המודעות העצמית הפכה לעיסוק כה מרכזי היום עד שנעשתה לבלתי נסבלת ומזיקה. החיים איבדו מממשותם והאדם הולבש מרירות. קריאה לרענון ולשחרור
א.
את מכירה את ההרגשה המוזרה הזו שעולמך הוא למעשה גרגר אבק, ושהפיל שדיברתי עליו קודם נושא אותו על גבי פרח, ואת מבינה שאם תספרי למישהו הוא יחשוב שאת מטורפת, אך את עדיין מרגישה אחראית לביטחון כולם. מכירה את ההרגשה הזו? (ראש העיר, הורטון שומע מישהו, 2008).
מאמר זה יעסוק במודעות עודפת, שנעשית בלתי נסבלת ואף מזיקה. באופן בסיסי, להיות מודע לדבר מה פירושו להבחין בו, להעניק לו תשומת לב. המודעות שבה אני מעוניין לעסוק היא מודעותו של אדם לעצמו: מבט רפלקטיבי על העצמי ועל מקומו במציאות הסובבת אותו.
האדם נעשה מודע לעייפה. הרגישות לעצמי, ליכולותיו ולגבולותיו עולה בהתמדה: תנודות הנפש, קימורי הגוף, חלוף הזמן – על רקע החדשנות והגיוון המצויים בחברה; ארעיותם וחלקיותם של הראשונים אל מול אינסופיותם של האחרונים; הרגשות הנוצקים ממפגשים אלו – התסכול, הרצון להספיק, החרדה, הדיכאון – כמו גם המודעות לרגשות אלו עצמם, כראי בתוך ראי; השפעת כל אלו על מערכות היחסים שבהן האדם נתון, השזורה תמיד במדידת האדם את עצמו לאור תקינותן של מערכות יחסים אלו. עיסוק רפלקטיבי זה אינו מרפה, ואט אט מעתיק את מרכז הכובד של העצמי לעבר עיצוב התדמית או ההרהור הקיומי, וממעט את נוכחותו הפעילה במציאות. לא מעט אנשים חשים את חייהם על קו התפר, ואינם מוצאים את המשבצת שעליה הם אמורים להתמקם בנוחות: בזוגיות, בעבודה, באופי.
ב.
־ גרגר אבק? איזה גרגר אבק? – ובכן… איני יודע איך לבשר לך את זה, אבל… אתה חי על גרגר אבק. – טוב, צר לי לחלוק עליך, אבל אני חי בהו־וויל. – אם כך, הו־וויל היא גרגר אבק (ראש העיר והורטון, שם).
לשאלה כיצד התפתחה מודעות זו מספר תשובות. חלקן מתנודדות בין כלכלת השוק החופשי, הגלובליזציה ותקשורת ההמונים: העולם הגדול הגיע לפתח דלתו של האדם, וסרגלי המדידה שבהם הוא השתמש על מנת להכניס פרופורציות – וממילא משמעות – לעולמו האישי איבדו את ערכם. מבנים רעיוניים וחברתיים שהעניקו לאדם הקשר תרבותי וכלכלי התגלו כשרירותיים, יומרניים או חסרי תועלת. מחד, האדם נדחף להעניק לעצמו ייחוד כדי להיבדל מנחשול ההמון והמידע; מאידך, נחשול זה מערער את היכולת לעשות כך בצורה החלטית ובעלת ביטחון.
יש ששמו את הדגש על המודעות למוות ולסופיות היחיד, שהתחזקה נוכח מוראות המאה העשרים. אחרים מצביעים דווקא על עלייתן של חברת השפע ותרבות הפנאי כאחראיות לעיסוק מוגבר בעצמי ובהנאותיו. יהיה מי שיאמר שדווקא עלייתה של הפרשנות הביקורתית, החותרת "להסיר את המסווה אחת ולתמיד", היא ששמה ללעג את היכולת להיות נוכח בתוך הדברים עצמם.
ייתכן שאלו תשובות טובות וייתכן שלא. האדם, מכל מקום, הולך ונעשה מודע לעצמו מיום ליום.
לכן, אם בעבר הבעיות שניסרו בחלל התודעה נבעו מריבוי ערכים (בהקשר זה גם "הגשמה עצמית" היא ערך, ואף "מילוי מאוויים"), כיום הן נובעות מאובדן הפשר ומהחיים־לצד־החיים. היכולת לתלוש סיטואציות מהקשרן המקורי היא רכיב יסודי בהומור, כל עוד יש הקשר גם להומור. אולם כאשר שום סיטואציה לא מאפשרת כניסה מלאה לתוכה, האירוניה הופכת להיות בת־לוויה קבועה ושאיפותיו של האדם נמדדות באור מגחך; מודעותו העצמית נעשית ביקורתית יותר, נוקשה וחסרת אמון, והוא מקבל באופן כואב את קטנותו. האדם מסוגל להתאמץ ולחתור לקראת תמימות שנייה או למצוא נחמה בדברים חולפים, אולם חיוכו בסופו של דבר יהיה מריר. במובן זה, הכתיבה הפוסטמודרנית במיטבה אינה מציגה השקפת עולם, אלא הצבעה על מצב עניינים.
בקשת אקסטזה בריקוד, בכימיקלים, בהילולת צדיקים. אומן
צילום: רויטרס
ג.
אני אומר לך, ג'וג'ו, אין דבר טוב יותר מלהיות ראש העיר. אני חותם על החלטות, מאשר עסקאות, מגיש תקציבים, ובמצעד הגדול אני יושב על כדור הבשר הענק. יום אחד אתה גם תוכל להיות האדם הזה, ג'וג'ו (ראש העיר, שם).
אתנחתא פוליטית: גם התחום הפוליטי סובל מעודף מודעות, המונע מהחברה לפעול למען אינטרסים מובהקים שלה. הלהג הבלתי נגמר, החיפוש המתמיד אחר האשם וההחזקה במערכות ערכים שונות אינם מאפשרים אפילו את השיח על אודות הראוי. בדומה ליחיד, גם החברה מעתיקה את עצמה אט אט לעבר פולחן התדמית ועסקי הבידור, וממעטת את נוכחותה הפעילה במציאות. ברם, בניגוד ליחיד, החברה מחויבת לפעול כל העת כדי להתקיים – וכך האינטרס הציבורי הופך עד מהרה ל"מנגנון"; ה"מנגנון" מזוהה עם הכוח; וממנו קצרה הדרך אל הדימוי של הרע הטהור.
גם הרגישות החברתית עולה בהתמדה, אולם מדובר ברגישות לאי־עשייה: כיצד לא לרמוס, לא להדיר, לא לפגוע ברגשות. היות שמודעות־היתר גורמת לחברה לא לחיות את חייה שלה, כל שנותר הוא לחלק זכויות – שכן בקצה כל רפלקסיה עצמית עומד גורם פגוע.
הדבר מגיע עד כדי אבסורד ביחס לגורמים רדיקליים דוגמת האסלאם. כאן החיים־שלצד־החיים שאימצו לעצמן החברות המערביות כבר אינם מסוגלים לתפקד. כולם יודעים שצריך לעשות משהו, רק שלא ניתן לעשות מאומה – על אף שהנזק אינו מסתכם ברמת המודעות בלבד, אלא באובדן נכסיה הממשיים של החברה. המצב בלתי פתיר, בין היתר משום שעל כל דחף ראשוני – שנולד באופן די דומה אצל אנשים רבים – מתנפלות ערמות של שיקולים צדקניים, פלפלנות משפטית, מבעים נדהמים ומוסרנות מלאה חשיבות עצמית. די בכאב הראש הכרוך בהתמודדות עם כל אלה כדי לשתק את הרצון לעשייה, ולהוביל באיטיות אל הייאוש.
ד.
לא, באמת, חשבי על זה! מה אם יש מישהו אי שם שצופה בעולמנו בדיוק עכשיו, ובשבילו אנחנו גרגרי האבק, ולפתע מישהו אחר בא ואומר "לא ייתכנו אנשים כה קטנים", והבחור הראשון שואל "אתה קורא לי שקרן?"… והאגרופים מתעופפים באוויר, והבחור הראשון מרים אבן… (הורטון, שם).
אתנחתא דתית: אם המודעות הרגילה סובלת מעודף, המודעות הדתית יכולה לעתים להגיע לממדים חריגים של ממש. לאדם הדתי נוספים באופן בסיסי לא מעט שיקולים ופרספקטיבות: מהי דעת ההלכה ביחס למעשה? למה נועדה התרחשות מסוימת? האם אני ממלא את תפקידי כראוי? – ועוד. בקלחת הנוכחית שיקולים אלו מכפילים את עצמם, שכן מעבר להתבוננות הגוברת של האדם הדתי על עצמו (המחייבת גם התערבות של גורמים חיצוניים בחייו עד לפרטי־פרטים) הוא נדרש גם לשער מה א־לוהים חושב על המצב העכשווי, ומה המצב העכשווי חושב על א־לוהים, ומה א־לוהים חושב על המחשבות שלו, וכך כל הדרך למטה – שוב, כראי בתוך ראי.
יתר על כן: דווקא התנועות הבסיסיות של הנפש שעדיין משמרות מגע ישיר עם המציאות – כגון כעס או השתוקקות – הופכות למתגי־ההפעלה הרגישים ביותר של הרפלקסיה הדתית, עד שהטעם הטוב של הנוכחות המלאה המלווה אותן נשחק לחלוטין. מושגי מפתח כגון חשיבה עצמאית, יצירתיות וטבע כבר נטחנו עד דק במאמרי הצדקה מלאי התפעלות, שעקרו את האפשרות שייעשה בהם שימוש ספונטני. לעתים, ככל שהצעד נעשה בטוח יותר על הקרקע הוא מעלה ספקות דתיים רבים יותר.
כך גוברים הכאב והתסכול אצל האדם הדתי. אם בעבר הגורמים לאי־נוחות ולתופעות שוליים היו גבולות חברתיים נוקשים או הכבדה הנובעת מהתחום המעשי, כיום ניתן להצביע על העומס שבמודעות הדתית.
ה.
הם לא מאמינים שאנחנו כאן, אנחנו חייבים להרעיש קצת! אנחנו כאן, אנחנו כאן, אנחנו כאן, אנחנו כאן. קדימה! אנחנו כאן…. (כולם, שם).
לצד המודעות העודפת מתפתחת בקשת אקסטזה: בריקוד, במשקה, בכימיקלים – אך לא פחות מכך בהילולות צדיקים וחסידים ובתוכניות ריאליטי. עד כמה שרשימה זו נראית מוזרה, מלכד אותה כוח חזק: הרצון לחוש את המגע הבלתי־אמצעי עם הממשות. בניגוד לעבר, בקשת האקסטזה אינה פונה להוציא את האדם אל מעבר לקיומו האישי, להתיר מעליו את הרסן או למוסס את הגבולות שבעולמו; כל אלו כבר מבוצעים בידי המודעות העודפת. האקסטזה מתפקדת כעת כבריחה בכיוון ההפוך, ושמא יש לומר שיבה: מן המודעות המרחפת אל המציאות, בניסיון לטעום עוד פעם אחת את טעמה של תמימות ואת האנרגיה של נוכחות מלאה בהווה.
מספר רב של אנשים מבקשים כיום ביהדות את מה שחסר להם – למרבה ההפתעה – בעולם הרחב: תחושת חיים כנה ופשוטה. גם את ההקצנה הדתית שעוברים חוזרים בתשובה ניתן לראות לא כשלילה של החיים, אלא דווקא כבקשה שלהם: אין מדובר בעשייה לשם תענוג הדבקות, אלא בריחו הפשוט של הלחם. "מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבֵרה" – ואילו כעת נראה שהגלגל מתהפך.
אולם האקסטזה כשלעצמה אינה פתרון. היא מספקת התמזגות זמנית עם ההווה, אך זמנה קצוב. אורבים לה מעבר לפינה סדרים חברתיים, מעמד כלכלי ומערכות יחסים – שיש לתת עליהם את הדעת.
ו.
ואז מגיע השקט. כאב הראש שלמחרת. בוקר שכבר התאחר. מקלחת וכוס קפה. רק לא לחשוב.
ז.
כי ס"מ הוא כלב, שהשלשלת קשורה על צוארו שלא יצא כרצונו, אלא כמו שמנענעים אותו בשלשלת. אבל לפעמים בשביל חטאי ישראל ניתן לו מקום לשוט ולהתנועע בלא שלשלת, [ו]בתוך המקום ההוא ילך כרצונו בלא קשר… כמו הכלב שנותנים לו חצר אחד ללכת שם כרצונו, אך חוץ משם לא יצא… (רמח"ל, אדיר במרום).
ייתכן שאין מזור לשאלת המודעות, וראוי היה לעצור את הכתיבה כאן. השורות הבאות נכתבות מתוך תחושה שמקנן בנו גורם שדווקא מעוניין להתפרץ כלפי המציאות: אינסטינקט מסוים, לא מפותח או מעודן די הצורך. משהו שהיינו מעוניינים לעשות אך עצרנו כדי להרהר; משהו שביקש להסתער קדימה אך פחדנו שיזיק; משהו שכלל לא משלים עם שיקול דעת שגורם לשיתוק.
אני מהרהר בדימוי פנימי של כלב, שהמודעות לא אמורה לתפקד כלפיו כשלשלת כובלת, אלא כחצר שבה הוא יוכל להשתחרר; חצר שמשמעותה בין היתר תכלית כללית, שמירה על איזון ולעתים אף הפסקה שנועדה לבחינה מחודשת. אולם אין להתבלבל: החצר נועדה עבור הכלב, ולא להיפך – שכן רק הכלב מסוגל לשמור על התנועה החיונית כלפי הממשות, ואף להנחות את האדם לעבר המשבצת המדויקת שעליו לעמוד עליה.
מדובר אמנם בסוג של אקסטזה, אולם לא כזו הממוקדת ברגע הנוכחי בלבד – התלוש מהרגעים שמלפניו ומאחוריו – אלא כזו המכוונת אל חיי היום־יום: אל מציאת הזוגיות, העבודה, האופי. במישור הפוליטי והדתי משמעותו של שחרור זה היא גם ניהול מלחמה אכזרית שמטרתה כינון חברה הוגנת, וביסוס חוויות דתיות עמוקות על חשבון פלפלנות תיאולוגית והלכתית. נתינת המקום להסתערות האינסטינקטיבית והאקסטטית על מאוויים תוך שמירה על דיאלוג בינה ובין המודעות הגוברת למקומו של האדם בסביבה מסוגלת לאזן את עודף המודעות מחד, ולחדד את כיוון ההסתערות מאידך.
שחרור זה של הכלב עלול בצדק להיראות כטירוף מצד אדם הגון, שכן הוא טומן בחובו הפקרות והתרת רסן. אולם כדאי לשים לב לעובדה שדווקא המודעות היא זו ההופכת כיום את מערכות הערכים לשרירותיות וחסרות עוגן, בעוד תאוות החיים משיבה להן את הצבע ללחיים.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013
