אין בימינו דרך הלכתית סלולה שבה ניתן להתיר את איסור הקטניות לאשכנזים – אבל בפנינו פתוחה דרך אחרת: להסיר את ההגדרות "אשכנזי" ו"ספרדי" וליצור עדה ארץ ישראלית אחת
עוד חוזר הניגון, ובכל שנה שב הריטואל הקבוע: בני עדות אשכנז רוטנים על חובתם להמשיך ולהקפיד על מנהג חומרת הקטניות, וזאת בשעה שאחיהם בני עדות ספרד, המקפידים על קלה כחמורה, לא מונעים עצמם בפסח מהנאת חומוס ובוטנים.
מן הצד האחד, יש לכאורה ממש בדברי האומרים שטעמו של איסור קטניות עבר ובטל מן העולם. ומן הצד השני "מנהג ישראל – תורה היא", ולא בנקל ההלכה מאפשרת להשתחרר מעולו של מנהג, גם אם טעמו בטל. ומן הצד השלישי דרשת חז"ל מכה על קודקודנו, "לא תעשו אגודות אגודות", והיאך ייתכן ששתי משפחות יהודיות שכנות לא תוכלנה להסב יחדיו לשולחן לליל הסדר.
וכך נפלגות להן הדעות והסיעות. יש הנאחזים באיסור קטניות, ונוקטים כי כל המחמיר הרי זה משובח. אחרים מזלזלים במנהג ומסרבים להישמע לו, ובכך מקרבים עצמם אל הקו האדום של חוסר מחויבות להלכה. ויש מי שאמנם מחויבים למנהג קטניות, אך מבקשים אחר קוּלוֹׁת אפשריות (שמן, תערובות), ומנסים להפיג אט אט, משנה לשנה, את חומרתו של האיסור.
מה יעשו אפוא אלה שגם רואים עצמם מחויבים באופן מלא להלכה ולכלליה אך גם מבקשים אחר הלכה שתתייחס לחייהם בארץ ישראל של המאה העשרים ואחת ולא אל החיים שהיו בקרקוב במאה השש־עשרה?
אגודה אחת
כנראה אין דרך הלכתית סלולה שבה בני עדות אשכנז יסירו מעליהם את איסור קטניות (סוד כוחה של ההלכה – בשמרנותה). אולם בפניהם פתוחה דרך אחרת: להסיר מעליהם את הגדרתם כבני עדות אשכנז. ואין הכוונה לכך שאשכנזים יחלו להגדיר עצמם כספרדים, אלא שבני עדות אשכנז ובני עדות ספרד גם יחד ישילו מעליהם את ההגדרות הארכאיות – אשכנזים וספרדים – ויעטו עליהם הגדרה עדתית עדכנית: בני עדת ארץ ישראל.
ובאמת, איזו רלוונטיות יש עוד להגדרות "אשכנזי" ו"ספרדי" עבור יהודים שהם כבר דור שלישי ורביעי בארץ, שאינם יודעים להרכיב אפילו משפט פשוט ביידיש או בערבית, ואשר החיים במצרים או בערבות רוסיה הם עבורם לכל היותר "סיפורי סבתא", פשוטו כמשמעו, תמונות דהויות בשחור־לבן? האם נגזר עלינו לשאת על גבינו את ההגדרות "עדות אשכנז" ו"עדות ספרד" עד סוף כל הדורות? בשלה העת להכריז על הקמתה, ואולי פשוט להכיר בעובדת קיומה, של עדה חדשה־ישנה, היא עדת ארץ ישראל.
חשוב להדגיש, זו אינה הצעה ליהדות־כור־היתוך־נטולת־עדתיות. להיפך. עדתיות היא דבר מהותי למבנה החברה היהודית, שהרעיון של י"ב שבטי י־ה עומד ביסודו. אך דווקא בשל חשיבותה, עדתיות ראויה להיות עדכנית ולשקף את תנאי החיים העכשוויים, ולא את זיכרונות העבר, בעת שהורי סבינו היו נידחים בארבע קצוות הארץ. קהילות אשכנזיות וספרדיות יכולות להתקיים בחו"ל (לאמתו של דבר, גם בבני ברק ובמאה שערים), אך משעקרו ממקומן ועלו לארץ הן התערו זו בזו והחלו בתהליך איטי ומתמשך של הקמת עדה חדשה, עדת ארץ ישראל.
צאו וחשבו: כמעט בכל קנה מידה שנבחר המרחק בין שני יהודים ארץ ישראליים – אשכנזי וספרדי – קטן לאין ערוך מן המרחק שבין יהודי אשכנזי ארץ ישראלי לבין יהודי אשכנזי בלגי או לונדוני. זה האחרון לבושו שונה משל השניים הראשונים, שפתו שונה משלהם, תפילותיו שונות ואפילו מועדי חגיו שונים מאלה הנחגגים על ידי בני ארץ ישראל.
עושר של גוונים
מהם מנהגיה של עדת ארץ ישראל? הם תמהיל של מנהגי אשכנז, ספרד, תימן ועוד, אשר נאפו יחדיו בתנורה של ארץ ישראל. יש בהם עושר של צבעים, ניגונים, ריחות וטעמים. על שולחן הסדר שלה מגישים מרק עם קניידלך לאחר דגים מרוקאיים. דובריה אימצו את ההברה הספרדית המלרעית ודחו את ההברה האשכנזית המלעילית (כמה מוזרים נשמעים לנו כיום שירי דור התחייה שבזמנו הושמעו בהברה אשכנזית). בני עדת ארץ ישראל בחרו שלא לאמץ את ההגייה האשכנזית ואינם מבחינים בין פתח לקמץ ובין צירה לסגול, אך גם לא סיגלו לעצמם את הח‘ והע‘ הגרוניות המזרחיות.
מבחינה הלכתית, מנהגיה של עדה זו יהיו תערובת מאוזנת של המסורות השונות שקדמו לה. אין מדובר בלקיחת החומרות של שתי המסורות (“עליו הכתוב אומר: הכסיל בחושך הולך“), וודאי שלא באימוץ הקוּלוֹת של שתיהן (“עליו נאמר: רשע“), אלא בשילוב מורכב והגיוני, התואם את מקצב החיים הפנימי שלנו בארץ ישראל. במסגרת זו, לדוגמה, רבניה של עדת ארץ ישראל (למותר לציין כי בראשם יעמוד רב ראשי אחד) ישבו על המדוכה ואולי יסיקו כי בעניין הקטניות ראויה יותר דרכם של פוסקי ספרד, בעניין בשר וחלב ראוי להחמיר ולקבל מנהג אחיד של הפרדת שש שעות, ובעניין אכילת דגים בחלב ראוי להתיר כמסורת אשכנז.
תפילותיה של עדת בני ארץ ישראל יורכבו מניגונים ספרדיים ואשכנזיים כאחד (עם נגיעות של ניגוני קרליבך). בישיבותיה ידגישו את שיטת הלמדנות הליטאית, אך יגוונו אותה בשיטת הלימוד הספרדית. בימים נוראים יתפללו בקהילותיה בנוסח משולב הכולל פיוטים ומנגינות מכמה עדות גם יחד. ובהתקרב חודש הרחמים והסליחות, המהדרין שבבני ארץ ישראל, הגרים בתוך פלטרין של מלך, יְחַלו בסליחה את פני אביהם שבשמים כבר מראש חודש אלול.
כאמור, שינוי זה של מעבר מעדות ישנות, גלותיות, לעדה חדשה ארץ־ישראלית אינו נעשה באבחת חרב אלא מדובר בתהליך התהוות איטי ומדורג הנמשך על פני עשרות שנים. אולם אנו כבר לא נמצאים בתחילתו של תהליך אלא שרויים בעיצומו, ואף ניתן להאיץ אותו מעבר לקצב האיטי שבו הוא מתקדם. “לפיכך, מן הראוי לנסות לתת ביטוי למנהגים השונים עד כמה שאפשר, כל שאין בהם חשש איסור, ובכך במשך הזמן ייווצר מנהג מקומי חדש שיש בו מן הניחוחות של רוב המנהגים שירשו התושבים מאבותיהם בכל קצווי תבל“ (הרב נחום אליעזר רבינוביץ‘, שו“ת שיח נחום סי‘ פו).
לאמתו של דבר, השינוי כבר כאן ומזמן. בכל פעם שבן למשפחת יוצאי פולין נכנס תחת חופה עם בת ליוצאי תוניס, מוקמת משפחה נוספת של עדת ארץ ישראל. נרצה או לא נרצה, עבור נכדינו השאלה אם הם אשכנזים או ספרדים תיראה שאלה ארכאית, השייכת לעבר האקזוטי הרחוק של דורות קדמונים, באותה המידה שעבורנו נראים כיום ההבדלים בין בני העלייה השנייה והשלישית. ואין כל תמה בדבר. בנינו ובנותינו כבר אינם אשכנזים וספרדים. הם בני עדת ארץ ישראל. פשוט עוד לא סיפרנו להם שהם כאלה.
ד"ר בני פורת הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015
