שחרור עבדים, אסירים ו…נשים |חיותה דויטש

האמנות עשויה לשקף עבורנו את גדלות רוחו של האדם הפועל לשינוי המציאות. 
לעתים היא משנה אותה בעצמה. סרט, סדרה ותערוכה

המציאות והאמנות מנהלות כבר שנים רבות ריקוד משונה וצמוד. כשהאמנות מעמידה מיצג מתקתק ופשטני מדי, המציאות מתרחקת. כשהמציאות מתעכרת מדי, האמנות מנסה לעדן אותה. בתהליך ארוך ומרתק השתיים משקפות ומשנות זו את זו. אוהל הדוד תום הוא דוגמה מפורסמת לכך. הספר שסיפר את סיפורה של משפחת עבדים וגלגוליה וראה אור באמצע המאה התשע עשרה חולל את התפנית שנדרשה בדעת הקהל בארצות הברית לביטול העבדות.

שלא עשני עבד

השנה זכה בפרס השחקן הטוב ביותר באוסקר דניאל די לואיס, שגילם את תפקידו של אברהם לינקולן במאבקו להביא לאישור בית המחוקקים את התיקון ה־13 לחוקה האמריקנית. אגב, בסרט עצמו לא רואים אפילו רמז לעבד סובל מרשעות אדונו או מהצלפות שוטו. הסרט עוסק ביכולתם של בני האדם לחולל שינויים היסטוריים במציאות שלהם, וביכולתה של הפוליטיקה לקיים במציאות האנושית את צו המצפון והרוח. הפוליטיקה, כמו פוליטיקה, עושה זאת באופן מסורבל ומעצבן, מאוד לא הרואי, ולמרות זאת רוח של גדלות נושבת מעל קטנות התרגילים המפלגתיים והאישיים.

באחד הרגעים היפים והדרמטיים בסרט, נכנע הלוחם הגדול לזכויות האדם תאדיאוס סטיבנס הרפובליקני ומתפשר על עקרונותיו כדי לקדם את יישומם בפועל. "האם אתה מאמין בשוויון של כל בני האדם?", שואל אותו אחד מיריביו. הוא מאמין, כמובן, אבל אם יאמר זאת הוא יפחיד את בית הנבחרים. לכן הוא מתאפק, בולע את גאוותו ועקרונותיו, ומצהיר: אני מאמין שבני האדם צריכים להיות שווים מול החוק. אף מילה על שוויון פילוסופי או על צלם אלוהים שההכרה בהם תגרור איתה, חלילה, זכויות נוספות, זכות הבחירה למשל.

אף מילה על צלם א־לוהים
צילום: thinkstock

צריך לראות את סרטו הארוך והחשוב של ספילברג כדי להבין עד כמה מושרשות היו התפיסות הישנות, כמה מסובך וקשה לעקור אותן. כמה מפחדים אנשים מערעור משמעותי כל כך של המציאות שבה הם חיים. מה יהיה על הכלכלה, הם שאלו. מה יקרה לשחורים אחרי השינוי. איך ישפיע הדבר על החברה כולה. המתנגדים לחוק, מלמד הסרט, אינם אנשים רעים, הם מפחדים מאי יציבות, כמו כולנו. חוששים משינויים חברתיים וכלכליים חריפים מדי. מי לא מפחד מרעידות אדמה?  בלי משים, הופך הסרט ההיסטורי למשל מציאותי מאוד על תהליכים ותודעות משתנות.

"מצפונכם התנוון", מטיחים בהם מצדדי ביטול העבדות, "אתם עלבון לנוכחות האלוהית". הנוכחות האלוהית, מצידה, לא ירדה ברכב אש מן השמים כדי להציל דורות של שחורים משנים נוספות של עבדות, אלא הסוותה עצמה מאחורי תרגילים פוליטיים, שקרים ותככים. כדרכה תמיד.

מתיר אסורים

 האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל (הראי"ה קוק, אורות, זרעונים).

לעתים מזמנות לי יצירות דרמטיות הרהור בטקסט המוכר והיפהפה הזה. הרב קוק היטיב לאפיין את הסתירה הבלתי אפשרית בין הכוח ההרסני והמחריב שיש בדמויות מסוג מסוים, שלהן קרא "נשמות מעולם התוהו", לבין בקשת התיקון העצומה המתקיימת בהן בעת ובעונה אחת. קליבר גרין, גיבור סדרה ושמה "רייק", הוא היפוכו המוחלט של אברהם לינקולן.

האחד הוא סנגור ציבורי שאפילו משרד ראוי לשמו אין לו, מעלים מס ומכור לסמים, השני הוא נשיא מכובד ונערץ, משחרר עבדים. האחד נכנע למציאות ומשחק לפי כלליה המכוערים ביותר, השני נלחם בה. שניהם הבחינו בריקבון. לאחד היו הכלים לבנות את העולם הנהרס, לשני – אין. ולמרות זאת הצופה חש שהדמות שלפניו גדולה מסך כישלונותיה.

תרגום שמו של קליבר גרין הוא "סכין קצבים ירוק". שם אוקסימורוני שנועד לאפיין את מי שנושא אותו: חד כתער, חריף מוח, מבריק כשד, שוחט ממולח של יריביו, שעמוק בתוך חורבות ההרס העצמי שלו מתחבאת, חרישית, נקודה ירוקה, טובה. בחייו המקצועיים כפרקליט גרין הוא איש מבריק, המצליח להגן על המקרים הקשים ביותר. רק על עצמו הוא אינו מגן. כפסע בינו לבין שלילת רישיון עריכת הדין: האיש מכור להימורים, לקוקאין ולנשים. מבטו על המציאות מפוכח, מריר, הוא אינו מצפה ממנה להרבה. באופן מפתיע הוא גם איש שנעים להיות בחברתו. הכנות שלו מרעננת ושנינותו מקסימה. קליבר אינו שונא את העולם אלא בז לו, והצופה חושד שמאחורי כל הלכלוך החיצוני מתחבא אידיאליסט ענק.

שלא עשני אישה?

יום אחרי שצפיתי בלינקולן, ביקרתי עם חברה בתערוכתה של נורית יעקבס ינון – מעשה באישה וחלוק. חדר גדול בגלריה תל אביבית שמציג ציורים, מיצבי אמנות והקלטות וידאו שמספרים על אישה שטובלת בחלוקה במקווה, כאשר בחדר הטבילה נוכחים הדיינים כחלק מטקס הגיור. נושא התערוכה מוכר לי היטב. לפני כמה שנים פרסמנו ב"אקדמות" את מאמרה החשוב ופורץ הדרך של הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי בנושא טבילת הגרות.

במאמרה "והאישה מטבלת את האישה" הצביעה הרבנית טיקוצ'ינסקי על בעיית הצניעות העולה מכניסתם של גברים למרחב הטבילה של האישה, ניתחה את המקורות – תלמוד, ראשונים ואחרונים – ולמדה מהם שיש בסיס הלכתי מוצק לשינוי הנוהל הקיים. אין זה המקום לפצוח בדיון הלכתי, כמובן. הטור הזה מסתפק בהצבעה על המפגש המעניין בין אמנות, הלכה ומציאות חברתית, המתרחש בתערוכה. אני עומדת מול המיצג, ונזכרת בשאלתם של מתנגדי ביטול העבדות מ"לינקולן": "היום אתם מבטלים את העבדות, מחר תתנו לשחורים זכות הצבעה, ומחרתיים? מחרתיים תיתנו את זכות ההצבעה לנשים?!"

לאמנות תפקידה שלה בשינוי המציאות. עוד דור אחד, או שניים, התודעה תשתנה, ההתחשבות בנשים תגבר ועמה היכולת ההלכתית לסמוך על הבלנית – אולי על הדיינית – שתהא נוכחת בטבילה ותגייר את אחיותיה הנשים. עוד דור או שניים לא יאמין איש שכך נכנסו נשים לעולמה של היהדות, ולתערוכה הזו יהיה חלק קטן בכך. 0

 לינקולן, סטיבן ספילברג, ארה"ב 2012


רייק, פטר דנקן, ריצ'רד רוקסברג וצ'רלס ווטרסטריט (יוצרי הסדרה), אוסטרליה 2010, יס VOD


מעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה וְּחָלוּק - טבילת נשים מתגיירות. הילה קרבלניקוב פז • נורית יעקבס ינון • שמעון פינטו, אוצרת: רז סמירה. בית האמנים תל אביב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013