עוני, הפקרות, אהבת ה' ונאמנות – שלל נושאים רגישים, יקרים ומורכבים עלו בשיחתנו, שהחלה כשיחה על בית מדרש לנשים והתגלגלה אל המחוזות הבוערים ביותר במציאות היהודית דתית שלנו. אך כדי להקיף באמת את הפינות המחודדות של סלע קיומנו כאן, אי אפשר בלי מילה על המזרח התיכון, הסכסוך, וגם – תתפלאו או לא – הקשר העמוק אליהם. במשך שלוש שנים חקרה פזית את תרבות יהודי תימן ויש לה מסר מעניין להעביר, ישירות מהסבתא:
"שנאת הערבים היא תוצאה של הניתוק מהמסורת שלנו. במהלך המחקר שערכתי סבתא שלי סיפרה לי שהמוסלמיות בתימן הצילו אותן מרעב ובכו עליהן כשהן עזבו. שאלתי אותה – איך שם בכו עליכם וכאן אנחנו נלחמים ושונאים? היא אמרה לי – 'יא בינתי, שם לכולם היה אלוהים אחד, כאן – לאף אחד אין אלוהים'".
"יש לנו נכס אדיר שיכול להעשיר את השפה ואת הפתרונות לכאבים של האזור השסוע הזה, לעם ישראל, למזרח התיכון ובעזרת ה' גם לכל העולם", מוסיפה זהורית. "צריך לתת לספינה לצוף, לתת לקולות שעדיין קיימים להישמע. זה הרגע האחרון להציל אותם. להביא אותם לתוך התרבות ולראות מה יקרה".
"המדרש מספר שבני ישראל נגאלו ממצרים כי לא שינו את שמם, לשונם ולבושם. הרב בקשי דורון אומר שזה לא ששמרו על ההלכות ודקדוקי ההלכות, כלומר על תורת האבא, אלא על תורת האמא – השפה, המנהגים, המסורת. זה מה ששמר על עם ישראל", מסכמת דנה. "לא משנה אם אתה שומר שבת או לא, אבל אם תשכח את הנאמנות שלך למסורת, למנהגים שלך, לעם שלך, אתה תאבד הכול. המנהגים הלא כתובים האלו קושרים אותנו ביחד, ואם היהדות תהפוך להיות טכנית ותעסוק אך ורק בענייני הלכה יבשה הכול פה ייעלם. לכן יש לנו אחריות – להציל עכשיו את תורת האם שלנו".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014
