ומה עם קינת יהודי אשכנז?
קינה קוננו יהודי המזרח (ומשום מה העלימו את שמם של בני המערב) על מורשתם שאבדה להם, ומצפים הם ליום שבו יפייטו את “לך א־לי תשוקתי“. ואני, בן אשכנז, מקונן על מורשת קהילת פרנקפורט שאבדה לנו, ואין דורש לפיוטיה ולמנגינותיה. לחניה הוקלטו על ידי בני הקהילה, ונמסרו לפונותיקה הלאומית. שם שמורים הם יחד עם טעמי קריאת המשנה של יהודי עיראק, שאבדו אף הם. אלה בצד אלה, לעדה ולמשמרת. אכן, קם לו יהודי אחד והקים בית כנסת אחד בנוסח פרנקפורט, מוזיאון של זיכרון. גם נוסחם של יהודי איטליה אבד. אמנם פינה קטנה לו, בית כנסת קטן במרכז ירושלים, שמתכנסים בו בשבתות ובחגים, ואף הם משמרים את נוסח אבותיהם. והיכן הוא נוסח התפילה של קהילת מינסק המעטירה? מחזור לשלוש רגלים עם המעריבים והפיוטים שנאמרו בה עומד יתום בבית הוריי ואין לו דורש. האם נמצא בית כנסת אחד שבו מפייטים את פיוטי ליטא?
יכולים יהודי המזרח להתאבל על כתבם שאבד, ולהתקומם על מנגנון הדיכוי שהשליט את הכתב האשכנזי שבו כותבים היום. אבל באותה עת שאבד הכתב המזרחי אבד המבטא האשכנזי, ומנגנון הדיכוי העדיף על פניו את ההיגוי המזרחי ואותו השליט בעם כולו. אמת, קהלים אחדים משמרים עדיין את המבטא האשכנזי בתפילה, אבל לעומתו נעלם ההיגוי הליטאי ולא נודע כלל. איש אינו מכיר אותו, ואיש אינו יודע כי תנועת חולם הייתה להם כתנועת צירה, וכשהיו אומרים “ה‘ עוז לעמו ייתן“, יכול היית להבין כי בעיזים ובכבשים הפסוק מדבר.
בסידור שהביא עמו אבי מליטא לא מצאתי את “פיטום הקטורת“ בשחרית של יום חול. לימים נתברר לי שמקורו בנוסח התפילה המזרחי, וממנו הוא הגיע אל תלמידי הגר“א. הגיעה העת שהאשכנזים יתקוממו כנגד הכפייה המזרחית, ובשם השוויון העדתי יסירו את פיטום הקטורת משחרית של יום חול ויחזירו את עטרת הנוסח האשכנזי ליושנה.
ממשיכים הספרדים ומתלוננים על הפסיקה האשכנזית שנכפתה עליהם במוסדות החינוך, ועל התנועה בנפש האשכנזית שדורשת פריצה קדימה ואמת בלתי מתפשרת. בצדק הם מעדיפים את התנועה בנפש הספרדית היודעת את האנושיות ואת הקבלה של הזולת ללא תנאי. תנועה זו של נינוחות ומעגליות ספרדית בוודאי הדריכה את הרב עובדיה יוסף בפסיקותיו. אחרי שנלחם באשכנזים שלא ידעו כיצד לכתוב בגיטין ראשל וסלמון כיאות, המשיך ונלחם בפסקיהם של רבני עדות המזרח ובמנהגיו של בעל ה“בן איש חי“ כדי להשליט את פסקיו של השולחן ערוך, וכמובן את פסקיו שלו עצמו. האם ידע הרב עובדיה כי “במסורת הספרדית הפסיקה היא לפי הזמן והשינוי הוא טבעי“ וכי מסורת זו “עוברת במסירה אינטימית“, כפי שקובעות נשות “תדרשי“?
מבקשות נשים מזרחיות את הסבתא שלהן, שאבדה להן בגלל האשכנזים. רוצות הן לשיר את השיר שהיא שרה, ואין הן יודעות אותו. אבל לא רק את הסבתא שלהן איבדו נשים אלו, אלא גם את הסבתא שלי, האשכנזייה. הן מדברות בשפה עכשווית, לשון שלא הכירה סבתא שלהן ולא ידעה סבתא שלי. הן עוסקות ב“סוגיות של זהות ותרבות“, “מחככות תחומים“, חשות את “הנוכח בשיח הציבורי“, פועלות ב“מרחב של המחויבות“, “מתחברות למסורת“, “באות ממקום של אהבה“, ובכל אלה אין הן חשות שלא כך דיברו ולא כך שוחחו הסבתות שלנו, הספרדייה והאשכנזייה. ולא רק הסבתא אבדה להן, גם העברית של ביאליק מכאן ושל הרב משאש מכאן נשכחה מהן, גם השפה של אבי האשכנזי ושל אבותיהן הספרדים והתימנים כבר איננה איתן.
כי לא מנגנון של דיכוי אשכנזי השכיח מהן את הסבתא ואת שיריה וערכיה. כך מנהגו של עולם וכך מהלכו של אדם. דור מאוחר משכח את קודמו, מחליף הוא את שפתו ומאבד את מנהגיו, ודור שלישי מתעורר ומתרפק על זיכרון הדור הראשון, סופק את כפיו על אובדנו ובצר לו הוא מוצא מי שהעז לגזול ממנו את מורשתו והוא זועף ושוצף כנגדו. כך נהגו דורות של בני ספרד ובני אשכנז ובני המערב ובני תימן ובני איטליה, וכך יעשו גם הדורות אשר יבואו אחרינו.
בצלאל לב
תפיסה שונה של הא־ל
קראתי בעניין רב את סדרת הכתבות על המזרחיות בציבור הדתי לאומי, וברצוני להציג את הזווית האישית שלי על הסוגיה. אני אשכנזי. בצעירותי התחנכתי בממ"ד שכונתי באחת מערי הדרום. המחנך הנערץ שלנו, שהכניסנו לעולם התורה, היה תימני, בוגר ישיבת פוניבז'. את התפילות הנהיג בנוסח ספרדי. הסליחות היו בנוסח ספרדי. ההורים האשכנזים שלנו מעולם לא מחו על כך.
יתרה מכך, בית הכנסת השכונתי שלנו נקרא "על עדתי" והתקיים בו הניסיון הראשון בארץ לעשות אינטגרציה מודעת בין עדות המזרח ואשכנז.
במשך השנים הזדמן לי להתפלל בבתי כנסת ספרדיים ואשכנזיים רבים. ההבדלים ביניהם היו גדולים, במיוחד באווירה ששררה בכל אחד מהם, אך זה נראה לי טבעי. כל עדה והמסורת שלה. דרכו של עולם. עד שזרחה בי ההכרה שבכל זאת קיים הבדל עמוק ויסודי. האשכנזים והספרדים, מבחינת התודעה הדתית והרוחנית, אינם מתפללים לאותו הא־ל. ואפרש:
"מנחה זריזה" היא מושג שקיים רק אצל אשכנזים. תפילת שחרית ב־20 דקות (בשני וחמישי – 24 דקות) קיימת רק אצל אשכנזים. ערבית במוצאי שבת באמצע הרחוב קיימת רק אצל אשכנזים. "שואו" בצורת התנדנדות מוגזמת, עצימת עיניים, קפיצה מודגשת ב"קדוש קדוש", שלושה צעדונים בסוף שמונה עשרה, בליווי תנועת ראש סמלית ימינה ושמאלה, קיימת רק אצל אשכנזים. תפילה מהזיכרון ובלי סידור קיימת רק אצל אשכנזים. גם "השטיבל" שבו "חוטפים" מניין מפה ומשם קיים רק אצל אשכנזים.
לעומת זאת, אצל אחינו הספרדים הכול אחרת. הפוך. הכול מתון מתון. מכובד. פיוטים ופרקי תהילים נאמרים בנחת לפני התפילה. כולם יושבים במעגל ומתפללים יחדיו בקול, לאט ובאופן פשוט, ללא תנועות מיותרות וללא "שואו" כזה או אחר. אף אחד לא עוצם עיניים "בכוונה יתרה" ולא מתנדנד בחוזקה. אף אחד לא ממהר לשום מקום. תחושה של הדר וכבוד שוררת, ולא של "הרצים יצאו דחופים ומבוהלים".
אצל האשכנזים – כל אחד לנפשו. אצל הספרדים – כולם יחדיו. מאין נובע ההבדל?
ובכן, לדעתי הוא נובע מתפיסה דתית שונה של הא־ל שאליו מתפללים. הא־ל של האשכנזים הוא א־ל כועס ונוזף. א־ל שמביט אליך ממרומים וכל הזמן בודק בציציותיך. האשכנזי נמצא במתח תמידי כלפי מעלה וכלפי סביבתו, הבוחנת אותו ואת התנהגותו. חריגה קלה – נפסלת! לא עמדת בציפיות. לדוגמה – אדם כי יבוא בערב שבת לבית כנסת אשכנזי עם חולצה כחולה או שחורה – יולבנו פניו מחמת המבטים הזועפים שיינעצו בו. הוא שונה. הוא מאיים על המקובל. זו האווירה השלטת ומכאן ועד הצורך בעשיית "שואו" כלפי הסביבה, כדי לא להיחשב "חריג", קצרה הדרך.
לעומת זאת, הא־ל של הספרדים הוא א־ל מכיל, ידידותי, נוח ורחמן. בית הכנסת הספרדי הוא הדור יותר, מכובד יותר, שקט יותר ומקבל את כולם בסבר פנים יפות, כולל האשכנזים שמבקרים בו. הספרדים לא חיים באווירת חרדה מפני הא־ל. הא־ל שלהם לא מרוחק ולא מפחיד. הא־ל שלהם קרוב אליהם ואל לבם באופן הפשוט והבסיסי ביותר. אין הם זקוקים לתנועות משונות על מנת "להרשים" מישהו או להגיע ל"דבקות". החוויה הדתית שלהם נטולת מתח, תסכול ורגשות אשמה. הכול זורם באופן נינוח, סובלני ומכבד. תפילה אינה "משימה" אישית בריאליטי דתי. תפילה היא התכנסות חברתית דתית משותפת לכל החפץ בכך, גם אם הוא עונד שרשרים ותספורת של קוצים מתנוססת על ראשו. כאן אין פסילות. כולם רצויים וכולם מרגישים נוח בבית א־ל.
בעיניי זה הבדל עצום. מדובר בפנייה לשני אלים שונים בתכלית. מדובר בתודעה ובחוויה דתית שונה לחלוטין. וכאן המקום לסייג ולומר שכוונתי לאווירה הקיימת בבתי הכנסת הספרדיים השכונתיים ולא בישיבות הספרדיות. שם קיימת חקיינות זולה של הדגם החרדי אשכנזי.
אני קורא מכאן לכל האשכנזים בציבור הדתי לאומי לנטוש לאלתר את הא־ל המפחיד והמאיים (שהציבור החרדי חרד מפניו כתפיסת עולם) ולאמץ את הא־ל שאליו מתפללים אחינו הספרדים (ואין צורך להחליף נוסח או מנהג לשם כך). שינוי שכזה יביא פתרון לבעיות שצפו במוסף "שבת" הקודם. זו גם יכולה להיות המהפכה הרוחנית הנכונה לדורנו, דור הגאולה השלישית, ומהפכה זו תונהג דווקא על ידי אחינו בני עדות המזרח. זו תהיה תרומתם לעיצוב הרוחניות החדשה של החברה הדתית לאומית המתפתחת בארצנו. עכשיו תורם. זו תהיה שעתם ושעתנו היפה ויפה שעה אחת קודם.
לבחירה שכזו תהיינה השלכות מרחיקות לכת מבחינת החוויה הדתית של האשכנזים. די אם אציין שבחירה שכזו, בחירה באל אוהב, סבלן ולא מפחיד, המכיל את כולם תחת כנפיו, תבטל מינה ובה את תחושת העליונות המזויפת שחשים האשכנזים כלפי הספרדים ותיצור מצע חברתי דתי משותף, רגוע ומתון. מכאן והלאה תיתכן צמיחה חינוכית חדשה, עם חיוך, סובלנות והכלה, המתאימה לרוחות החדשות המנשבות במחננו.
חיים בן נון
חיים בן נון הוא עורך דין
בעיה חמורה ומבעבעת
שמי סימה כהן, בת ארבעים ואם לארבעה, דירקטור בחברת תוכנה ובעלת תארים בכלכלה ובמדעי המחשב. גדלתי בבית דתי, בעלי גדל בבית דתי ושנינו מקיימים אורח דתי מלא, ללא הגדרה מגזרית. אני ואחיותיי נשארנו דתיות למרות הציונות הדתית ולא בזכותה. אנו מנויים זמן לא ארוך על העיתון, ועברנו אליו כי חיפשתי עיתון צנוע שלא אצטרך להסתיר מעיני ילדיי.
אכן העיתון עומד בתנאי הצניעות – לא רק צניעות, בכלל יש צנזור "לבן" בעיתונכם. מדי שבוע אני חוזרת ומתפלאת על הבועה שמערכת העיתון מייצגת. לא מגזר, בועה. והבועה מכילה רק אנשים בצבע לבן או כאלה שמעמידים פנים שזהו צבעם (משתכנזים).
והנה השבוע, באמת תודה, הקדשתם את "שבת"– חס וחלילה לא את "דיוקן" – לנושא שלטעמם של אשכנזים נס לחו, הציונות הדתית והמזרחים. ראשית, מתברר שכשאתם רוצים אתם יכולים למצוא כותבים מוכשרים מזרחים. די שתקראו את רשימת הכותבים מדי שבוע בכל גיליון. כולה, לא רובה, כולה אשכנזים.
אז אם ברצונכם לעורר שינוי, לקחת חלק בשינוי ולא רק להקדיש גיליון אחת לכמה שנים לבעיה חמורה שרק מבעבעת מתחת לפני השטח ככל שמסתירים אותה – התחילו את השינוי אצלכם. הקדישו מקום קבוע, טור, כתבה, גוונו את הנושאים לכלל המגזר ולא ל"מה שהמגזר היה רוצה".
כשיש גיליון על קיגל, אל תציינו שזה מאכל הקידוש הלאומי. זה מאכל הקידוש אצל אשכנזים. אבל כאמור, ההתעלמות ממה שהוא לא אשכנזי היא לאורך כל מעגל החיים והעיתון רק מייצג את מה ש"הציונות הדתית" רוצה לראות.
די לקרוא את סיפורו של יהודה יפרח כדי לכאוב ולתקן; והוא עוד מצדיק את המערכת כי "אליטיזם היא תנאי הכרחי לתנועות המבקשות לפרוץ דרך". מי אמר שהאליטיזם חייב להיות אשכנזי, ועד מתי תהיו בתהליך פריצת הדרך?
אני ומשפחתי גאים בשורשינו ומעולם לא התכופפנו, אנו חלק גאה מהעם והמדינה, בנינו ובנותינו משרתים ולומדים בכל המסגרות ועדיין מתפללים בשבת בבית כנסת ספרדי, בניגון שעליו גדלנו ושעליו נגדל את ילדינו. כולי תקווה שהציונות הדתית תשכיל לפתוח את שעריה ולהפסיק לסמן מזרחי מחמד, אלא להבין שהמזרחי כאן היה וכאן יישאר ואם לא נחבק אותו הוא יחבק אחר.
סימה כהן
פיתוח ולא קיפוח
במבט ראשון, החלטת מערכת מוסף “שבת“ להקדיש גיליון שלם לנושא “הציונות הדתית והמזרחיים“ היא החלטה מפתיעה. כשהתחקירן אמנון לוי וכתב ערוץ 10 רועי שרון ערכו תחקירים על “האפליה“ טענו כלפיהם, במידה לא מבוטלת של צדק, שהם מחזירים אותנו לשנות השמונים, לעידן שלפני המהפכה של הרב עובדיה יוסף. אך באמת רב המרחק בין שיח הבכיינות הרגיל במחוזותינו, שיח שמשדר “אכלו לי שתו לי התעלמו ממני“, לבין השיח הבוגר והמועיל שנפרס מעל גבי הגיליון המדובר.
ברוח חיובית זו אנסה אף אני ללכת, ולהציע כיוון נוסף של הפריה הדדית שתועיל לשילוב עמוק יותר של הספרדיות כתפיסת עולם בקרב הציונות הדתית, מתוך חיפוש התרומה ולא התלונה, הפיתוח ולא הקיפוח.
כל ימיו קרא הרב עובדיה יוסף, הפוסק הספרדי הבולט ביותר בדור האחרון, ללמוד בצורה של “אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא“, הווה אומר לא להסתפק בעיון בגמרא אלא לחתור תמיד להפיק ממנו הלכה למעשה. מטבע הדברים, אנשי ה"אליבא דהלכתא" מתמקדים יותר ב"אורח חיים" וב"יורה דעה", שבהם מרוכזות רוב השאלות המעשיות, אך דומה שאם מחפשים דרך שתתאים לכל הישיבות צריך להתמקד דווקא בלימוד סוגיות ב"חושן משפט" למעשה. האנליטיות הבריסקאית הוכיחה את עצמה כתואמת הרבה יותר את מאווייו של לומד בן דורנו מאשר העיסוק "היבש", לעתים די קרובות, של העיון הספרדי הישן. מעבר לכך, האתגר השכלי הסוער, אשר אוזק את הלומד באהבת נצח לפלפולא דאורייתא, קיים באופן עוצמתי הרבה יותר בלימוד הישיבתי המסורתי.
לכן נראה שאם אנו תרים אחר דרך שמחד גיסא לא תחמיץ את יתרונותיה הברוכים של הלמדנות הישיבתית המקודשת, ומאידך תתאים יותר לאופיים של הספרדים, אשר ברובם הגדול נוטים הרבה יותר ללימוד הלכה, יש מקום רב לשקול לתת נפח גדול יותר ללימוד הלכה, מתוך העיון הלמדני המסורתי.
מעבר לתועלת שבחיבורם של אותם אלו הנוטים בנשמתם להלכה, ניתן למצוא בדרך זו, של לימוד סוגיות ישיבתיות תוך חתירה למסקנות הלכתיות, שני יתרונות נוספים:
אנשי תורה ומעשה רבים עד למאוד פועלים במלוא המרץ לקדם את חזון "המשפט העברי", אך לטעמי מפעל מבורך וכביר שכזה זקוק לישיבה. שופט דתי כאן ודיין המעורה במשפט המודרני שם הם תופעות ברוכות ומעילות, אך אם רוצים לקדם את המשפט העברי צעד משמעותי קדימה, מן הראוי שתקום ישיבה שתוקדש כל כולה לכך. ישיבה שבה ילמדו בצורה שיטתית סוגיות עיוניות בדרך הלמדנית הרגילה, אך תוך חתירה מתמדת להסקת הלכה בנושאים העולים על הפרק. לישיבה המוציאה כל שנה עשרות בוגרים המשמשים שגרירים נאמנים למפעל המקודש, בכל רחבי הארץ, ישנה תרומה רבה שאף מאמר מעמיק של איש תורה ומשפט לא יכול לעשות.
הרב שג"ר בספרו "בתורתו יהגה" טען שקיים קשר הדוק בין דרך לימוד להשקפת עולם, ומשכך הסיק הרב שג"ר שהלומד הדתי־לאומי, המחובר יותר לעולם במובנו המעשי והרעיוני, זקוק לדרך לימוד אחרת. ייתכן שבדרך המוצעת כאן טמון כיוון לפתרון חלק מהבעיות שהעלה הרב שג"ר. בניגוד ללימוד הבריסקאי "המנותק מהחיים" כטענת הרב שג"ר, לימוד הלכה אינו מאפשר "להישאר באוויר", הוא זוקק להתעסק באופן תדיר בידיעת המציאות על כל פרטיה ודקדוקיה.
לימוד בשאלות אקטואליות שכאלו יפגוש את בוגר הישיבה כמעט בכל מקום שבו הוא יימצא. החיים לא יהיו משהו שצריך "לצאת אליו" מתיבת הנח של הישיבה, אלא המשך ישיר, חי ודינמי של הלימוד הישיבתי שכל כולו מוכוון מטרת יישום, וממילא המהנדס או רואה החשבון שבכל דילמה משפטית־מוסרית פונה וחוזר לסוגיות שבהן עסק בישיבה כלל לא התנתק מהישיבה אלא ממשיך את דרכה ואת הקו החינוכי שלה.
אם כן נראה שלימוד עיוני־למדני שמנפיק בירור סוגיות הלכתיות אקטואליות נושא בחובו בשורה משולשת. הוא תורם לשילוב מהותי של הספרדים, הנוטים ברובם ללימוד הלכתי, בישיבות המגזר; יש לו פוטנציאל גדול לקדם משמעותית את חזון המשפט העברי; ולבסוף, הירידה שלו אל עבר הפרטים הקטנים של המציאות האפורה מחברת אותו לחיים, וממילא מחברת את הלומד הדתי לאומי המצוי לאהבת תורה ולימודה, שהיא יסוד כל החינוך התורני.
דניאל סגרון
דניאל סגרון הוא אברך בכולל לדיינות “ארץ חמדה“ בירושלים
הממלכתי־דתי אינו פטרוני
המאמרים בגיליון “לבי במזרח“ הותירו אותי בעצב רב דווקא בגלל שאין לי תשובות טובות עליהם. הכותבים ביטאו בישירות ובכאב את מריבת האבנים שעליה קראנו בפרשה: “זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח“, אבל את הפתרון “מיד עשאן הקב“ה אבן אחת, שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו“ שללו כולם ובמידה רבה של צדק. כי הרעיון של “נוסח אחיד“ בקהילות מתפללים, בישיבות הציונות הדתית ובחמ“ד – למרות דברי הרב אברהם שפירא “תפילה בישיבה מתנהלת לפי האבא“ – נתפס אצלם כמונוליטיות וכאליטיסטיות אשכנזית.
אין כאב רב יותר מאשר מחיקת הזהות של שורשי בית אבא. כמה צודק מאיר בוזגלו בדברו על אביו ר‘ דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו במאה ה־20, שאלמלא חיים סבתו שהציב לו יד בספרו “כשפריר חביון“ לא הייתי יודע דבר עליו. וכמה מכמיר לב הוא תיאורה של חביבה פדיה על “חסידות בבלית תמה“ ערש יניקתה, ממנה צמח הרב יהודה עובדיה, תלמיד חכם מפואר שנסתלק לאחרונה ואלמלא קראנו לא ידענו.
עם זאת צדקה עשה הקב“ה לישראל כשהעיר לבו של בן גוריון לכנף בארצנו שבעים גלויות ממזרח ומערב. בן גוריון שפעל ביד חזקה לחיזוק הממלכתיות בכל התחומים כפה בקשיחות רבה את כור ההיתוך, ולפי תנאי הזמן – בצדק. כך נהג בצבא ובעלייה (וכדברי ישראל אלדד: “רק בעל לב אכזר וקשוח כבן גוריון היה מסוגל להביא מיליון עולים ולשכנם באוהלים“), אך גם בשדה החינוך, שבו יהדות המזרח “שילמה מחירים קשים“.
אבל מכיוון שרק במסגרת הממלכתית־דתית כפי שעוצבה בשעתה ניתן היה לקלוט באהבה את יהדות המזרח – יש חוסר צדק בתיוגה כפטרונית־אשכנזית. הואיל והמורים והמחנכים בשנות תש“ח־תש“ך היו אשכנזים, וכיתה היא תבנית נוף המחנך – מטבע הדברים שהמזרחיות קופחה אך לא בזדון (להבדיל מן הלוחמנות וכפיית החילון ליצירת “ישראלי חדש“ כגזיזת פאות ילדי תימן).
איזו ברכה צמחה לאלפי נערים ונערות שרק דרך בני עקיבא “האשכנזית“ זקפו קומתם. חיים סבתו החכם מיטיב לתאר את ההפסד אך גם את הרווח במישמש של אותן שנים. עצוב לקרוא ב“אמת מארץ תצמח“, ספרו הראשון, על הדרת סבו מן ההספד על הרב הרצוג. אבל הוא מתאר ב“כשפריר חביון“ את מדריך בני עקיבא (אשכנזי כמובן) שהגיע לבית מזמיל והעמיד את הנוער ב“מסדר“ ולימד “צ‘יזבט“. סבתו התוהה “מה זה צ‘יזבט ומה זו קומונה? ולמה בארץ ישראל לא מסבירים?“, ומודח בשל כך מן הוועד, יודע להעריך בסופו של דבר את תחושת ההשתייכות לארגון הגדול שבו שוב אין תיוג של מזרחי/אשכנזי וקל וחומר בין מרוקאי או תימני.
אנחנו כיום במקום אחר, ולכן ההיתכנות של תחיית מורשת המזרח באמצעות זרם חינוך ספרדי בממ“ד, בישיבות בני עקיבא ובישיבות ההסדר אינה רלוונטית כי סכנתה – פלגנות, כיתתיות – עולה לאין ערוך על הברכה שבשימור המורשת הייחודית (ורשת “אל המעיין“ הספרדית רק תוכיח זאת). מנגד, מתרבות ישיבות הסדר שבהן מתקיים מניין ספרדי לצד מניין אשכנזי והכול שמחים ומרוצים.
ולסיום משהו אישי: כמנהל מוסדות כפר אליהו של פא“י בגדרה זכיתי להיחשף במשך שבע שנים (תשל“ז־תשמ“ג) לתפארת יהדות המזרח. בכפר התחנכו אז למעלה משש מאות נערות שמוצא הוריהן ממרוקו, מאלג‘יר, מתוניס ומתימן במסגרת פנימייתית חמה שכללה חטיבת ביניים, תיכון וסמינר, כשלידי פעל צוות מסור ויקר של מדריכות שכולן ממוצא מזרחי. והימים ימי מלכותו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שכמה פעמים הגיע אלינו לערב “עשה לך רב“. פעם אחת שאלה מדריכה: אנו כולן ממוצא מזרחי, אבל בכפר נוהגים מקדמת דנא לברך ברכת המזון אשכנזית. האם עלינו להחליף לנוסח עדות המזרח? ודאי שכן, השיב הרב.
משפסק כך – הוריתי לסלק את הברכונים הישנים (ששימשו בגלגול הראשון של הכפר, כשרובן היו בנות למשפחות שרידי שואה), וקנינו נוסח עדות המזרח.
כעבור שבוע הגיעו אליי המדריכות במבוכה קשה: עד עתה בירכנו יחד ברכת המזון בקול ובמנגינות הוותיקות של “ככתוב ואכלת“, “ובנה ירושלים“, ועוד. כעת אין לנו מנגינות לנוסח הספרדי והבנות חדלו מלברך. הסכמתי על דעתן להחזיר את הברכונים הישנים. הפסדנו אפוא נוסח אבות אבל המשכנו לקיים מצווה מהתורה של ברכת המזון.
רפאל בנימין פוזן
הרב ד"ר רפאל פוזן הוא מחבר "פרשגן" על תרגום אונקלוס ומרצה לתנ"ך במכון ההוראה בישיבת "כרם ביבנה"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014
