בתגובה ל"האם אפשר עוד לאלתר" מאת צחי כהן, גיליון פרשת ויגש
ברצוני להסיט את נקודת הכובד שבה דן הסרט "וויפלאש" למקום אחר לגמרי. צחי כותב: "המתח שבין האלתור והדיוק, היפה והטוב, המהנה והמדיד, הוא המתח האסתטי שסביבו סובב הסרט". ובהמשך: "תרבותנו המערבית, המגוננת, הדוגלת בזכויות הילד, בנוכחותו ובמוגנותו, מעניקה ילדות מאושרת וטובה יותר לכלל הילדים, אך שוללת את החוויות המטלטלות ממי שיושפעו מהם להיות גאונים".
האמנם? ובכן, המעבר בין ריאליזם ואפילו ריאליזם מוקצן לבין מופרכות הוא לעתים כחוט השערה. הנה לפנינו תסריט שעל פניו נשמע מוכר: מורה דורש מתלמידיו את המקסימום גם במחיר קשה, והנה לבסוף לאחר מסע ייסורים מפרך גם המורה וגם התלמיד מרוצים כי הנה נגענו בשלמות והצלחנו להוציא מעצמנו את המרב להנאתם, שמחתם וסיפוקם של כל הנוגעים בדבר, ובעיקר של העולם שזכה ל"בירדי" חדש. וכן, גם הבנו בדיעבד שעמלנו וסבלנו לא היה לשווא אלא למען תכלית מהותית ונצחית: להעניק לעולם את הגאונות. זוהי גם הגשמת החלום של התלמיד, שחלומו הוא שכשיעזוב את העולם ייזכר שמו לתהילה וכל העולם יזכור אותו כי אחרת חייו אינם שווים.
אבל לא על זה היה התסריט. במהלך כל הסרט חיפשתי ולו תמונה אחת שתאשר את הדינמיקה הזו אך לא מצאתי. לא מצאתי אפילו רגע אחד שבו המורה מעיר לתלמיד על משהו רלוונטי לנגינתו. להפך. הם מנגנים שנייה והוא מפסיק אותם ומשסה אותם זה בזה. הוא מעביד אותם לילה שלם בפרך בצורה של תחרות מטורפת אבל בסיום הסרט הוא מודה שהכול נועד רק בשביל אנדרו, גיבור הסרט שעליו החליט מראש. אז בשני החבר'ה האחרים הוא התעלל לשמה. גם באנדרו הוא מתעלל עד קצה כוחותיו ובכך דווקא מונע ממנו כל סוג של הצלחה. ואכן, בערב הגורלי הוא מתמוטט כצפוי.
האימון הוביל לאסון
אז מה כן יש בסרט? סדיזם והתעללות של אדם סדיסט וסוטה, שמשתמש בטענה נבובה של חתירה למצוינות שאין בינה ובין התנהלותו שום קשר. ההוכחה לכך, בנוסף למה שתיארתי לעיל, מצויה בעוד כמה מקומות. ראשית, לקראת הסיום, במפגש המקרי ביניהם בבית הקפה, טוען פלצ'ר שמעולם לא הצליח למצוא את הגאון. טענה זו מפריכה את ההצדקה להתעללות שלו שכן סטטיסטית הוא כבר היה אמור למצוא מישהו כזה… גם כשהוא מספר לתלמידיו על הגאון שכן זכה להוציא תחת ידיו אך לצערו הוא נהרג בתאונת דרכים (וזה כמובן שקר, כי הוא התאבד כתוצאה מההתעללות שלו), הוא מגלה לפתע רגשנות ובוכה, ואז במעבר חד חוזר להתעללות שלו.
הדמעות גם הן נועדו להמחיש לתלמידיו שאם יתנהלו לפי דרישותיו יש סיכוי שגם הם יזכו לדמעותיו וללבו החם, וזו דרך ערמומית במיוחד להשפילם – שכן לאור התנהלותו אי אפשר היה לדעת מה בדיוק הוא רוצה מהם שכן דרישותיו היו שרירותיות. הוא מעצים תלמיד וכשהוא מגיע לשיאו הוא דוחקו לשוליים ומוצא לו מחליף. ועוד כהנה וכהנה. לא, אין קשר בין העצמה ודחיפה של תלמיד למצוינות למסכת ההתעללות המופרעת שבה צפינו בסרט.
את ההבנה מה רצו יוצרי הסרט להעביר דרך מסכת האלימות הזו ניסיתי לדלות מסיום הסרט, שבו יש איזו סגירה של העלילה. בסיום התלמיד מבין, סוף סוף, לאחר מסע חניכה איום והשתחררות מהלפיתה של מורהו, שהוא יודע הכי טוב מה זה להיות מצוין. בתמונה שבה הוא לוקח את הפיקוד על התזמורת כתגובה על השפלתו של המורה, מתגלה הרגע המזוקק של המצוינות, שבאה מבפנים ומתוך תחושה עצמית של ביטחון שלא זקוקה לאישורו של איש. ואכן, בהתחלה פלצ'ר ההמום מביט בו בזעם ואומר: "אני אוציא לך את העיניים" – אך לאט לאט הוא מתרכך ובסיום יוצא ממנו חיוך רחב אך בעיקר מרוכך.
לאן שלא ניקח את הסיום, הוא מעלה תהיות. כי ממה נפשך, אם הסיום מראה שהתלמיד אכן השתחרר מרבו, ואם הסרט מראה שעמלו של המורה לא היה לשווא, הרי יוצא מכאן שהתעללות חסרת פשר היא המפתח למימוש הגאונות, ובעיניי זו המופרכות הבאה בסרט. כי פה מתעוררת השאלה: מה היא בעצם גאונות? ניצוץ החבוי בנפש האדם שעלינו להוציאו מהכוח אל הפועל ולשכללו על ידי אימון מתיש עד כלות הכוחות, או שכלול ואימון של טכניקה עד קצה גבול יכולתך? שכן זה מה שקורה בסרט. אין פה שום הוצאה מהכוח אל הפועל של אהבה גדולה וחזון גדול, אלא שכלול מטורף של טכניקה, שאולי רק עם ההשתחררות מהמורה הסדיסט וחזרה לאהבה העצמית תצא ותתגלה. כי האימון המטורף הוביל בכל מקרה לאסון.
מתנת שמים
אני נזכרת באחד האודישנים לתוכנית ריאליטי מוסיקלית שבה מצטופפים אלפי בני אדם שרוצים להתפרסם בזכות המוסיקה שלהם, שבו נערה זייפה באופן נוראי, וכשהשופטים אמרו לה בעדינות שהיא לא מתקבלת היא פרצה בבכי ולא הסכימה לקבל זאת בטענה הבאה: עד היום הייתי מצטיינת בכול. בלימודים, בחברה, במגמת תיאטרון. מה פתאום שלא אהיה הראשונה גם בשירה? אז התשובה היא ככה, שלא, גאונות והצטיינות לא באות בהזמנה. מדובר במתנת שמים שאתה יכול להוציא לפועל או שלא.
אחד הדברים הנוראים בעיניי בסרט הוא שהדרך אל ההצטיינות מלווה בהתעללות ריקה, חלולה, ללא כל אמירה או לפחות העברת שדר מעצים של אנחנו מתעללים בך כי אתה טוב, ובגלל שאתה טוב אנחנו רוצים שתהיה מצוין. לפעמים נדמה לי שהפכנו להיות חברה סכיזואידית, ריקה וחלולה מכל רגש, שהריצה למצוינות הוא ניסיון לפצות אותנו על היעדר הרגש, ולכן היא כל כך מוחצנת, אכזרית, נעדרת חמלה ובעיקר נטולת השראה.
וכן, לא כולם נועדו למצוינות, ואימון מטורף לא יביא מצוינות לנעדרי הכישרון. ויפה אמרו החברים בסרט, שיש גם מצוינות מהסוג של לצאת מהעולם ושהחברים שלך יזכרו אותך. בעולם כל כך תחרותי וקר שאנחנו יוצרים לעצמנו, עוד יגיע היום שזה באמת יעיד על מצוינות נדירה.
ואז אני מדמיינת סרט המשך ל"וויפלאש", סרט על מורה נערץ בחום לבו ובמצוינותו שיודע להעריץ את תלמידיו אך לא לוותר להם, ובכך להביאם אל הפסגה. אבל אולי זה כבר משעמם.
יפעת הוכמן היא מורה לספרות
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015
