למרות הרוע |חבצלת פרבר

ספרו של אהרן אפלפלד עוסק בשיבה המיוסרת הביתה לאחר מוראות השואה. בכתיבה קצבית,רגישה ורעננה הוא מצליח שוב להעביר את האמונה באהבת האדם ובטוב

ימים של 
בהירות מדהימה

אהרן אפלפלד

כנרת זמורה־ביתן, 2014, 238 עמ'

כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב… ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות".

כך מתחיל סיפור השיבה של תיאו, ניצול מחנות בן שבע עשרה, גבוה ו(למרות הכול) עדיין חסון, אל עיר מוצאו שבאוסטריה. כבר במשפט הראשון אנחנו פוגשים במילה "בהירות". מהי ה"בהירות" הזאת, ומהיכן לקוח הביטוי "בהירות מדהימה" שבשמו של הספר? רק כשכמעט נסיים לקרוא את הספר נבין שהבהירות מן המשפט הראשון הייתה מדומה, משאלת לב באשר למסע שיכלול הכול חוץ מבהירות: עיכובים, סטיות מן הנתיב, מפגשים שונים ואפילו מפתיעים ורוויי תובנות בלתי צפויות והסתבכויות. את הצירוף "בהירות מדהימה" נפגוש רק באחד הפרקים האחרונים, לקראת סופו של המסע המפותל, ובהקשר שונה לגמרי.

הזעם אינו נאה

החלטתו ללכת הביתה בקו ישר, בלי לסטות לצדדים, כרוכה בעזיבת חבריו מן הצריף במחנה ובניסיון להתרחק מן הפליטים המשרכים את דרכם ממחנות המוות אל ארבע רוחות היבשת. להחלטה לעזוב את החברים היבטים מוסריים לא פשוטים: כשחלה בטיפוס הצילו אותו חבריו לצריף. הם גוננו עליו, ניקו והסתירו אותו מעיני השומרים, ואפילו הקריבו ממעט מזונם כדי להאכיל אותו. ובכל זאת הוא מחליט ללכת לבד – אולי כמהלך שמסמן קו־חיתוך: עד כאן הייתה השואה. מכאן ואילך – שיבה לחיים שהיו קודם, שמתוכם יתחיל שוב את חייו.

תוך כדי המסע הרגלי חולם תיאו בשנתו ולפעמים גם בהקיץ על עברו, על הוריו ובייחוד על אמו. לעומת זאת, בשעות היקיצה הוא פוגש דמויות שונות מתוך זרם הפליטים העצום שאי אפשר להתחמק ממנו. ראשונה בהם היא מדלן – אהובתו לשעבר של אביו, שממנה הוא לומד להכיר את אביו באופן שלא הכירו מעולם. תיאו פוגש גם נשים אשר מתהומות הזוועה והחולשה מפיקות את הכוח הנפשי והצורך לתרום לאחרים. הן ניצבות בצומתי דרכים, מאכילות את הפליטים הרעבים, מבשלות מרק חם וקפה ומכינות כריכים טעימים ומשביעים לכל דורש חינם אין כסף. תקצר היריעה מלתאר את כל הדמויות הטובות והטובות־פחות שנקרות לתיאו בדרכו.

לקראת סוף הספר אנו מוצאים את סיפור חייו ומותו של מנדל דורף, אחד החברים מן הצריף, שהדרגש שלו היה מעל זה של תיאו. מנדל היה "יהודי פשוט, שביקש את קרבת חבריו וברגעים המרים של היום לא איבד את אמונו באלוהים… תיאו ראה אותו עכשיו בבהירות מדהימה… פנים עגולות… לא היה בהן שום תו של ייחוד, רק הבעה של תימהון נמשך כאומרות, ראה איך מכים אותנו על לא עוול בכפינו. אין מה לעשות, אלא לעזור לאנשים…". כשאחד העצירים מתעצבן על אמונתו של מנדל באלוהים ועל תפילותיו, אומר מנדל: "אל תכה. הרשעים מכים… אנו מצווים על הרעות. הזעם אינו נאה לבני אדם…". מנדל נרצח שבועיים לפני השחרור כשהוא קם להגן על אחד הכלואים, ששומר במחנה מתנפל עליו פתאום וכמעט חונקו למוות. מנדל מתערב, הורג את השומר ונהרג בעצמו. הביטוי "בהירות מדהימה" מופיע פעם יחידה בסצנה זו, ונראה שיש לה חשיבות מיוחדת, הן כשיא של יופיו הרוחני של הספר, ובעיקר משום שהיא מדגימה את החוכמה שבו, את אהבת האדם, האמונה בטוב, בתום־לב ובאלוהים, כמו אצל מנדל דורף.

עדי עוז־ארי, glass-06, 
2013, מתוך התערוכה "גילוי וכיסוי" המוצגת בבית ביאליק, 
תל אביב

פרקי היזכרות קפקאיים

ככל שאפלפלד הולך ומעמיק אל גיל הגבורות (ולוואי שיזכה לעוד שנים רבות), כן נעשית כתיבתו אמנותית ו"אובייקטיבית" יותר, ונדמה שהיא פחות מחוברת ישירות אל המצע הפנימי־האוטוביוגרפי שממנו הוא שואב את יצירותיו כל השנים.

לתהליך זה יש צדדים לכאן ולכאן. מצד אחד, מתעמעמת בהדרגה תחושת האותנטיות והעומק הרגשי שנלוו לספרים קודמים, ובייחוד אלה מן התקופות המוקדמות של כתיבתו. הדברים נעשים במובן מסוים ניטרליים יותר, מרוחקים יותר מן הכותב וחייו. מצד אחר, יש לתהליך ההתרחקות יתרון ברור מבחינת היצירה הספרותית כאמנות. פחות חובה מוסרית לקריאה חומלת ואמפתית ויותר התייחסות "נקייה" – אמנותית וספרותית.

המוטיב הבולט בכתיבתו של אפלפלד הוא מוטיב השיבה אל המשפחה. המילה "משפחה" אינה מדויקת כאן, משום שהמשולש המשפחתי של גיבור הרומן הנוכחי – כמו של הגיבור בספרים אחרים של אפלפלד – משולש שכולל אם־אב־ובן, נחלק למעשה לשלוש דיאדות חופפות. בדיאדה אחת כלולים האם והבן: הן האם מצד עצמה – מבחינת מצבה הנפשי המורכב והתנהגותה המוזרה ואף החולנית; והן כשמתוארת מערכת היחסים הכמעט־סימביוטיים בינה לבין הבן. שונה ממנה הדיאדה השנייה שבראשה האב, שהתיאור שלו מרוחק וקר יותר, וכך גם היחסים המנוכרים למדי של הבן עמו. היחסים בין זוג ההורים, המהווים את הדיאדה השלישית, מתוארים דרך עיני הגיבור (הילד או הנער), והתיאור הוא בגדר השלכה של יחסיו עם כל הורה יותר מאשר תיאור ישיר שכמעט נעדר לחלוטין מן הספר.

התיאורים המשפחתיים האלה נכללו, בגרסה דומה מאוד, למשל בספר "אל ארץ הגומא" (כנרת זמורה־ביתן, 2009). הקורא שעוקב אחר ספריו של אפלפלד מכיר אפוא תיאורים אלה מקודם, והספר החדש משרה עליו תחושה בלתי־נמנעת של דֶזָ'ה ווּ. תחושה זו נובעת גם מן החזרות המרובות בספר הנוכחי על אותם תיאורים: הנסיעות התזזיתיות של האם והבן, הביקורים בקפֶּלות ובמנזרים, בזבזנותה החולנית של האם והסכסוכים על ענייני כסף בינה ובין האב – שוב ושוב בווריאציות שונות. אמנם בסיפור העוסק בשיבה מן המחנות הזיכרונות מן החיים והבית שאבדו הם חלק חשוב מן הכוחות והתהליכים הנפשיים אצל הגיבור, אבל החזרות על אותם תיאורים אולי מרובות מדי.

עם זאת, סיפור נסיעותיו המרובות של תיאו עם האם, וההִתאוות האובססיבית שלה לאסתטיקה הנוצרית ובעיקר למוסיקה, מגיעים לשיא דווקא בפרקים על אודות הנסיעות שלא התקיימו אל עיר הפסטיבל קנוספן, "עיירה קטנה, כולה מסורה למוזיקה של באך". תיאור המניעות שבעטיין מחמיצים האם ובנה את הפסטיבל שוב ושוב מזכיר סיפורים של עגנון וקפקא, וסופת השלג הכבדה שחוסמת את דרכם טומנת בקרבה כוח דֶמוני של ממש שמאיץ את התפרצות הטירוף של האם. "פרקי קנוספן" הם בעיניי בין היפים והעוצמתיים שבפרקי ההיזכרות בספר.

עדכון סגנוני

מוטיב נוסף שחוזר ומופיע גם בספר הנוכחי הוא מוטיב השינה. המוטיב הזה עמד כבר במרכזו של "האיש שלא פסק לישון") כנרת זמורה־ביתן, 2010( והוא מופיע גם כאן, כאחד המאפיינים של השיבה לחיים. עניין השינה הוא אחד המרכיבים האופייניים אבל הפחות מדוברים של תהליך ההשמדה: מניעת שינה או שינה מועטת, מקוטעת, מופרעת בחלומות ובעונשים, אפיינה את הקיום במחנות. אינני יודעת אם הנושא הזה נדון במקום אחר בספרות השואה האמנותית או המחקרית, אבל ידוע לנו כיום שחוסר שינה או קטיעתה על ידי גורם חיצוני גורמים לאדם נזק פסיכולוגי, מוחי וגופני כאחד.

אצל אפלפלד מופיע המוטיב הזה כחלק מן הסיפור, וגם כאמצעי ספרותי־טכני, כגשר בין זמנים ומקומות. וכמו בספר הקודם, גם בספר הנוכחי ברור התפקיד שממלאת השינה עבור הניצולים: החלמה מהטראומה, בריחה מהכאב הנפשי או הגופני, אגירת כוחות מחודשים להתמודדות עם העבר ועם ההווה ותביעותיו הבלתי ברורות והמתישות ועם החרדות מן העתיד הבלתי ידוע. תיאו משתדל ליהנות משיקוי־בריאות זה במנות סבירות, שיותירו לו פנאי גם להתחיל לחיות ולמלא את המשימה שהטיל על עצמו: לשוב הביתה. ניצולים אחרים מתוארים כישנים עוד ועוד ללא גבולות ומשטר. השינה מהווה אפוא מדד למצבו של הניצול ולהתקדמותו בתהליך ההחלמה, וכן כאמצעי הבחנה בין אופני תגובה שונים של הניצולים למצב ההצלה והפליטוּת, ולתביעות שהוא מציב בפניהם.

כדאי לשים לב לעוד מאפיין של הספר. אוזן כרויה למוסיקה של סגנונו של אפלפלד תחוש באופי המעודכן של הכתיבה. הביטוי הבולט ביותר לכך בעיניי הוא בשימוש החוזר בביטוי האופנתי “מהממת“, בסצנות שבהן גברים זרים, רובם איכרים, נטפלים אל אמו של המספר. ויש עוד כמה גלישות, קצת חורקות לטעמי מן הסגנון המהוקצע המאפיין את רוב הכתיבה, אל משלב נמוך יותר. אבל זו אולי רק שאלה של טעם.

העדכון הסגנוני מתבטא לחיוב במקצביות של הכתוב: המשפטים קצרים וקצביים־מהירים יותר מבעבר. כתיבתו של אפלפלד הייתה אמנם תמיד קצבית, תואמת את קצב הנשימה של הקוראים. אבל עכשיו – בשונה מסופרים אחרים בני דורו – חלה האצה ממשית במקצב. ניכר שבספר הנוכחי מעטים המשפטים הארוכים, המורכבים, שאפיינו את כתיבתו של אפלפלד בעבר. המבנה התחבירי של מרבית המשפטים קצר ופשוט. מה ששומר על תחושת הרעננות של הכתיבה ומשכיח מן הקורא את גילו של הסופר.

יציאה לחיים חדשים

נקודה עקרונית שנבלעת בתוך הספר היא האשליה הטמונה ברעיון השיבה הביתה. כמו אודיסיאוס השב ממסעותיו, גם תיאו מאמין שימצא את הכול, ובעיקר את אמו, כמו שעזב אותם. אבל כאן האשליה טראגית יותר מאשר בסיפור הקלאסי. האם תיאו ידע או לא ידע שבשובו לא ימצא את הבית ואת ההורים? האם ידע והדחיק? ואולי האמין בכנות שאפשר לגלגל אחורה את מה שהיה?

זו שאלה מסובכת שנותרת ללא מענה, ואולי התשובה עליה נרמזת בדיאלוג בינו לבין המפקד של קבוצת צעירים ניצולים שנקראת "למרות", ושמסייעת לתיאו לחצות את הגבול על מנת להגיע לעירו. "לא רצינו לראות" (מה מצפה לנו), אומר המפקד, "אולי לא יכולנו לראות. הגיע הזמן לראות את המאורעות כמות שהם… תיאו עמד לשאול, מה לעשות אם לא אמצא איש מבני משפחתי, אך מיד הבין כי המפקד לא יוכל לענות לו על שאלה זו. הוא יצטרך להחליט בעצמו בבוא העת". משתמע מכאן שתיאו יודע שאין לו אל מה לחזור. אך גם המפקד יודע ולמרות זאת אומר: "טוב שאתה חוזר הביתה. אדם צריך לחזור הביתה". האם השיבה הביתה והמשבר של ראיית האמת מול העיניים הם תנאי מקדים ליציאה לחופש של הניצולים לחיים חדשים?

בפיו של אותו מפקד שם אפלפלד את המילים המכוננות הללו: "לא לשכוח ולו לרגע מה עוללו לנו נושאי התרבות הגדולה… ולמרות מה שחזינו מבשרנו, נשקוד על צלילות הדעת ועל האמונה בטוב… כל אחד מאיתנו חזה את הרע על בשרו. גברנו על הפחדים ויש לנו אמות מידה… לא קל להעביר את הניסיון שלנו לאחרים, אך… כל פרט מן הניסיון שלנו חשוב… ולמרות המוות האכזר שביקש להפריד בינינו ובין ההורים והסבים נמשיך להיות עמם…". והוא נפרד מתיאו במילים אלה, "יהיו האהובים עמך תמיד. לך ישר, עבור את הגשר ובחשכה האחרונה תגיע אל ביתך".

אהרן אפלפלד עבר את הגשר ואת האפלה האחרונה ועכשיו הוא מניח בידינו את הספר היפה הזה כדי לזכור, לא לשכוח, ולחיות את החיים החופשיים שניתנו לנו כשי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014