בין זוועות מלחמת העולם השנייה נכללה ההתעללות של הצבא היפני בנערות שאולצו לשמש חיילים במחנות. ספר שכתבה ישראלית לשעבר מאיר את סבלן ומאבקן
נשות הניחומים
רות הלו
מגרמנית: דפנה עמית
כתר, 2014, 222 עמ'
עבור קוראים יהודים מלחמת העולם השנייה מתקשרת עם אירופה וגורל בני עמנו. אנחנו נוטים לשכוח שהייתה זירה נוספת למלחמה נוראה זו: הזירה המזרח־אסייתית, שבה תקפה הקיסרות היפנית את המדינות הסובבות אותה והציפה אותן באש, בדם ובאכזריות שלא תתואר, שכוונו דווקא כלפי האוכלוסייה האזרחית.
הכיבוש היפני, שהתחיל הרבה לפני 1939, שטף מצפון לדרום וכלל את קוריאה ואת מנצ'וריה – מדינת החסות של הסינים, שהיפנים קראו לה "מנצ'אוקו". אחר כך המשיכו היפנים דרומה וכבשו את סין, בורמה, סינגפור, הפיליפינים, חלקים מאינדונזיה ועוד.
אחד הידועים בסרטי המלחמה בזירה היפנית הוא "הגשר על הנהר קוואי" (דייוויד לין, 1957). הסרט הדגים בכישרון רב את האכזריות הנוראה של היפנים כלפי שבוייהם. סרטים וספרים אחרים עסקו בזוועות הכיבוש האזרחי ולעתים הדגישו את גורלם המיוחד של יהודים שברחו, למשל לשנחאי.
רות הלו, ישראלית לשעבר שחיה בגרמניה, מפנה את אור הזרקורים לסיפור קשה נוסף מאותה זירת מלחמה. סיפור שצלקותיו לא נמחו עד היום ושעודנו מעיב על יחסיה של יפן עם שכנותיה. בסיפור הזה משתקפות היהירות, ההתנשאות, הנוקשות ותכונות אחרות מן הצד האפל של הנפש היפנית. תכונות שכבר שכחנו את קיומן מרוב ההתלהבות מן המודרניזציה, מן האסתטיקה ומהטכנולוגיה של יפן.
"נשות הניחומים" או "נשות הנוחות" הוא כינוין של הנשים שאולצו לשמש זונות במחנות הצבא היפני (באנגלית "Comfort Women“). מקורו של הכינוי המיופייף והאירוני הזה במילה היפנית “יָאנְפוּ“, המורכבת מן הסימניות הסיניות אי־אַן, שמשמעותן נוחיות או ניחומים, והסימנית פו, שמשמעותה אישה או רעייה. כלומר, אשת איש שמעניקה לגבר נוחות או ניחומים. אבל בהקשר שבו השתמשו בביטוי, פירושו היה זונה או אישה־תמורת־כסף, והוא נועד לציין את הנשים שנאלצו לספק נוחות מינית לחיילי צבא הכיבוש היפני. במשמעות הרעה הזאת עומדות נשים אלה במרכז ספרה של רות הלו.
הזדקנות מוקדמת
למיטב זיכרוני זהו הרומן הראשון על נושא כאוב זה שמתפרסם בעברית וייחודו הנוסף הוא בעדכניות שלו. הסופרת אינה מסתפקת בדרמה האיומה של השנים 1941־1945, אלא מרחיבה את היריעה ומצרפת את כל קטעי ציר הזמן שמ־1941 ועד ראשית המאה ה־21 לסיפור אחד. בראשית הזמן ובאמצע מלחמת העולם השנייה, נמצא המעבר החד בין החיים “לפני הכול“ לבין הרגע שבו הנשים נלכדות בידי הצבא היפני והופכות ל“נשות ניחומים“.
הסיפורים הם לכאורה שונים, והם מסופרים מפיהן של נשים שונות, אבל סופם אחד: בחלק מן המקרים פותו הנשים – הנערות ואפילו הילדות – בדרכי מרמה. היו שנמכרו על ידי הוריהן, האיכרים העניים, לאיש זקן ועשיר שהבטיח לשאת את הנערה לאישה. אחרות פותו באמצעות מודעות “דרושים“ של מפעלים פיקטיביים ובתי חולים שחיפשו כביכול אחיות וכוח עזר רפואי. יש שנלקחו על ידי מפקדי הצבא היפני ממחנות השבויים האזרחיים בפיליפינים ובאוקיינוס השקט (ביניהן גם נשים אירופיות שנעצרו לאחר כיבוש הפיליפינים וחלקים מאינדונזיה) ויש שנחטפו לאור היום ברחובות הערים בקוריאה וסין, והועלו בכוח על ידי חיילים ושוטרים צבאיים למשאיות.
המשותף לכל הסיפורים: הכפייה, האלימות ואי הידיעה של הנשים על מה שצפוי להן, כשבסופו של דבר מצאו את עצמן במחנות הצבא היפני, נאנסות על ידי עשרות חיילים מדי יום ביומו, נדבקות במחלות, רעבות ומושפלות. רובן מתו מתשישות, שברון לב ומחלות, והושלכו כטרף לחיות השדה ולעורבים עוד בטרם בוא יום השחרור (על פי אומדנים שונים נחטפו על ידי הצבא היפני בין מאה למאתיים אלף נשים. שבעים וחמישה אחוזים מהן לא שרדו בתקופת המלחמה).
מנגד, בקצה הסופי של ציר הזמן, שנים רבות אחר כך, מסוף שנות השמונים ומאוחר יותר, הגיעה ההחלטה האמיצה של אחדות מ“נשות הנוחות“ לשעבר להירתם למאבק הציבורי ובעיקר המשפטי על הצדק המוסרי והחומרי המגיע להן. מאבק שכלל תביעה להכרה באשמה ולהתנצלות יפנית רשמית, ובעיקר דרישה למתן פיצויים אישיים למעטות שנותרו בחיים לאחר המלחמה והצליחו לשרוד.
ובאמצע – השיבה הביתה. שבניגוד לציפיות לא הייתה מאושרת, להפך – בני המשפחה התביישו בדרך כלל בנשים האלה והתנכרו להן, וגם הנשים עצמן חשו בושה עמוקה, השפלה ואובדן ערך עצמי שלא יכלו להתאושש מהם. רובן נטו להתבודד ולהסתגר. רבות לקו במחלות שונות כתוצאה מן הסבל שחוו והזדקנו בטרם עת.
רק מעטות מצאו תמיכה אנושית – חברות או נשים צעירות שעמדו לצדן וטיפלו בהן גם בזקנתן. היו גם כאלו שהצליחו להינשא – נישואים שבהם חוו עלבונות רבים, או היו חייבות להתכחש לעצמן, להסתיר את עברן ה“מביש“ מן הבעל ומשפחתו, ולהתמודד בבדידות ובסתר עם הטראומה שנותרה בנפשן ובגופן ועם רגשי הדחייה והגועל כלפי גברים בכלל והבעל הפרטי בפרט.
אטימות משפטית
קשה לראות בספר יצירה ספרותית־אמנותית. אבל אולי דווקא בזכות היותו דרמה דוקומנטרית למחצה, שמנוסחת בסגנון ענייני־עובדתי וללא רגשנות, הוא מצליח לגעת בלב ולהעביר את הזוועה שעברו נשים אלה במהלך המלחמה, את הכאב והטרגדיה של חייהן לאחריה, ובעיקר – בחלקים המתסכלים ביותר בספר ובמציאות – את האטימות האנושית, המניפולטיביות והציניות שמתגלות במהלך המאבק המשפטי שהן מנהלות בבתי המשפט היפניים. יפן, שנדמית לנו כדמוקרטיה ליברלית־מערבית למופת, מתגלה כאן מצידה המכוער והמיושן ביותר.
הכתובת ב"מוזיאון ההנצחה הדיגיטלי לעניין נשות הניחומים והקרן של הנשים האסייתיות (AWF)“ אומרת הכול. בניסוח הפתלתל והחמקמק שלה היא מזכירה את הגינויים וההשתתפויות בצער המאולצים והשקריים הרווחים באזורנו בהקשר של פיגועי טרור. וכך נכתב בשלט:
“במהלך תקופה מסוימת בעבר הלא רחוק, יפן, בגלל מדיניות לאומית שגויה, עלתה על נתיב מלחמתי, סיבכה את העם היפני במשבר הרה־גורל, ותוך כדי השתלטות ותוקפנות קולוניאלית גרמה נזק וסבל בל ישוער לאנשים רבים בארצות רבות, בעיקר באסיה… ברוח של ענווה אני מביע פעם נוספת… את החרטה מעומק הלב שלי… ואת אבלי העמוק על כל הקרבנות, הן בבית והן מעבר לים…“.
הכתובת, שעליה חתום היו“ר היפני של המוזיאון, מציינת ש“מילות התנצלות אלו נאמרו על ידי ראש הממשלה (היפני) ביום השנה ה־50 לסיום מלחמת העולם, 15 באוגוסט 1995“. הכתובת מסתיימת בתקווה “שכולם יזכרו את ההיסטוריה ויגבירו את מאמציהם לפיוס ושיתוף פעולה באסיה ובעולם…“.
לא תמצאו במילים אלה אזכור לסבלן של “נשות הניחומים“ או הדים כלשהם לדרישתן לצדק ופיצויים. וזה בדיוק עניינו של הספר הנוכחי. זהו ספר חשוב, שמציג פן נוסף של המלחמה ההיא, שדומה שאין קץ לפשעים שחוללה ולאסונות שהמיטה על בני האדם. זוהי גם עוד דוגמה של חוצפת המנוצחים והתחמקותם מאחריות בחסות המערב וארה“ב בראשו, ששיקולים פוליטיים ואינטרסנטיים ולא שיקולי צדק ומוסר מדריכים אותם.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015
