הדור שלא גדל על שולטהייס, שטוכס, הכלבה מקס והג'ינג'י עם המפתח זכאי להכיר אותם ויתפלא לקרוא איך דבר בעצם לא השתנה. מבחר קישוני במהדורה חדשה
ספר משפחתי
אפרים קישון
ידיעות ספרים, 2014, 438 עמ'
ספר המסעות
אפרים קישון
ידיעות ספרים, 2014, 325 עמ'
אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חוש ההומור שלי הוא סבתא שלי, סבתא יהודית, הונגרייה ברמ"ח ושס"ה שבחנה כל דבר בעולם בקור רוח ביקורתי; אשת משפחה שלא נתנה לדברים פעוטים כמו דעתנו להפריע לה; ניצולת שואה שאל תעז להזכיר לה את זה אפילו.
כחלק מההכנות ליום ההולדת השישי או השביעי שלי, סבתא, שתמיד היו לה עצות מחייבות איך לעשות דברים, הציעה שאספר למוזמנים בני הכיתה שלי בדיחה. היא אפילו סיפרה לי בדיחה שהכירה, משהו על קמצן אחד שנתן לבן שלו עשר אגורות והבן השלימזל איבד אותן וכו' וכו', כל הפארסה. את הבדיחה כתבתי בעט אדום על פתק והפקדתי במגרה. על משכבי הגיתי בבני כיתתי, שלבטח יתפקעו מצחוק מהבדיחה הגזעית שלי (אלו היו שנות השמונים). האמת הייתה שלא כל כך הבנתי מה מצחיק בה, אבל סבתא הבטיחה שהיא תהיה שלאגר.
בסוף שכחתי לספר את הבדיחה ואכזבה נרשמה בבודפשט והמחוזות, אבל בתמורה קיבלתי מסבתא בהשאלה את "ספר משפחתי" של קישון. חלק גדול מההומורסקות לא הבנתי, את השמות שיבשתי לגמרי (קחו ילד ממוצע בן שבע ותנו לו לקרוא "שולטהייס" מהדף), אבל היו בספר ציורים צבעוניים שיכולתי להתבונן בהם שעות. אחר כך גם התחלתי לקרוא, ומאז ועד היום יש לי חוש הומור של סבאים. הונגרים.
אני לא באמת יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על קישון. הוא משתייך לרשימה ארוכה של בני משפחה, אחים גדולים מן הצד התרבותי, שאפשר לעקוץ אותם בחיבה ולהזכיר להם את התסרוקת שלהם מהתיכון או הפעם הראשונה שדפקו את האוטו, אבל אף פעם לא לרדת עליהם באמת. במשפחה הזו נמצאים גם אריק איינשטיין, נעמי שמר, הגששים, רפול והרב קרליבך – בקיצור, כל מי שנחשפתי אליו עוד לפני שפיתחתי חשיבה ביקורתית. וטוב שכך.
אנשים לבנים שמנים
ובכל זאת, מה כל כך מצחיק אצל ההונגרי הקריר הזה? אני עושה לי רשימה קטנה, והסעיף הראשון בה הוא ההגזמה. כשיש לשכנים ילד מעצבן שלומד ג'ודו ומבקש שיתקפו אותו – קישון לא מתבייש לרדוף אחריו עם סכין ("ספר משפחתי", 'הדוד התקיף עם שחר', עמ' 58); כשמקדמים את ציגלר במפתיע להיות שגריר ישראל בקונגו, זה משום שההודעה האחרונה מהקונסול הקודם הייתה "חיילים אפריקנים נכנסים לבניין ומחפשים אנשים לבנים שמנים" – ומאז ניתק איתו הקשר ("ספר המסעות", 'עבודה שחורה', עמ' 118); כשהמשלחת הישראלית המונה שבעים איש נוחתת לביקור רשמי ראשון בזמביה, מגייסים עבורה את כל כלי הרכב ועדיין הם צריכים לנסוע בשתי נגלות ("ספר המסעות", 'מצב חירום בזאמביה', עמ' 132); ככה הוא אוהב את הסטירה שלו – מטורפת עד שאי אפשר לטעות בה.
השפה. קישון לא רק יודע לספר בדיחה, לבנות את המתח עד לשורת המחץ ולסיים ברעש גדול של התפוצצות, אצלו גם הדרך חשובה. והדרך הזו מלאה בשנינויות, חידודי לשון (רק מלכתוב את הביטוי הזה כואבות לי השיניים. אבל הבנתם), הפניות לטקסטים מכוננים וחידושי לשון מבריקים. כשקוראים אותו מרגישים שמכירים עוד רובד של השפה, הרגשה מפעימה במיוחד כשזוכרים שהעברית לא הייתה שפתו הראשונה.
המורכבות. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי דמויות רעות לב ואכזריות אצל קישון. יש תככנים, יש עסקנים, יש אדישים, יש עצלנים ויש בלי סוף נודניקים מכל הסוגים והמינים, אבל להבדיל מהסאטירה של ימינו שמתאמצת להפוך את מושא כתיבתה לשטן המבקש להחריב את החברה, רוב ההומורסקות של קישון עוסקות באיש הקטן ובתכונותיו הקטנוניות. וכמו אצל הסטנדאפיסטים הטובים באמת – זה מצחיק כשזה אמיתי.
זה מצחיק כשזה אמיתי. אפרים קישון, 2002
צילום: דן פורגס, לע"מ
פרטאצ'יה אהובתי
לקישון הייתה ראייה חודרת ומדויקת בנוגע לטבע האדם, חולשות אנוש, הרגלים מגונים ובמיוחד אלה האופייניים לישראלים. הוא חי וכתב וכנראה גם חשב כתייר, כעולה חדש, כבן המקום אך גם כאורח אירופאי שעלה לטיסה הלא נכונה ונחת בג'ונגל של הלבנט – המבט האידיאלי לסטיריקן. המבט הפנימי־חיצוני הזה יכול להצחיק אותך ויכול גם שלא, אבל אם הוא לא מצחיק אותך אז כנראה שאתה סתם אידיוט.
המערכונים של קישון לא חוסכים את שבטם מן הישראליות. הקומבינה, הבזבזנות בכספי ציבור, הפרטאצ'יות (ביטוי שמקורו ביידיש ומתאר סחורה ירודה, אך קישון שכלל אותו לכדי עמדה קיומית של מדינה שלמה), הפרוטקציה, הנרגנות, האדישות (כמו במערכון החריף על העולה שהכול מכרכרים סביבו, אך מיד אחרי שהוא עולה לארץ הוא נזנח) – כל אלה זוכים אצלו לטיפול מחמיר ומתוארים באינספור קטעים ומופעים שונים בלעג ובגיחוך.
אבל זה לא ממש חדש, עשו את זה לפניו ואחריו. ייחודו של קישון, בעיניי, הוא דווקא במבט החומל. הוא כותב על ישראל כאילו הייתה נערה מתבגרת שמצב רוחה משתנה ללא הרף, מלאת כוונות טובות אבל נמהרת, מאוהבת ונגעלת בו זמנית. ובמקום שיש חמלה, יש רצון אמיתי לתקן.
באחד מהמערכונים היותר מפורסמים שלו (יצא בספר "הכל תלוי", 1958), מצביע קישון בפני דוד אגון היהודי־אמריקאי – שמשוויץ בצבא מדינתו החזק ביותר בעולם אך ממרר בבכי נרגש למראה מצעד יום העצמאות מעורר הרחמים של ישראל – ש"זה ההבדל". ההבדל הוא שהמסוקים המועטים, החיילים המרושלים, המחירים הגבוהים וחוסר הסדר הכללי הם שלנו. גם אם לא היה קישון כותב גדול כמו שהינו, הוא פשוט משלנו, ואפשר להרגיש זאת בכל שורה שחיבר.
החליפו את הפיז'אמה
הרשימה הזו נכתבת לרגל הוצאתם המחודשת של "ספר משפחתי" ו"ספר המסעות" עם מלאות 10 שנים למותו של קישון, שני ספרים מאוד קישוניים העוסקים בנושאים שונים בתכלית.
"ספר משפחתי" יצא לראשונה ב־1980, והוא מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון החל מתקופת השמרטפיות (מ"רגינה עוד שלנו", עמ' 30, ועד "יוספה הפנויה", עמ' 197) עבור בתקופת ההתבגרות ("מסטיק עם פסים", עמ' 126) וכלה בעידן "אבא תקנה לנו כלב" ("הופעת מקס" מעמ' 285 ועד הפיפי על השטיח).
"ספר המסעות" הוא אסופה של מערכונים המתייחסים לישראלים בחו"ל, בני קהילות יהודיות מהתפוצות, ביקורים ממלכתיים של נציגי ישראל ואופן שיקום הארצות המארחות אותם – שלוקטה מבין אלפי הרשימות שכתב ההומוריסטן המחונן בימי חייו (שבמשך 20 שנה פרסם טור יומי. עשרים שנה. טור יומי. עכשיו צאו וחשבו), ויצאה ב־2003, כשנתיים לפני מותו.
ההוצאה החליטה, ככל הנראה, שאנשים כבר לא קוראים ספרים לשם ההנאה אלא לשם המידע הטהור. "עזוב אותך מתמונות, רובינשטיין, תן להם תכל'ס, תכל'ס תן להם!!!", שאג בוודאי העורך הראשי באוזנו של המגיה, "אם הם רוצים תמונות – שילכו לאינטרנט!". לפיכך עיצוב שנות ה־80 של "ספר משפחתי" רחב הידיים והשוליים, המשובץ בציורים יפים ומפורטים ובכותרות ייחודיות, הוחלף בגרסת מדפסת יבשושית וטכנית, כמעט מעליבה, ששומרת על הטקסט כמעט כלשונו (לבד מעדכוני־לשון כגון ה"פיז'אמה" החיננית המוחלפת ב"פיג'מה" המודרני, "טכס" המוחלף ב"טקס" וכן הלאה) אך הופכת את הקריאה מתענוג רב חושי למטלה לא־בלתי־נעימה.
ובינתיים במס הכנסה
די צפוי שבאיזשהו שלב יבוא אנטישמי שונא ישראל כלשהו וישאל בקול רעש גדול מדוע צריך להוציא מחדש את כתבי קישון, בעצם. הנה, מעדכנים אותי פה שהשאלה כבר נשאלה באחד העיתונים הישראלים הנקראים בחו"ל. נו, כבר אמרתי, אנטישמים. אבל גם להם צריך לומר משהו, אחרת יחשבו שנגמרו היהודים ואפשר ללכת להציק למישהו אחר.
אז אל"ף, מגיע גם לדור החדש להכיר את רפי, עמיר ורננה, את האישה הקטנה ואת הכלבה מקס. לעומת זאת כדאי שלא להכיר את שולטהייס ואת שטוכס ואת הג'ינג'י עם המפתח, אבל אין בררה כי מישהו צריך לסדר את העניינים. בי"ת, מדהים לקרוא כמה שום דבר לא משתנה. ברצינות, מילולית לגמרי. זה אותו פקיד שיושב במס הכנסה מאז שקישון כתב עליו. וזה רק מראה שלסאטירה אין שום תועלת מעשית, אחרת מזמן היו מוציאים את ציגלר (האבא) לגמלאות עם פנסיה תקציבית שמנה או משהו. גימ"ל, העברית. הו, ריבונו של עולם, איזו עברית! כמעט כמו האנגלית של הנוער בישראל.
דל"ת, כי יש ימנים מצחיקים. קישון היה ציוניסט מושבע שלא האמין בתנ"ך ובגבולותיו כהוא זה אבל שנא את צביעות העולם. הוא טחן עד דק את אברכי המשי של המדינה, הפקידים, שקוממיות ישראל בגרונם, כיס שלמונים בידם ודגל ישראל מציץ מאחוריהם, אבל את הרעיון של מדינת היהודים אהב בכל מאודו. היום קוראים לזה ימני. ה"א, כי זו קלאסיקה ישראלית, ולקלאסיקה ראוי שיהיו אלף מהדורות. וא"ו, כי גם הוצאת ספרים צריכה להתפרנס ממשהו, ריבונו של עולם, כבר אי אפשר לפרגן במדינה הזאת? עד שיש פרה מניבה כזו ניתן לה לרבוץ ברפת?
אבל יותר מהכול, מה שאני אוהב בקישון זה שהוא מזכיר לי את סבתא שלי עליה השלום: הוא תמיד יודע להצביע על הליקויים הקטנים בעבודה שלך, בהרגלים שלך, במשפחה שלך, בהישגים שלך ובעצם בכל דבר שקשור אליך, אבל יהיה מוכן להרוג את מי שינסה לפגוע בקצה הזרת של הכישלון המפואר שאתה. ובגלל זה אני אוהב אותו.
נחום אבניאל הוא עורך תוכן במרכז האקדמי שלם, כותב ומפרסם שירה וסיפורת ובעל יומן הרשת "אחר כך נחום"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015
