הסנדל הפך, או נעשה במכוון, לסמל ישראלי. מחקר אנתרופולוגי חדש מחבר כלכלה ואופנה, אך אינו מספק תשובה למתעקשים על מראה הסנדלים עם גרביים
סנדלים
אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי
תמר אלאור
עם עובד, תשע"ה 2014, 160 עמ'
דומה שהסנדלים התנ"כיים הם החפץ היחיד שזוהה עם הצבריות והישראליות בשנים המכוננות ונותר על משמרתו עד היום. הסנדל התנ"כי למיניו הוא הישראליות. התנ"כיות (המומצאת) שבשמו והעתיקות שאכן גלומה בו, האי־פורמליות שבמהות לבישתו, ההרגשה הכמעט יחפה של האדמה, ההתאמה לאקלים, דלות החומר. מחקר כגון זה של תמר אלאור היה אפוא מתבקש – מתבקש עניינית, גם אלמלא חפצה אלאור לחזק אגף מוזנח של המחקר האנתרופולוגי, שלדבריה מתחיל להתעורר, אנתרופולוגיה של חפצים ותרבות חומרית.
מפתיע לפיכך לגלות שסיפור הסנדל הישראלי כמעט לא סופר, ואם סופר נשתכח מלב. מוזיאון הסנדל הישראלי טרם הוקם. בצאתה אל מחקר השדה ואל המחקר הארכיוני, כותבת אלאור, ציפתה למלאכה קלה. הרי לפחות שתיים מהחברות שמשלו בשוק הסנדלים בשנות התקומה ושנות השיא של הצבריות ואשר כוננו את סגנון הסנדול המקומי, סנדלריית נאות־מרדכי לגלגוליה וחברת נימרוד התל־אביבית, עדיין פועלות, וסביר שתְּתַעדנה את מפעלן. אך לא. קורות הסנדל העברי, מהייצור הבורסקאי עד הייצוא הבורסאי, עדיין מונחות כמרצע בשק.
אם חשב מישהו לכתוב את אלבום קורות הסנדל העברי, וידיו רפו בראותו בהופעת "סנדלים", תחזקנה ידיו ותאמצנה רגליו: "סנדלים" איננו האלבום הזה. אמנם אלאור מגישה, אם בהרחבה אם ברמיזה קלה, את רוב מה שרציתם לדעת ולא חשבתם לשאול על אודותיו של אותו מִנְעַל בד, פלסטיק וגומי המחבר אותנו בשתי רצועות־רוחב נצחיות אל אבותינו וסבינו נועלי העור. אך הכול מתוך התכוונות אנתרופולוגית.
הסנדל משמש אותה לחקר מושג הסגנון, להבנת הישראליות, להצגה מלבבת של הסוציולוגיה של עולם התעשייה הקלה שעל גבול עולם האוּמנות, וליצירת היכרות ידידותית בין הישראלי הסקרן לבין עולם המחקר האנתרופולוגי. וזה כמובן הרבה. נקל לטיפשים המתייהרים בשאיפות רוחניות להגחיך ספר שכולו נעל, סמל לגסות וטיפשות, מה גם שיש בו פרקי תיאוריה וסעיפי התבוננות המוקדשים לינעל־אבוכ הזה שאנו דשים בו בעקבנו. רחמיי ומנוד ראשי מוקדשים למלעיגים אלה. הם יחמיצו הרבה.
כיתות הרגליים של אלאור בין מוזיאונים לעתיקות (הידעתם שקדמונינו בימי בית שני נעלו סנדלי אילת דווקא?) לבין סדנאות ייצור (הידעתם שהישראלי התחמן צובע מחדש את הנקודה הירוקה שבתחתית סנדלי השורש המהוהים שלו, להוכיח שהם נהרסו לו כשהיו חדשים?), ובין בוידעמים מבולגנים של אבות עיצוב הסנדל בארצנו (לו ראיתם כמה דגמי סנדל שניסו לחרוג מהסגנון הישראלי התנ"כי נגנזו כלעומת שבאו) לבין ארכיוני עיתונות (הידעתם כי פינוי גוש קטיף היה גם מלחמה בין נועלי סנדלי השורש לבין נושאי שלוקרי שורש?) – ובכן, כיתות רגליים זה, רגליים מאווררות היטב כמובן, מאפשר לנו הקוראים לעלות לרגל אל מקדש אבוד, אחרון, של דבר שאפשר לקרוא לו מסורת ישראלית; מעוז אחרון, שאף הוא מתפורר בהדרגה, של הפַּשטות הצברית המופגנת.
תופסים מקום חשוב אצל אוכלוסיית רגישי-הטמפרטורה-בקצות-הגוף. דגם סנדלים תנ"כיים שהוצג בתערוכה בשדרות ממילא, ירושלים, 2011
מבורגנות למוצ'ילרוס
שלושת מוקדיו של הספר, המארגנים סביבם את רוב העובדות וההגיונות המוצעים בו, הם שלושה יצרנים מרכזיים שעיצבו כל אחד בתורו את הזרם המרכזי של סנדלינו. נימרוד, טבע־נאות ושורש. אלה הם, אם תרצו, שלושה פנים באתוס הישראלי, לא רק בהיסטוריה הרצענית המקומית. ולכך בדיוק חותר הספר.
נימרוד, הזעיר־בורגני התל־אביבי, מעצמת הסנדלים הייצוגית של ישראל בעשוריה הראשונים, ספק מעצב את הטעם הישראלי ספק מתעצב תחת רגליו. נאות הוא סיפורה של התעשייה הקיבוצית, שדווקא נשאה את דגל השמרנות העיצובית, עד שפרישה פתאומית של המנהל כפתה עליה להעתיק עיצוב סנדלרי גרמני מבית בירקנשטוק שייתפס מעתה כדבר הכי תנ"כי בעולם, וגם לחולל מהפכה אורתופדית קטנה. שורש בנה את עצמו כמותג של "נוודים", של המוצ'ילרו הישראלי, אך הוא גם סמל לתרבות ההיי־טק של שנות התשעים – וסיפור הסוציולוגיה שסביבו כולל גם את תת־הסיפור של נטילת הלפיד הצברי בידי דור ציוני־דתי צעיר.
אלאור בנתה את הספר על הציר המחקרי, מתוך ניסיון לחבר כלכלה ואופנה ואנקדוטות אנושיות עם רוחב מבט תיאורטי. יש חן בדרך הסיפר שלה, בתיאור החוויה האישית של החוקרת הנכנסת לשדה בנלי כביכול אך בלתי חרוש בכלל. אבל יש גם משהו מעייף בצליחה של הספר הזה מתחילה ועד סוף, ועל כן מומלץ לקורא לא להתבייש לדלג. טוב שהמחברת דאגה לפרק־סיום נהיר, השולה מן המערבולת הסיפורית־תיאורטית כמה הכללות המסייעות להתמקד.
הנה למשל, מפרק זה, משהו ממסקנותיה (העולות כמובן מהפרקים האינפורמטיביים) על הסגנון הישראלי; זאת, לאחר שהיא קובעת שיש דבר כזה סגנון ישראלי, לפחות על כפות רגלינו. אין זה דבר מובן מאליו, כי סגנון הוא מסורת הגמונית מחייבת, והתרבות הישראלית צעירה מאוד בקנה מידה של חקר התפתחות המסורות.
"הסגנון הישראלי בהול, דחוף, עכשווי… יש בו מודעות תמידית למקום ההתרחשות שלו, הוא יודע מאין הוא מתבונן על עולם הסגנונות ואינו 'חי בסרט'. כאן לא פריז, מילאנו, לונדון או ניו־יורק. כאן תל־אביב. מי שמתבלבל נדחק לשוליים העליונים או התחתונים או פשוט נעלם. … כל סגנון ששוכח את המקום הזה ואת המודעות למקומה הפריפריאלי של ישראל – מודעות הטמונה בקו, בצבע, בצורה ובמרקם – נחשב סגנון זר. יש בו יותר מדי. יש בו עודף שאינו יכול לשמור על התחכום הבלתי מתחייב של פריפריה המודעת לעצמה".
אופנה או נוחות
אחרי אלאור, יש עוד הרבה מה לספר על הסנדל שלנו ומה לחקור בעניינו. אפילו שאלות היסוד בסיפור הזה, מאין בא הסנדל ולאן הוא הולך, אינן נפתרות בנחרצות. האם החלוצים של העליות הראשונות נעלו סנדלים? ומה נעלו התל־אביבים והירושלמים בקיץ בשנות העשרים והשלושים? האם הם היו תנ"כיים באיזשהו אופן, או שנימרוד מכאן והסנדלריות הקיבוציות מכאן המציאו את הסגנון הזה? מה בעצם מצבם כיום של הסנדלים התנ"כיים הקלאסיים, העשויים עור? אלאור אולי תאמר שכל זה רמוז בספר, או שכל זה עניין לכתבי אופנה ולהיסטוריונים ולא לאנתרופולוגית.
אבל יש גם כר ריק ונרחב של כתיבה על הסנדל בהקשרים סוציולוגיים־אנתרופולוגיים נוספים, לאו דווקא זה התוהה על הישראליות. אדם קרוב אצל עצמו, ואודה כאן כי הנושא הטריוויאלי הזה, הסנדל, תופס מקום חשוב בחיַי הטריוויאליים; וכנראה – וזה העניין הסוציולוגי פה – בחייהם של עוד רבים שקצת מתביישים לומר את זה, אוכלוסיית רגישי־הטמפרטורה־בקצות־הגוף. מעל טמפרטורה מסוימת, איש איש והמקרה שלו, סנדלים הם לנו כורח. ההתנגשות בין "המכובדות" ו"האופנה" לבין מה שאיננו רק נוחות אלא מניעת כאב ועינוי ממש – היא לנו חוויית יומיום. אנו אסירי תודה על ההיתר־היחסי הקיים בישראל ללכת בסנדלים. היתר דועך והולך, מצטמצם והולך למגזרים מסוימים בלבד, ועל כן גם סוגיה סוציולוגית מסקרנת.
ומנגד, עניין הנזכר בספר בקצרה, הדורסנות של משטרת האופנה בנוגע לסנדלים עם גרביים; לנו, המוכרחים להתאים את עיטוף כפות רגלינו לשינויים קלים ביותר של טמפרטורה, זוהי אופציית ביניים חיונית. האם, ומתי, והיכן, נסתכן בשימת עצמנו ללעג ולתיוג כ"חייזרים", "חנונים" או "חרד"לים" ונלבש באומץ גרביים תחת סנדלים? נשמע טיפשי ומביך, אבל כאוב כאוב; כאב פיזי של קפיאה או של חום נורא. נדמה לי שזה אחד הסודות השתוקים ביותר בארץ. תת־סעיף של סוגיה די ידועה, אופנה מול בריאות ונוחות – אך קיצוני, ונוגע, בגלל הסטיגמה, גם באנשים שאינם קרבנות־אופנה בדרך כלל. עצם שתיקתנו, שאני די נבוך להפר אותה פה, היא עניין סוציולוגי לענות בו.
הבו לנו אפוא עוד ספרי סנדל, היסטוריים, רפואיים, חברתיים. מכאן ועד העונה נותרו עוד חודשיים־שלושה: רוצו על זה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ז שבט תשע"ה, 6.2.2015
