חיפה איננה חוגגת מאורע מיוחד, אלא רק את עצם קיומה. לרגל צאת האנתולוגיה "שירי חיפה", שבה קובצו יצירות ספרותיות הנוגעות באיבריה השונים של העיר
עיר שיש לה אנתולוגיה איננה דומה לעיר שחסרה אותה. אנתולוגיה של שירת עיר מעלה אותה על מפת הספרות והחברה, ויוצרת נוכחות תרבותית. היא מקור להזדהות וגאווה, להיכרות ולהעצמת תחושת השייכות. העיר חיפה עלתה מדרגה עם הופעת האנתולוגיה עליה, הכוללת את מיטב השירים על העיר וסביבתה מראשיתה ועד היום. היא משקפת את העיר ואת תפיסתה התרבותית כמקום, הן בהקשרים היסטוריים או גיאוגרפיים והן בהקשרים אקטואליים או אישיים. בנוסף לזאת, עקב היותה עיר מעורבת – האנתולוגיה אף מבטאת את מגוון הקולות ונקודות המבט במפגש בין העמים, התרבויות, האנשים והנופים המאפיינים אותה.
הייתי מעורבת ביצירתה של האנתולוגיה של שירי חיפה עוד מראשיתה. לאורך השנים המלצתי, עודדתי, הוספתי וייעצתי, כיוון שהאמנתי שהנושא ראוי וסופו למצוא מקום בלבבות. גם בשעה שבה היה נדמה כי לעיריית חיפה סדר עדיפויות אחר, וכי מימון אנתולוגיה לא נראה לה חשוב, האמנתי שיש צורך להאמין ולקוות, ושיימצא גוף שייקח את האנתולוגיה תחת חסותו. כעת, משיצאה לאור, סבורני כי חשוב שהאנתולוגיה תוענק לכל מבקר בעיר חיפה, כיוון שבכוחה להמשיך ללוותו גם כשביקורו יסתיים.
אנתולוגיה של שירי עיר פועלת בשני מישורים. היא מעודדת את המשך ייצוגה של העיר גם בשירה ובספרות המודרניות, ויש בה כדי לחזק את העיר והיצירה. בהיבט רחב יותר האנתולוגיה אף מהווה מופת מעצם מהותה, וקוראת אל עבר מקומות אחרים קריאה רמה. כל הרוצה לטפח את גאוות מקומו, ולחזק את הקשר בין בני האדם לבין המקום שבו הם חיים – ידאג לאנתולוגיה ספרותית על מקומו.
יופי ב־פ' רפה
כשהעיר חיפה עומדת ברקע, הקשר היחיד בין הטוב לבין היפה מתבטא בסיפורו של ברנר, 'עצבים', כשלדעתו ניתן להיפתח אל יופייה של העיר ואל הים שלרגליה רק כאשר מתגלה בנוף אדם טוב ומוסרי. ברנר, שהיה אדיש לנופים ורגיש לבני אדם, תיאר את סיפור העליות לארץ ישראל, את הטוב ואת הרע – "אימת ההפכים של שני האנשים אשר פגשנו באותו יום במקרה, אימת הניגוד בין ה'נו־גוּד' וה'גוּד' … רע וטוב בתור שני עולמות, שני מהויות … שמה גדול התהום ביניהם".
רק כשמשפחת העולים בסיפורו של ברנר מצליחה להגיע לבסוף לחוף מבטחים בחיפה, ולהיכנס דרכו לארץ ישראל, היא מאופשרת להתפנות ולקלוט את היופי. תיאורו המתפעם של ברנר מדגיש זאת באמצעות החזרה על צליל פ' רפה, שלא נפוץ בשפה בעברית – "הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי שאנו שומעים השכם וערב מסביבנו… אולם אמור מה שתאמר, מילים אין בפי – ואז היה יפה. והים הגדול אכן הוא ים יפה, ובחוף חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי".
הקשר הלשוני השפיע על בחירת אוצר המילים בשירי חיפה ועל המצלול שבהם. לצליל הפ' הרפה יש עוצמה ונוכחות במודע, וכשהמרכיב הזה הוא כה דומיננטי בשירים ובסיפורת הוא הופך להיות אחד ממרכיבי הנוף הייחודיים לעיר. המשורר אשר רייך, בשירו 'חיפה בחורף', בוחר בקפידה את המילים אשר מקשרות עצמן אל מהות השיר, כמו שניתן ללמוד עוד מכותרתו, ועוד הוא ממשיך. נדמה שמשחק העיצורים הזה הוא שקסם למשורר הכותב "חיפה בחרף מרחפת … האופק הוא לפעמים מפרש כפצע".
לשורר בין שני הענקים האלו, בין צמד הניגודים של הים וההר. חוף בת גלים, חיפה, 2009
צילום: פלאש 90
יפה נוף
הקושי לתאר נופים בספרות הוא קושי מובנה. הנוף נתפס בחושים בעת ובעונה אחת, ואילו הספרות היא אמנות של פרטים המתגלים בזה אחר זה. עקב הקושי לתאר מקום במילים – הדרכים שבהן הספרות מעצבת את המרחב נידונו במחקר הספרות בכלל, ואף בתוכן של היצירות עצמן.
בנושא עיצוב המקום בספרות העברית באופן ספציפי ניתן לדבר על גיאוגרפיה ספרותית, בד בבד עם אפיונים ספרותיים יהודיים. החשיבות שיש למקומות ואתרים בחוץ לארץ, בגולה, כלל איננה זהה לחשיבות מקומות ואתרים שבארץ ישראל. כיבוש הנוף הארץ ישראלי היה אחד המשימות המורכבות ביותר בספרות העברית. עיקר הקושי עמד באי יכולתם של המשוררים להשתחרר מהנוף האירופי, ולקבל לתוך יצירותיהם את הנוף הארץ ישראלי. החורף כבר לא מסמל קיפאון, כפור ומוות, החורף הישראלי הוא עדין יותר וירוק יותר. נופי הארץ מלאים בצחיחות ויובש, וגבוהה היא השאיפה לצל. המים הם מקור שמחה ולא סכנה.
המשוררים לא יכלו לתאר בקלות את הנוף החדש. הם גם פחדו להוציא את דיבת הארץ רעה, נזהרו מלכתוב על השממה והקוצים. רק עם הצטרפותם של משוררים ילידי הארץ, וההתוודעות העמוקה לנוף הארץ ישראלי – החלה להיווצר מסורת של תיאורים מהימנים של הנוף בספרות העברית, ללא השפעה מהניכר.
עם השנים זכו מקומות רבים בארץ ישראל להיכלל ביצירות ספרות שנכתבו עליהם, אם כרקע ואם כעומדים במרכז, כגיבור בפני עצמו. בראש המקומות שעליהם נכתבו שירים וסיפורים עומדת, כצפוי, העיר ירושלים, ואחריה – תל־אביב. עם זאת, כמעט אין יישוב במפת ארץ ישראל שלא זכה שייכתבו עליו יצירות ספרות.
ז'אנר ושמו חיפה
במחשבה ראשונה יהיה מקובל להאמין כי יצירות ספרות המעמידות במרכזן את העיר חיפה הן מעטות וזניחות, יש אף שיחשבו שהן לא קיימות, אך התעמקות בנושא גילתה מספר יצירות עצום שנכתב על העיר חיפה בידי יוצרים שונים, לאורך תקופות שונות. התעמקות זו גילתה את היווצרותו של ז'אנר ספרותי חדש, מיוחד. באנתולוגיה קובצו יחדיו למעלה ממאה יצירות, שהן מבחר מצומצם ממגוון גדול יותר של יצירות העוסקות בעיר חיפה (כפי שמעידה הביבליוגרפיה שצורפה לאנתולוגיה). שפע זה מעיד על ההיקף והגיוון של ספרות־חיפה, הוא מראה ומוכיח שהספרות מלווה את העיר חיפה, את מציאותה, מושפעת ממנה ומגיבה אליה, מנציחה אותה. יצירות הספרות נותנות למקום תוקף ומשמעות שמעבר למקום.
אם כן מה הופך שיר על חיפה לשיר חיפאי? זוהי כנראה שאלה שתשובתה היא בלתי אפשרית. האם די בהזכרת עצמים ושמות גיאוגרפיים, או שיש צורך בדרישת מהותם? ואם כן, מהו תיאור מהותי של נוף? סבינה מסג מזכירה בשירה 'שבת, קריית שפרינצק, חיפה' מרכיב נוף ייחודי ובודד, "מעל הים העצום". השיר מבטא את הלך נפשה ה"צנוע" של הכותבת, אל מול המראה ה"עצום" הנשקף אליה. אז האם חוויה אישית שהתרחשה בחיפה היא ההופכת את השיר לחיפאי? האם העובדה שהמשורר קשר את תחושותיו האישיות עם המקום עושה את השיר לחיפאי? לא מעט משירי חיפה נעים על קשת השאלות הרחבה הזו. אלו שירים ללא רקע ביוגרפי, ולרוב אין אפשרות להבין בצורה מוחלטת האם, או מדוע, מדובר בשיר חיפאי.
בנוסף יש לשאול האם אהבת העיר היא תנאי. בשירים רבים קשה למצוא ביטוי אהבה מפורש לעיר חיפה. הרי כוחה של יצירה ספרותית הוא באיפוק, ברמיזה, במובלע. בשירים אחדים מסתתרת אהבה לעיר חיפה, לעיר הגדולה, היפה, הנעימה, אך הספרות איננה חסרה כלל ביקורת אישית על העיר, אף ביקורת אידיאולוגית ואורבנית. עם זאת, הביקורת חריפה ונושכת פחות מבשירים העוסקים במקומות אחרים, בערים אחרות. נדמה שעצם כתיבת שיר על חיפה הוא ביטוי עדין לאהבתה.
מאחורי שיר מאחורי עיר
האם הכותבים על חיפה נולדו בה, חיו בה שנים רבות, או שמא הם תיירים מזדמנים בביקור חטוף? למרות שקל לחשוב שהתושבים הקבועים יצליחו לתאר לעומק את חיי היומיום בעיר, וינקו מיצירותיהם את האטרקציות ואת ההתרגשות של המעמד הבתולי או הארעי של המתבונן שרק מבקר בעיר – קשה לקבוע היכן עומדת האמת. אולי דווקא התושבים הקבועים של העיר חיפה מגיבים אליה כאל סביבת חיים מובנת מאליה, ודווקא המזדמנים הם המתרשמים באמת מדקויות הנוף, ונותנים להתפעלותם לבטא עצמה ביטוי ספרותי. המחקר הסטטיסטי מראה שמעטים מבין כותבי השירים הם ילידי העיר או כאלה החיים בה דרך קבע.
תופעה בולטת נוספת העולה ממחקר זה מראה שדווקא המשוררים הלא יהודים, הרבים באופן יחסי (כפי שמעיד תוכן העניינים באנתולוגיה), נוטים לעסוק בהיות חיפה עיר מעורבת. חיפה היא אכן דוגמא לעיר קוסמופוליטית, מגוונת, אפילו סובלנית. בעיר שוכנים בכפיפה אחת ובהרמוניה בני דתות שונות – יהודים, נוצרים, מוסלמים ובהאיים. נוף העיר הוא נוף משותף, המתקיים לצד נופים הייחודיים לכל דת. הנופים הללו יוצרים אווירה. אבות ישורון מזכיר בשירו "הקריאה בחיפה" את רחוב חסן שוקרי, שהיה ראש העיר בעבר, בין היתר כדי להבליט את האווירה הזו.
והאם יש ייחוד לשירי נשים על חיפה? כמה מתוך הכותבים הן כותבות? עשרים ואחד שירים מתוך מאה שירי האנתולוגיה הם שירי נשים. פועה הרשלג פותחת בשירה 'יקיצה בנווה־שאנן' את מראה העיר היומיומי מהעין הנשית – "צוות חבלי כביסה / מוסטים במרפסת … רחם המפרץ המעוגל מפריך שמועות / על ארצות רחוקות".
כל המרכיבים הקבועים בספרות המקום קיימים גם בספרות חיפה. המרכיב הגיאוגרפי, המקראי, ההיסטורי, הלשוני, ואפילו מרכיבי החי והצומח, לא נחסכים ממנה. מרכיבים אלו, שמקורם בריאליזם, מקבלים ביצירות הספרות משמעות סמלית, ועליהם מתווסף המרכיב הלאומי־אידיאולוגי, המרכיב האישי. חומרי הגלם של העיר חיפה משותפים לכולם, והעיר היא בבחינת מחסן ציבורי שממנו כל הרוצה – בא ונוטל. אך, כצפוי, לכל יוצר ומשורר ישנה מדיניות אישית של בחירה והשמטה, הדגשה והתעלמות. כל יוצר מתיך את המרכיבים שבחר ואסף, ומעגן אותם על־פי תפיסת עולמו. בכל שיר ושיר ישנם שילובים של המרכיבים כולם, במינונים שונים.
העיר התחתית
היסודות הגיאוגרפיים הקבועים של חיפה הם הים והכרמל. אל מול הכרמל המוחלט נפרש הים רחב־הידיים, ואליו קשורים גם המפרץ, הגלים, הנמל, שובר הגלים והמזח, התרנים והמלח. דבר מתבקש הוא לשורר בין שני הענקים האלו, בין צמד הניגודים הים וההר, למטה ולמעלה, הנוזל והנע לעומת הסלעי, המוצק, הקבוע. הים וההר הם עמודי התווך של המתאר בשירת חיפה, והעיר עצמה היא זו המחשקת ליצירה הרמונית, שלמה. כמעט אין סוף לשפע האפשרויות של שילובם יחד, התייחסותם זה לזה והמשמעויות העולות מהם.
מתוך מרכיבים אלו נוצר המבט המיוחד של הניצב בעיר ומביט הלאה. כל המביט ממרומי הכרמל אל העיר – מתגלים אליו הים והמפרץ. הנוף הזה, הנשקף בכל הווה שהוא, משלב בתוכו, מעבר לגיאוגרפיה, את הרגשות האישיים של הדובר.
ההתבוננות יכולה להיעשות בכל שעות היממה, אפילו בלילה, כאשר האור המלאכותי של העיר נמהל עם אור הכוכבים. חסן אלבוחיירי מתאר בשירו 'חיפה לאור הלבנה' את שילוב האור עם המים אשר "שוטף את המים בעתרת זהב". משוררים רבים הביטו מרום ההר אל העיר ושזרו את יצירותיהם – נתן זך ויהונדב פרלמן, אליאס פרידמן וברק פז, אך יוצא דופן בהתבוננותו הוא שירו של חיים גורי 'זיכרון חיפאי', שבו המתבונן ניצב בעיר של מטה, ומתאר את הנוף האנושי המלווה ברוח הים ובאווירת התחתית – "ברחוב המלכים ליד הנמל בחיפה … עשן הפלייר'ס … קציני ים בריטיים בחברת כמה זונות, משלנו".
נביאים כתובים
שמות המקומות מסביב לחיפה המוזכרים בתנ"ך, והמאורעות שאירעו בהם, הם חלק בלתי נפרד ממרכיבי שירת חיפה. הקישון, הלא הוא נחל קדומים המפורסם, נוגד את עברו המפואר בעליבותו הנוכחית, והדרכים מסביב לחיפה, אשר התרחשו בהן קרבות מרים וניצחונות מפוארים, הן כיום רק דרכים פקוקות.
פעילותו של אליהו הנביא קשורה למערתו במורדות הכרמל. מלחמתו הקנאית בכוהני הבעל היא גם המלחמה נגד אויבי ישראל לדורותיהם, מלחמת חורמה, ללא רחמים. מיקומה של חיפה אף מקשר אותה למאורעות שהתחרשו בסביבתה והוזכרו במקרא כגון נחל קישון, עמק זבולון ועכו. ההיסטוריה העתיקה של העיר מחברת בין עבר להווה ומעידה על שורשים עמוקים. מחד העיר מתחדשת, חיה ונושמת אוויר הווה רענן, אך מאידך העיר מורכבת ושואבת מן ההיסטוריה באופן כה עמוק, עד שנדמה כי העיר שבויה במחזוריות שאיננה מסתיימת.
עבר קרוב והווה, זה מה שנותר לאחוז בו, אך המלחמות שעברו על העיר טרם נסתיימו, והחשש הוא שכך יהיה גם בעתיד. זוהי הרוטינה הקבועה של ההיסטוריה, שחיפה היא חלק ממנה. כך בשירו של אליאס פרידמן 'שכנים', הקושר את מלחמות העבר עם מלחמות העתיד – "באניות, צוללות, מרגלים, מחבלים… מתחקה אחר המלחמה הממשמשת לפרוץ". הוא אף מנבא רעות ל"נערה האשכנזית" שבקרוב "עלם החמודות העומד לידה – ייפול".
אף המשורר יהודה עמיחי מנציח בשירו "דרך נמל חיפה באת" את ה"חיילים הבריטיים / חובשי מגבעות אימפריה גדולה עשויות שעם / שליחי מלכות מתפוררת", הם נשכבים על אדמת העיר לא מאהבתה, אלא רק כדי להתגונן מפני "יריות אלף תשע מאות שלושים ושש". העיר שואבת את המלחמה. חותמת תחושה זו השורה הטרגית של גבריאל פייר בשירו 'מעל הכרמל' – "איזה ערב שאיננו מסתיים וקולט / חילופי דברים בין כובשים ודייגים".
ירוק תמיד
נמל חיפה הוא השער לארץ ישראל, המקום הראשון שאליו מגיעים מן הגולה לאחר שנים של נדודים וייסורים. נעים לעלות לארץ דרך חוף חיפה היפה, זו התחלה טובה. האדם אשר עומד ומביט, פוסע פסיעה ראשונה בעיר החדשה־ישנה הזו, חש בתערובת הנוף והאדם הנגלית אליו. כך בשירו של יהודה עמיחי 'דרך חיפה באת', תוך שבירת המוסכמות הישנות של "לנשק את אדמת הקודש", מתפתחת יהדות חדשה, ציונות. מתחזקת ההבנה – "הנמל היה חדש. הילד היה חדש".
———————–
שירי חיפה
בעריכת אילנה שחף, שונית כהן, עוזי שביט
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג, 2013
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013
