בספר דברי הימים של פרס ישראל ייאמר כי השנה לא ניתן הפרס לספרות בשל ליקוי מאורות ציבורי. על שיפוט, סמלים ישראליים וספרות עברית
בטרם אומר דעה על מהומת ועדת השיפוט בספרות של פרס ישראל שהתרחשה השבוע, אומר כי הטיפול בנושא בחירת ועדת השיפוט בלשכת ראש הממשלה (שהוא גם שר החינוך) נעשה לדעתי באופן רשלני וחסר רגישות אנושית או ציבורית. זהו טיפול ברמה של מפיק סדרת "ריאליטי" בערוץ מסחרי. האם ניתן לקיים תוכנית "ריאליטי" סביב סמלים?
מטבעו של ז'אנר ה"ריאליטי" המקומי שהשיח מושטח ל"בעד" ו"נגד", ל"טובים" ו"רעים". אבל הנגיעה והרגישות היא לשני נושאים, ל"ספרות" ול"סרבנות", ומתחתם הסאב-טקסט: בידי מי תהיה השליטה להכניס ולהוציא מהפנתאון ומהנראות הציבורית סופרים ומשוררים בערוב ימיהם. כך, עצם ההשתתפות של סופרים ומשוררים כשופטים ובחיים הספרותיים והציבוריים משמעה הוא רצון להשפיע באמצעות השפה ובאמצעות העשייה. רצון להשפעה, משמעותו שינוי מציאות לכאן ולכאן. כל פעולה לשינוי מציאות, כולל חלוקת פרס יוקרתי, היא שדה פוטנציאלי למלחמת דיו, מקלדת ומדיה.
האם ניתן לקיים תוכנית "ריאליטי" סביב סמלים? טקס הענקת פרס ישראל, 2014 צילום: אוהד צויגנברג
העובדה שדווקא סביב הספרות מתחוללת מהומה המאיימת להפיל את יוקרתו של פרס ישראל מעידה שהספרות העברית היא המגרש האמיתי שבו מתחוללת העלילה הישראלית. כמו חכמי ישראל לדורותיהם, במשנה, בשיח התלמודי, הספרות העברית מבטאת את הרב-קוליות סביב סוגיות היסטוריות הבאות לידי ביטוי במישור הביוגרפי. הסופרים, המשוררים והפילוסופים הם ה"עדים" לזמנם, ובמקרה שלנו, לתקופתנו. הם הנביא העומד מול המלך, ועמדתם נובעת מתוך מניע רגשי ומוסרי המתפרש בזמננו לפוליטי.
*
ממחצית המאה התשע עשרה, היוותה הספרות העברית את האלטרנטיבה התרבותית לעולם הרבני ההלכתי ששקע לאיטו באירופה. זהו קולו של היחיד מול הקהילה. זה אינו קולו של שליח הציבור. ככלל, סמכות הנובעת מכוחה של היררכיה אינה יכולה לשאת את קולו של היחיד המדבר מתוך עולמו ומתוך הצו הפנימי שלו הקורא לו לכתוב ולדבר.
הספרות הישראלית בשפה העברית על ריבוי קולותיה היא סמל לאומי, היא ביטוי של זהות, ומשום כך היא כמו נייר לקמוס למתח הפנימי בתוך החברה הישראלית. בימים אלה, ערב בחירות, כשהשלטון חרד להמשכיותו, סף הרגישות במשרד ראש הממשלה עלה עקב מאמר שכתב אריאל הירשפלד בקיץ האחרון נגד נתניהו, ויש המפרשים שקרא לסרב לשרת בצה"ל. סמל נגע בסמל, איש ספרות שהוא עצמו בעל סמכות שיפוטית בתחומו נגע בסמל לאומי אחר, בשירות החובה בצה"ל, באחד הביטויים לנאמנות אזרחית למדינה. מישהו החליט, ברוח הריאליטי, להפיח רוח בתחום המנומנם של הפרסים ולחולל סערה דרך מפגש הסמלים.
אריאל הירשפלד, אבנר הולצמן, יגאל שוורץ, גיל הראבן ועוד כמה מהשמות המוזכרים הם בני דורי. עם חלקם למדתי באוניברסיטה לתואר הראשון ועם כולם הדרכים מצטלבות מאז שנות השבעים לאחר מלחמת יום הכיפורים. כולנו נושאים, כאנשי ספרות, ריחיים פוליטיים על הצוואר. שנות השמונים זכורות במאבק קשה ובלתי מתפשר בין גוש אמונים לשלום עכשיו, שנות התשעים סומנו במאבק על תהליך השלום וחלוקת הארץ ששיאם ברצח רבין. הספרות מלווה את המציאות הפוליטית; פעמים היא מקדימה אותה כמו "הזמן הצהוב" שכתב דויד גרוסמן ופעמים היא עוקבת ומעידה כמו "קופסה שחורה" שכתב עמוס עוז, אבל ספרות טובה תמיד וללא יוצא מן הכלל מדברת בשפה מורכבת, בשפה שאינה "בעד" ו"נגד".
צו השעה הוא להניח לפרסים ולסמלים ולפרק ה"ספרות" בסדרת הריאליטי של הבחירות, לתת מנוחה ומרפא לשיח המלבין פניהם של אנשים ברבים, ובספר דברי הימים של פרס ישראל ייאמר: בשנת תשע"ה לא ניתן פרס ישראל לספרות ליוצר ולחוקר, בגלל בלבול תחומים וליקוי מאורות ציבורי. לשנה הבאה בירושלים.
חוה פנחס-כהן היא משוררת, עורכת ומתרגמת, מנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודים. הוציאה עד כה שמונה ספרי שירה בריתמוס – הקיבוץ המאוחד
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד שבט תשע"ה, 13.2.2015
