גאון עולמי, גיבור לאומי |דוד מלמד

הוא נשא את ההרצאה המדעית הראשונה באוניברסיטה העברית, הסתייג מהאורתודוקסיה אך זכה לכבוד מהרב קוק. רשמים מביקורו היחיד של אלברט איינשטיין בארץ, לרגל שישים שנים למותו

לפני שישים שנה, ב־18 באפריל 1955, הלך לעולמו בפרינסטון שבארצות הברית פרופסור אלברט איינשטיין, מגדולי המדענים שבכל הזמנים. הוא לא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ולכן ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר בנהר בלתי ידוע בניו־ג'רזי. הפעם היחידה שבה ביקר איינשטיין בארץ ישראל הייתה בפברואר 1923.

איינשטיין הגיע לאחר שקיבל הזמנה מחיים ויצמן להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, ושהה בארץ 12 ימים. הביקור עורר התרגשות רבה ביישוב היהודי, שחלק לאיינשטיין כבוד כגיבור לאומי וכגאון עולמי, והעיתונים העבריים שהופיעו באותם ימים תיארו בהתלהבות כל פרט במהלך הביקור.

הביקור השאיר על איינשטיין רושם עמוק וחיזק את תמיכתו במפעל הציוני ואת פעילותו למען ארגונים ומוסדות כמו הטכניון, בית־הספר הריאלי בחיפה ובמיוחד האוניברסיטה העברית.

איינשטיין נסע ברחבי הארץ והתארח במוסדות חינוך ובמפעלים תעשייתיים בערים ובמושבות. הוא פגש אישים וקבוצות מכל שדרות הציבור, ובירושלים היה אורחו של הנציב העליון הרברט סמואל. בתל אביב קיבל מראש העיר מאיר דיזנגוף אזרחות כבוד, וזו שימחה אותו לדבריו יותר מאזרחות הכבוד שקיבל בניו יורק. הביקור בתל אביב והמפגש עם החיים הדינמיים של העיר הצעירה והמתפתחת הותירו עליו רושם עז. ביומנו כתב: "לא ייאמן אילו אנשים ערניים הם היהודים שלנו", ולתל־אביב החמיא וכינה אותה "שיקגו של היהודים".

גולת הכותרת של הביקור הייתה ההרצאה שנשא על הר הצופים לפני קהל רב ובמעמד הנציב העליון, פקידים בריטים בכירים וראשי היישוב היהודי. מנחם אוסישקין, יו"ר ההנהלה הציונית בירושלים, שישב ראש באירוע, פתח את דבריו במילים הדרמטיות: “פרופסור איינשטיין, עלה על הבמה המחכה לך זה אלפיים שנה“.

הייתה זו ההרצאה המדעית הראשונה באוניברסיטה העברית, שנתיים לפני פתיחתה. איינשטיין פתח את הרצאתו במספר משפטים שקרא בעברית מן הכתב, והתנצל על אי־יכולתו להמשיך בשפת עמו. אחר־כך נשא הרצאה מלומדת על תורת היחסות בצרפתית ולאחריה בגרמנית. ביומנו כתב: “היה עליי להתחיל בברכה בעברית, שאותה קראתי בקושי רב“.

למרות שרוב הקהל לא הבין את תוכן ההרצאה הוא קיבל אותה בהתלהבות, וכך גם התייחסה אליה העיתונות למחרת היום.

ביומנו כתב: "היה עליי להתחיל בברכה בעברית, שאותה קראתי בקושי רב". ציור דיוקן של אלברט איינשטיין ביריד קנזס, ארה"ב
צילום: אי.פי.אי

מדינתנו ישראל

אחרי הרצאתו על הר הצופים התקיימה קבלת פנים לכבודו בבית הספר על שם למל. לאירוע זה התלווה מפגש בין איינשטיין והרב קוק, בין גדול המדע לגדול התורה. שניהם הסתגרו לחצי שעה אך תוכן שיחתם לא ידוע.

הפגישה נערכה על פי בקשתו של הרב קוק, שכתב קודם לכן מכתב נרגש לאיינשטיין בזו הלשון:

לכבוד גדול חכמי העולם פרופסור אלברט איינשטיין שלו', אחינו הגדול,

אתכבד בזה לברך את הדרת כבודו בבואו לשלו' אל עיר קדשנו ירושלים לראות בעיני חכמתו את צעדי התחיה אשר לעמו וצור מחצבתו. הנני מברך יחד עם כל בית ישראל יושב ציון ועם כל ישרי לב ואוהבי חכמה למאן דיהיב חכמה לחכימין ברוך שחלק מחכמתו וברוך הבוחר בעמו ישראל אשר נתן לנו בדורנו את האיש אשר בו גויים וממלכות יתהללו להיות לעטרת תפארת לעם חכם ונבון הגוי הגדול והקדוש ישראל. קבל נא אדוני את ברכתי הנאמנה בכתב ידי ומאושר אהיה לקבל את פני כבודו ולברכו לזמן ולמקום אשר יקבע לי בטובו.

נאמנו המתכבד בכבודו שהוא כבוד עמנו האהוב סלה, הק' אברהם יצחק הכהן קוק

(מתוך דף לתרבות יהודית, בעריכת ד"ר אריה סטריקובסקי: אלברט איינשטיין ויהדותו, גיליון 270, ניסן ה'תשס"ו, עמ' 19).

בשנת 1952 ענה איינשטיין לאבא אבן שהציע לו בשם דוד בן־גוריון לשמש נשיא מדינת ישראל: “אני נרגש עמוקות מההצעה ממדינת ישראל שלנו, אם־כי גם עצוב, כתוצאה מן העובדה שיהיה בלתי־אפשרי עבורי לקבל את ההצעה. מאחר שכל חיי אני מתעסק עם עצמים בעולם, אין לי לא היכולת הטבעית ולא הניסיון הדרוש כדי להתעסק עם בני־אדם ולשאת בתפקידים רשמיים. מסיבה זו אינני מרגיש כי אני מסוגל למלא את הדרישות של המשימה הגדולה הזאת“.

כששמע בן־גוריון על סירובו של איינשטיין להצעה חש הקלה. כבר לפני־כן הבין שהרעיון היה גרוע ואמר לעוזרו יצחק נבון: “תגיד לי מה לעשות אם הוא יאמר כן… אם הוא מקבל, אנחנו בכאלה צרות“.

כשנלקח איינשטיין בשנת 1955 לבית־חולים הוא לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא נפטר בטרם הספיק לסיים את הטיוטה.

איינשטיין היה ציוני־סוציאליסט ופציפיסט אדוק ודגל ברעיונות אינטרנציונליים. לישראל קרא “מדינתנו ישראל“ ובירך בלב שלם על הקמת המדינה, תוך שסבר כי דו־קיום בין יהודים וערבים הוא מטרה שחייבים להשיגה. דעותיו היו ידועות והיה ברור שאילו נבחר לנשיא המדינה היה נתקל בקונפליקטים מצפוניים רבים.

שלושה ימים אחרי מותו של איינשטיין התפרסם במספר עיתונים באירופה הריאיון האחרון שנערך עמו, מספר שבועות לפני מותו. המראיין, אדווין רוט, עיתונאי יהודי אוסטרי, הגיש לאיינשטיין את טיוטת הריאיון להערותיו, ואיינשטיין הוסיף בכתב־ידו את שתי הבעיות שלדעתו חייבות להיפתר: היעדר השלום עם הערבים, והמתח עם החרדים.

איינשטיין כתב בגרמנית: “גישה אחראית של הממשלה ואינטרס משותף יביאו לבסוף לשלום אמיתי ובר־קיימא עם הערבים. אני גם מקווה, עם מעט ביטחון, שהטיפול העכשווי ישפיע על צרי המוחין והאורתודוקסים, ושניתן יהיה להתגבר על הבעיות באמצעות שיתוף־פעולה אינטליגנטי בעתיד הלא רחוק“.

הנני רק יהודי

את ביקורו של איינשטיין בארץ סיקר לכל אורכו העיתון "דאר היום". ב־6 בפברואר 1923 הביא העיתון קטע "לתולדות פרופ' איינשטיין" ובו הוא מספר לקוראיו: “באחד ממאמריו האחרונים כתב האיש הגדול הזה בין שאר הדברים: מוזר הדבר, שעיתונים אחדים השתמשו בתורת היחסיות שלי ויכנוני, לפי ראות עיניהם השונות, בשם ‘חכם גרמני‘ בגרמניה, ובאנגליה בשם ‘חכם יהודי־שוויצי‘. מי יודע אם מחר, לרגלי השנאה המתגברת ליהודים בגרמניה, לא יקראו לי שם בשם ‘יהודי שוויצי‘ והאנגלים אז יראו בי אולי דווקא ‘איש המדע הגרמני‘ – כשעל צד האמת הנני רק יהודי!“.

כעבור יומיים, ב־8 בפברואר 1923, תוארה בעיתון קבלת פניו של איינשטיין בבית־הספר למל. דוד ילין בירך את האורחים בשם ירושלים היהודית: “אתה אהוב ויקר לנו לא רק בתור אח גאון המקדש שם ישראל בעמים, אלא בעיקר בתור נושא דגל התחייה ומפיץ הרעיון של המכללה העברית בירושלים, שאנו מקוים לראותך מפיץ בה תורה“. העיתון מדווח כי מר ילין דיבר דבריו משפט־משפט, והד“ר בראיר תרגם את הדברים לגרמנית. בכלל שלטה בביקור זה השפה הגרמנית הן בפי איינשטיין והן בפי הדוברים השונים.

איינשטיין ענה לדבריו של ילין: “היום הזה הוא הכי גדול בימי חיי… שמחתי כי עם ישראל שב להכיר ולהוקיר את ערכו בעולם… את המפעל הגדול הזה… עשתה התנועה הציונית… הכרתי כבר שמה שנעשה עד כה בארצנו הוא דבר של קיימא“.

ב־9 בפברואר הקדיש “דאר היום“ את כל עמודו הראשון לנושא ביקור איינשטיין ולתיאור הטקס בהר הצופים. מובא בו “מנאמו של ה‘ אוסישקין“ ו“מנאמו של ה.מ. הנציב העליון“; אך העיתון מוסיף שבתוך השמחה הייתה מהולה גם טיפה מרה: “כמה היה בן־יהודה שמח לשמוע את המלים העבריות הראשונות במכללה זו מפיו של גאון־המדע כאינשתין“.

גדול הדור

העיתון ממשיך ומפרט: "למחרת היום הגדול הזה, עם אור הבוקר, נסעו פרופ' איינשטיין והגברת אשתו, בלוויית מלווים רבים, ליפו ולתל־אביב." ומספר כי איינשטיין האזין לשירת מקהלת הילדים ששרו "'המשיח הנה בא', וגמרו בשירת התקווה". "מעניין להעיר שה' איינשטיין התרגש מאוד משירת הילדים שעשתה עליו רושם גדול ובשעת שירת התקווה דובבו שפתיו את המלים יחד עם השרים ובעיניו נראו דמעות גיל מתוך רגש מיוחד" – כותב ש' וילוני־חביב (יש לקוות שאכן ידע איינשטיין את מילות "התקווה").

ב־14 בפברואר 1923 עובר "דאר היום" לסקר את ביקורו של איינשטיין בחיפה. ראשית סייר איינשטיין בבית־הספר הריאלי: “על המדרגות הסתדרה מקהלת בית־הספר שהשמיעה שירים שונים. דרך אגב, חלק השירה היה חלש מאוד“, מציין העיתון שחרג הפעם מן המחמאות שניתנו עד כה לכל מהלך הביקור.

מכאן יצא איינשטיין לבית־החולים הדסה, לבניין חברת הטחנות הגדולות בארץ־ישראל ולבית־החרושת “שמן“. איינשטיין אמר שם: “הייתי רוצה להיקרא אך ורק ‘אדם‘. אלא מכיוון שהעולם עדיין לא הגיע למדרגה כזו ומחלקים את בני האדם לגרמנים, יהודים, אנגלים וכדומה – הרי אני מצהיר שאני יהודי“.

ב־15 בפברואר חוזר “דאר היום“ להרצאת פרופ‘ איינשטיין בבית ספר למל וכותב: “שעה גדולה הייתה זו, שעה הרת־עולם, שעת ההרצאה של הפרופסור איינשטיין על תורת היחסיות… כל האינטליגנציה הירושלמית כמעט היתה כאן, חכמים ומלומדים, יהודים ולא־יהודים, וביחוד מבין הגרמנים, בעלי השכלה אקדמית, מהנדסים, אדריכלים, רופאים, סופרים, מורים, אנשי מדע ומשכילים… רק שני המקומות שהכינו לנשיאי הרבנות שלנו נשארו ריקים“.

אגב, איינשטיין נהג לכתוב יומני מסעות, וכך, למשל, הוא כותב על ביקורו בהר־הבית: “אחר כך מטה, אל חומת בית המקדש (כותל הדמעות), שם אחים, בני עמי קהי המוחין המתפללים בקול רם, פניהם מכוונים אל הכותל, תוך נענועי גופם לפנים ולאחור. מראה עלוב של בני־אדם, נושאי עבר ללא הווה“.

עיתון “הארץ“ מקדם את איינשטיין ב־4 בפברואר במאמר על קורות חייו שכותרתו “גדול־הדור (לבוא אינשטיין לארץ־ישראל)“. “הארץ“ כותב: “בחיי־החולין שלנו אירע היום מאורע חשוב ומעודד. היום הגיע לארץ־ישראל גדול הדור בישראל ובעמים אלברט אינשטיין אבי תורת היחסיות… ברוך יהיה לנו בבואו. הישוב העברי בארץ־ישראל ידע לקדם בחבה ובהערצה את האח הגדול. ידמו נא בפני גאון־הרוח קולות המהומה והחולין והפעוטיות הפרוזאית שבחיינו… בערב שבת ידרכו רגליו על אדמת ישראל“.

דמות של ציוני

ב־11 בפברואר מביא "הארץ" מאמר על "הרצאת הפר' איינשטיין על הר הצופים" ובו הוא מספר בין היתר: "את הרצאתו הרצה בצרפתית והעיר בהומור קל: הפעם אדבר בצרפתית, לשון שאינה שגורה בפי יפה. ואם הקהל לא יבין את הרצאתי המדעית על תורת היחסיות ידמה נא בנפשו שלא הבין את דברי רק מפני קשי השפה שלי (צחוק באולם)… אין שום אפשרות למסור בעתון את תוכן ההרצאה או ראשי פרקים ממנה. למרות השתדלותו של המרצה להסביר את דבריו בעזרת באורים ותרשומים על הלוח ולמרות ההקשבה המרוכזת של השומעים, ודאי היו מעטים מאוד אותם שיכלו לתפוס את עיקרי התורה המופלאה".

ובמאמר אחר באותו גיליון, "הפרו' אינשטיין בתל אביב", כתב העיתון: “הפרופ‘ איינשטיין בא אלינו לא רק בתור איש המדע היהודי, אחד המעטים בין החכמים היהודים, שאמר בגאון: ‘בן אני לעם היהודי ואני יוצר בתור יהודי‘, אלא הוא בא בתור ציוני, לראות את הארץ, להתבונן אל הנעשה בה בתקוה שיעלה אחרי כן בידו להשתקע בה, ועל כן נאמר לו ‘שלום בואך!‘“.

ואולי הסיפור המרגש ביותר מובא בספרה של רות ירדני־כץ “אלברט איינשטיין, סיפורו של גאון“ (עמ‘ 113): “בשנת 1935 אמר אלברט בשיחה עם נתן רוזן… שבא להיפרד ממנו לפני עלייתו לארץ־ישראל: ‘לו הייתי צעיר עכשיו, הייתי עושה כמוך ועולה לארץ־ישראל‘“.

דוד מלמד עוסק בכתיבה ספרותית והיסטורית ופרסם שבעה ספרים. עורך את מדור הספרים החדשים ב"מאזניים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015