דמיון משפטי התורה לחוקי חמורבי מלמד כי חרף הניסים הגדולים שנעשו לישראל, חיי היומיום אינם שונים באופן מוחלט מעם לעם
מיד אחרי המעמדות הגדולים שחווינו בפרשיות האחרונות, ובהם המכות, קריעת הים ומתן תורה, אנו נוחתים על קרקע המציאות: חוקי רכוש, חבלות, נזקים, עבדות. התחושה הטבעית היא שלא לכך ייחלנו, אך מעבר לכך מאוד צורם הוא הקשר שבין מערכת החוק הזו לעמי הקדם, אלה שמצילם ניסינו להיחלץ.
לפני למעלה ממאה שנים נמצאה בחפירות העיר שושן מצבת אבן גדולה, שעליה נחקקו בכתב היתדות מאות סעיפי חוק אזרחי ופלילי. החוקים נכתבו במצוות חמורבי מלך בבל, בן המאה השמונה עשרה לפנה"ס. הזיקה של החוקים האלה למצוות שבפרשתנו גלויה לעין, והיא כוללת הן פרטי חוק מעשיים והן הקבלות סגנוניות ומבניות רבות. מאז גילויָם, משמשים החוקים האלה מצע לאלפי מאמרים וספרים החוקרים את הזיקה הזו לחוקי התורה בכלל ולחוקי פרשת משפטים בפרט. אחר כך באו גילויים נוספים, של חוקי ערים וממלכות נוספות, והתברר שחלק מהם קרובים אף יותר ברוחם לדברי התורה.
כמובן, ההבדלים גם הם בולטים לעין. בעיקר ציינו החוקרים הבדלי גישה בנוגע לחיי האדם, שבתורה הם בעלי ערך כמעט מוחלט שאינו כלכלי כלל, או לנושא מוסד המשפחה, שהתורה מייחסת לו ערך דתי מעל לערכו החברתי והכלכלי. גם היחס למעמדות אינו זהה, ועוד כהנה וכהנה. מעל לכול בולט חוסר ההפרדה בין חוקים אזרחיים־פליליים לחוקים "דתיים", כגון שמיטה ושבת, חגים וקרבנות, הבאים בקובצי החוק המקראיים ללא הבחנה בינם לבין חוקי הממון, הרכוש והנפש.
למרות שההערכות בדבר טיבה המדויק של הזיקה שבין חוקי המזרח הקדום לתורה עברו שינויים רבים במהלך דורות המחקר, העובדה האחת אינה זזה ממקומה: חוקי התורה נטועים היטב בקרקע העולם העתיק, שאליו יצאנו זה עתה משעבוד לחירות. העם היוצא ממצרים, המוצא את עצמו בפני אתגר חיים שאין בהם ניסים ומופתים אלא פרנסה ומשפחה ומריבות והתפייסויות ונזקים וחבלות ומסחר ועבודה, חייב לסגל לעצמו שגרה. והשגרה הזו, מסתבר, איננה שונה בהרבה מעם לעם. כולם עובדים, כולם מנהלים משפחה, כולם קונים ומוכרים, ולחיי היומיום האלה יש הרבה מן המשותף, למרות הבדלי תרבות ולשון.
איור: מנחם הלברשטט
קרקעות רומי
קרוב לאלף וחמש מאות שנה אחרי משה, ניסה מנהיג אחר להוציא שוב את עמו מעבדות לחירות, משעבוד קשה של רומא, "מלכות הרשעה" בפי חז"ל, לעצמאות מדינית ורוחנית. ולמרות פער הזמן הגדול – כך מלמדות אותנו תעודות מדבר יהודה – האתגר לא השתנה.
התעודות, הכוללות מכתבים ומסמכים משפטיים, מהימים שאחר ימי הבית השני, נמצאו במערות המפלט שבנחלי מדבר יהודה. אחדים מהשטרות האלה הובאו אל המערות על ידי פליטי מרד בר כוכבא במאה השנייה לספירה, והם אולי קיוו לחזור יום אחד לבתיהם ולממש את בעלותם. כמה מהם עסקו בנושאי חכירת קרקעות:
חכרתי המך היום מן קצת עפר (=חלקת שדה) שאיש (=שיש) בעיר נחש בחכור שחכרת משמעון נשיא ישראל את העפר הזה… (שטר חכירה שנמצא בנחל מורבעאת).
בעשרין ושמנה למרחשון שנת שלוש לשמעון בן כוסבא נשיא ישראל, בעין גדי, רצו וחלקו בינותים (=ביניהם) מן רצונם, היום הזה, אלעזר בן אלעזר בן חיטא ואליעזר בן שמואל, שניהם מן עין גדי, ותחנה בן שמעון ואלמא בן יהודה, שניהם מן הלוחית שבמחוז עגלתין, יושבים בעין גדי, תמקומות (=את המקומות) שחכרו מן יהונתן בן מחנים פרנסו שלשמעון בן כוסבא נשיא ישראל… (שטר חכירה שנמצא בנחל חבר).
שטרות החכירה האלה, ואחרים כמותם, מעידים כי שמעון בר כוכבא, הנקרא כאן "בן כוסבא", החכיר קרקעות לאנשים שונים באזור עין גדי. לעתים החכירו אותם מטעמו אנשים הנקראים "פרנסים", ואחד מהם נזכר כאן בשמו – יהונתן בן מחנים. הקרקעות האלה לא היו קרקעותיו הפרטיות של המנהיג. קרקעות עין גדי היו רכוש השלטון הרומי עוד לפני המרד, לאחר שהרומאים השתלטו עליהן מכוח החוק המקנה להם אדמות שהיינו מכנים כיום "אדמות מדינה". לעתים הרומאים גם הפקיעו אדמות מבעליהן החוקיים היהודים לצורכי מִנהל וכלכלה, גם זה על פי החוק הרומי.
יום קטנות
בר כוכבא, ששחרר את הארץ מידי הרומאים, ידע שמרד אינו רק סיפור הירואי ותהילת ניצחון, אלא פתיחה לחיי שגרה, ובהם אנשים קונים ומוכרים, רבים ומתפשרים, עובדים ומתפרנסים. הוא ידע שאחד מיסודות הכלכלה במדינתו הוא מִנהל מקרקעין מסודר ומשפט יציב. מכיוון שמזה דורות רבים לא היה כל שלטון יהודי בארץ, היה עליו להשתמש בתשתית הרומית שנפלה לפניו. בין השאר ירש מהם בר כוכבא את אדמות המדינה, שמעמדן נקבע, כאמור, על פי החוק הרומי, ואפשר שביניהן היו גם אדמות פרטיות יהודיות לשעבר. את האדמות האלה עמד והחכיר. בר כוכבא, המורד האגדי, שבעוז רוח גירש את המשעבד הרומי מארץ ישראל, שלט בה למעשה בכוח אותו חוק רומי עצמו, שממנו כביכול ביקש להשתחרר!
מדינתו של בר כוכבא אמנם לא שרדה, אבל את הלקח הזה נוכל ללמוד ממנה. לאחר קרוב לאלף וחמש מאות שנה מצא עצמו בן כוסיבא צועד בשביל שהתווה כבר משה. מסתבר שיציאה לחירות אינה רק סיפור אגדה מפעים לבבות ומעורר גאווה. היא קודם כול קבלת אחריות על ניהול שגרת יומיום, נכונות לחיים של אפרוריות, ל"יום קטנות". ויום הקטנות הזה יתנהל ברובו כפי שנוהלו החיים לפני כן, לפני ההפיכה ההרואית, ואפילו לפי חלק לא קטן מאותם חוקים עצמם, שבהם מרדנו.
ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון. בעל הבלוג misgav.blogspot.com
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד שבט תשע"ה, 13.2.2015
